גנרל סר ג'רלד ויליאם לאת'ברי, GCB, DSO, MBE (באנגלית: Sir Gerald William Lathbury; 14 ביולי 1906 – 16 במאי 1978) היה קצין בכיר בצבא הבריטי שלחם במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת בהצטיינות עם הכוחות המוטסים של הצבא הבריטי, ופיקד על חטיבת הצנחנים הראשונה בסיציליה, איטליה והולנד. מאוחר יותר הוא הפך למושל גיברלטר מ-1965 עד 1969.
ביוגרפיה
ראשית חייו
ג'רלד לאת'ברי נולד במארי, הודו הבריטית ב-14 ביולי 1906 למשפחה צבאית, אביו היה קולונל (הנרי) אוסקר לאת'ברי. כשחזר לאנגליה, הוא התחנך בוולינגטון קולג', ברקשייר ובמכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. לאחר שסיים את הכשרתו בסנדהרסט, לאת'ברי הפך לקצין כלוטננט משנה בחיל הרגלים הקל של אוקספורדשייר ובקינגהאמשייר ב-4 בפברואר 1926.[1] הוא הושאל לכוח הגבול המלכותי של מערב אפריקה ולגדוד חוף הזהב בין 1928 ל-1932, וחזר לאנגליה, שם למד במכללת המטה, קמברלי בין 1937 ל-1938.[1] הוא הועלה לדרגת לוטננט ב-4 בפברואר 1929, ולדרגת קפטן ב-21 במרץ 1938. בינואר 1939 הוא הועלה לדרגת מייג'ור בחטיבת הרגלים ה-8, שהייתה חלק מדיוויזיית הרגלים השלישית, שמפקדה הה מייג'ור גנרל דניס ברנרד עד שהוחלף באוגוסט על ידי מייג'ור גנרל ברנרד מונטגומרי, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שהחלה בחודש שלאחר מכן. [2]
מלחמת העולם השנייה
זמן קצר לאחר תחילת המלחמה נשלחה הדיוויזיה השלישית לצרפת שם היא הפכה לאחת מארבע דיוויזיות שכוננו את חיל המשלוח הבריטי (BEF), למרות שלא הייתה פעולה מיידית. ב-29 בפברואר 1940, לאת'ברי הוצב בדיוויזיית הרגלים ה-48 (סאות' מידלנד) כקצין מטכ"ל בדרגה 2 (GSO2).[3] הדיוויזיה, בפיקודו של מייג'ור גנרל אנדרו תורן, הייתה קו ראשון של צבא טריטוריאלי (TA) שהגיעה רק לאחרונה לצרפת. הצבא הגרמני פתח בפלישה לצרפת קצת יותר מחודשיים לאחר מכן, והדיוויזיה ה-48, יחד עם רוב חיל המשלוח הבריטי, נאלצה לסגת לדנקרק, משם רובה פונה בדנקרק. עבור שירותיו בצרפת ובבלגיה הפך לאת'ברי לעמית במסדר האימפריה הבריטית. בשאר ימות השנה הייתה הדיוויזיה בדרום-מערב אנגליה בתפקידי אנטי-פלישה.[3]
בספטמבר 1941, לעומת זאת, הקריירה של לאת'ברי קיבלה תפנית חדה כלפי מעלה, שכן, בהתעניינות בכוחות המוטסים החדשים של הצבא הבריטי, הוא מונה למפקד (CO) של גדוד הצנחנים השלישי. הגדוד היה אחד משלושה - האחרים היו גדוד הצנחנים הראשון של ארנסט דאון וגדוד הצנחנים השני של אדווין פלאוול - שהיוו חלק מחטיבת הצנחנים הראשונה של בריגדיר ריצ'רד גייל, שבדצמבר הפכה לחלק מהדיוויזיה המוטסת הראשונה, בפיקודו של מייג'ור גנרל פרדריק בראונינג.[3] לאת'ברי - "אדם גבוה מאוד, קל מבנה גוף ועם קול מתפצפץ עמוק; עצם נוכחותו דרשה תשומת לב" - אימן את הגדוד שלו קשה מאוד במהלך החודשים הבאים עד שבמאי 1942 הוצב כ-GSO1 במנהלת האוויר במשרד המלחמה.
אולם בדצמבר הוא חזר לפקד על הגייסות כאשר הועלה לדרגת ממלא מקום של בריגדיר וקיבל את הפיקוד על חטיבת הצנחנים השלישית, לאחר שהחליף את בריגדיר אלכסנדר סטנייר.[3] החטיבה, חלק מהדיוויזיה המוטסת הראשונה, שעדיין תחת בראונינג, הוקמה לאחרונה, וכללה את גדודי הצנחנים 7, 8 ו-9, שכולם היו בעבר גדודי חי"ר שהוסבו לגדודי צניחה, יחד עם יחידות תומכות. היא הוקמה כדי להחליף את חטיבת הצנחנים הראשונה לאחר שהיא נותקה להילחם בצפון אפריקה, לאת'ברי, כפי שעשה עם גדוד הצנחנים השלישי בשנה הקודמת, העביר את חטיבת הצנחנים השלישית סדרה של תרגילי אימון מפרכים, ובאמצע אפריל 1943, הוא מונה למפקד על חטיבת הצנחנים הראשונה בצפון אפריקה, במקומו של בריגדיר אדווין פלאוול, ומסר את חטיבת הצנחנים השלישית לבריגדיר ג'יימס היל.[3]
החטיבה, שכאמור נותקה מהדיוויזיה המוטסת הראשונה שלה, הייתה עסוקה עתה בלחימה קשה במערכה בתוניסיה, וספגה אבדות כבדות. לאת'ברי השתתף בנחיתות בסיציליה (מבצע האסקי), ועל החטיבה שלו הוטל לכידת גשר פרימוסול, שם הוא נפצע בגבו ובשתי הירכיים, למרות שהוא נשאר בפיקוד עד שהגיעה תגבורת. על פעולה זו הוענק לו אות השירות המצוין (DSO).
