PROFILBARU.COM

גבריאלה ד'אנונציו
Gabriele D’Annunzio
	גבריאלה ד'אנונציו במדי חיל האוויר האיטלקי
לידה	12 במרץ 1863; פסקארה, ממלכת איטליה
פטירה	1 במרץ 1938 (בגיל 74); גרדה ריביירה, איטליה
מקום קבורה	ויטוראלה דלי איטליאני
מדינה	ממלכת איטליה
השכלה	ספיינצה – אוניברסיטת רומא; Convitto Nazionale Cicognini ;
בן או בת זוג	Maria Hardouin ; אליאונורה דוזה (1898–1901); Margherita Besozzi di Castelbarco (1919–?); Alessandra Carlotti di Rudinì; Maria Gravina Cruyllas
צאצאים	Mario D'Annunzio, Renata D'Annunzio, Ugo Veniero D'Annunzio, Gabriele Cruillas, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
השתייכות	הצבא המלכותי האיטלקי; חיל האוויר המלכותי האיטלקי
תקופת הפעילות	1915–1918 (כ־3 שנים)
דרגה	מייג'ור
תפקידים בשירות
	מפקד טייסת הקרב ה-87; מנהיג הממלכה האיטלקית של קרנארו
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
	צלב מלחמה על גבורה צבאית
תפקידים אזרחיים
	משורר, סופר, מדינאי

גבריאלֶה ד'אנונציו (באיטלקית: Gabriele d'Annunzio;‏ 12 במרץ 1863 – 1 במרץ 1938) היה סופר, משורר, מחזאי, טייס וגיבור מלחמה איטלקי, מבשרה של התנועה הפשיסטית באיטליה.

ביוגרפיה

גבריאלה ד'אנונציו נולד בפסקרה כבנו של בעל אחוזות עשיר. כבר בגיל צעיר ניכר כישרונו יוצא הדופן, ובגיל 16 פרסם את יצירותיו הראשונות. בשנת 1881 התקבל לאוניברסיטה ברומא. ספרו הראשון בפרוזה, "ילד התענוגות", פורסם ב-1889, והייתה זו אך התחלה של קריירה ספרותית משגשגת ופורייה במיוחד.

בשנת 1883 נישא למריה הרדואין די גאלזה, ולזוג היו שלושה בנים. הנישואים הסתיימו ב-1891. ב-1894 החל בפרשיית אהבים עם השחקנית המפורסמת אלאונורה דוזה, שהפכה אותו למפורסם בחוגים נרחבים. הוא כתב עבורה מחזות כ"עיר המתים" ו"פרנצ'סקה די רימיני" בהם שיחקה בתפקיד הראשי. אפיים הסוער של בני הזוג הביא לסיום הנישואין ב-1910. לאורך חייו ניהל ד'אנונציו מערכות יחסים מקבילות עם נשים, רובן ככולן קצרות וממוקדות בתשוקותיו המיניות.

ב-1897 נבחר ד'אנונציו לפרלמנט לתקופה בת שלוש שנים, כנציג עצמאי. בשנת 1910 הביאו אורח חייו החריג לפשיטת רגל, והוא נמלט לצרפת מפני נושיו. שם שיתף פעולה עם המלחין קלוד דביסי במחזה מוזיקלי "מות הקדושים של סן סבסטיאן" (1911). את תפקיד סבסטיאן הקדוש נתנו שני היוצרים לאידה רובינשטיין, והבישוף של פריז, שהזדעזע לנוכח הליהוק של קדוש נוצרי לאישה יהודייה, הורה למאמינים הקתוליים להחרים את היצירה. זמן קצר לאחר מכן הוכנסו יצירותיו של ד'אננוציו לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (ה"אינדקס").

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה שב ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומים משלהבים בהם הטיף לכניסת איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. אף שהייתה לנאומים אלה השפעה על ציבורים נרחבים, שבהם היה ד'אנונציו בעל עוצמה כריזמטית סוחפת, שאלת השפעתם על קבלת ההחלטה להצטרף למלחמה שנויה במחלוקת, שכן ככל הנראה היא התקבלה בממשלה בחשאי עוד קודם לנאומים אלה. ד'אנונציו התנדב לצבא האיטלקי כאשר כבר עבר את שנתו ה-50, הפגין גבורה וזכה לתהילה כטייס קרב. הוא איבד את עינו בתאונת טיס. ב-9 באוגוסט 1918 הוביל כמפקד טייסת הקרב ה-87 תשעה מטוסים לטיסה בת כ-1,000 ק"מ להטלת כרוזים על וינה.

על אף תבוסותיה המרובות של איטליה בשדה הקרב, חידדה המלחמה את השקפותיו הלאומיות והוא החל לקדם את הדעה כי לאיטליה צריך להינתן תפקיד לצד המעצמות המנצחות ככוח אירופי מן המעלה הראשונה.

לאחר שבוועידת פריז נמסרה העיר פיומה (כיום רייקה שבקרואטיה) ליוגוסלביה, הוביל חבורת לאומנים אשר כבשו את העיר וגירשו ממנה כוח רב לאומי (של חיילי ארצות הברית, בריטניה וצרפת). הם תכננו להביא לסיפוח העיר על ידי איטליה, אך הממשל האיטלקי סירב לשתף פעולה עם התוכנית, מחשש לתסבוכת בינלאומית.

איטליה הטילה מצור על הלאומנים שהתבצרו בעיר, ודרשה את כניעתם. ד'אנונציו הכריז כי העיר היא מדינה עצמאית ("ממלכת קרנארו האיטלקית") ולה חוקה, אשר היוותה את הקווים הבסיסיים לחוקה הפשיסטית שאיטליה עצמה אימצה כעבור שנים מספר. הוא הכריז על עצמו כדוצ'ה. הוא ניסה לייצר אלטרנטיבה לחבר הלאומים ממספר מדינות אחרות בעולם, וליצור קשר עם קבוצות לאומניות מורדות בבלקנים (איטלקים וסלאבים), אך ללא הצלחה. במשך חמישה עשר חודשים הייתה פיומה אבן שואבת למהפכנים, לאומנים, אנרכיסטים, אמנים, נוודים ושאר הרפתקנים. לפי אחת השמועות, שלח מנהיג ברית המועצות, ולדימיר איליץ' לנין לד'אנונציו חבילת קוויאר ואמר שהוא המהפכן האמיתי היחיד באירופה. ד'אנונציו התעלם מחוזה רפאלו והכריז לבסוף מלחמה על איטליה עצמה. לאחר שפיומה הופגזה מן הים על ידי הצי האיטלקי, נכנע ד'אנונציו בדצמבר 1920.

לאחר פרשת פיומה פרש ד'אנונציו לביתו על חוף אגם גרדה ובילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה פוליטית. על אף שהיה בעל השפעה חזקה על בניטו מוסוליני, לא קיבל תפקיד במדינה הפשיסטית. הוא זלזל במוסוליני ובהיטלר וראה בהם חקיינים שלו, אך בסופו של דבר ראה באור חיובי את השלטון הפשיסטי בארצו.

בשנת 1922, זמן קצר לפני המצעד על רומא, הושלך מהחלון על ידי אלמוני שניסה להתנקש בחייו והפך לנכה.

בשנת 1924 קיבל את התואר "נסיך מונטה נבוסו" ובשנת 1937 הוכרז כנשיא האקדמיה האיטלקית המלכותית. הוא מת משבץ מוחי ב-1 במרץ 1938, וזכה להלוויה ממלכתית בה השתתף גם מוסוליני.