לאת'ברי עדיין היה בפיקודו על חטיבת הצנחנים הראשונה במהלך קרב ארנהם, חלק ממבצע מרקט גארדן בהולנד. ב-18 בספטמבר 1944 הוא נותק מיחידתו בהיותו בחברתו של מייג'ור גנרל רוי אורקהרט, מפקד הדיוויזיה, כאשר הוא נפצע קשה ברגלו השמאלית ועמוד השדרה שלו נסדק, והותיר אותו משותק זמנית. לאת'ברי הושאר בטיפולה של משפחה הולנדית מקומית והפך לשבוי מלחמה. הוא הסתיר את דרגתו, והעמיד פנים שהוא רב-טוראי. מאוחר יותר הוא נמלט בעזרת ההתנגדות ההולנדית בכך שפשוט יצא מהדלתות הראשיות של בית החולים שבו הוחזק. ההתנגדות ההולנדית קישרה אותו עם חיילים בריטים אחרים המסתתרים. לאת'בורי, יחד עם לוטננט קולונל דייוויד דובי ומייג'ור דיגבי טאתם-וורטר, ארגנו בריחה מעבר לנהר הריין. לאת'ברי ודיגבי חצו את הריין ב-22 באוקטובר עם 137 אנשי צוות, והתחברו לצנחנים אמריקאים של פלוגה E של לוטננט ראשון פרדריק הייליגר מהגדוד השני, רגימנט הצנחנים ה-506, חלק מהדיוויזיה המוטסת ה-101. לאת'ברי הוצג על ידי דונלד דאגלס בסרט ""גשר אחד רחוק מדי"" משנת 1977.
על שירותיו במהלך מבצע מרקט גארדן ואחריו, הוא זכה בעיטור צלב השירות המצוין של ארצות הברית.
ב-9 במאי 1945 הגיע בריגדיר לאת'ברי לקופנהגן כדי לפקח על כניעת הכוחות הגרמניים בדנמרק כחלק ממבצע ליקוי חמה. [4]
לאחר המלחמה
לאת'ברי נשאר בחטיבת הצנחנים ה-1, שלא ראתה שום פעולה נוספת במהלך המלחמה, וביולי 1945 חזר לחטיבת הצנחנים ה-3 הישנה שלו כמפקדה. החטיבה הייתה תחת הדיוויזיה המוטסת ה-6, בפיקודו של מייג'ור גנרל אריק לואי בולס, ונשלחה עם שאר הדיוויזיה לארץ ישראל לקראת סוף השנה, בעיצומו של מצב החירום בארץ ישראל.[3]
כשחזר לאנגליה, למד במכללה המלכותית להגנה כסטודנט בשנת 1948.[1] לאחר מכן מונה למפקד הדיוויזיה המוטסת ה-16 ב-1948 ולאחר מכן מונה למפקד מכללת המטה, קמברלי ב-1951[1] לאחר מכן הוא מונה כמפקד העליון של פיקוד מזרח אפריקה ב-1955, וחזר לאנגליה, כמנכ"ל האימונים הצבאיים במשרד המלחמה ב-1957. הוא הפך למפקד של פיקוד המזרח ב-1960 ולמפקד הכללי של הכוחות בשנה שלאחר מכן.[1] לבסוף הוא מונה למושל גיברלטר ב-1964; הוא פרש מתפקידו ב-1969.[1] הוא תואר כמקרין "אי-הפרעה שלווה" על ידי ג'ושוע חסן, שהיה ראש השרים של גיברלטר. קור הרוח של לאת'ברי היה בעל ערך רב באותה תקופה שכן הפוליטיקה פירושה שיש ספקות לגבי מעמדה של גיברלטר, עם שאלות שנשאלו באו"ם. זה גרם למקומיים להיות עצבניים, במיוחד מכיוון שהייתה הקפאה דה פקטו של שכר החזרה הביתה בגיברלטר. [5]
הוא גם היה גנרל שליש למלכה בין השנים 1962 ל-1965 וכן קולונל הכבוד של ה -1st Green Jackets (43 ו-52) ושל רגימנט הצנחנים בין 1961 ל-1965. בשנת 1965 הוא השתתף בשלישית בסדרת משלחות האיסוף האורניתולוגיות האוסטרליות של הרולד הול. הוא נפטר ב-16 במאי 1978.
משפחתו
ב-1942 הוא התחתן עם ז'אן גורדון טין: נולדו להם שתי בנות. ב-1972 התחתן עם מאירי זואי גיבס, אלמנתו של פטריק סומרסט גיבס.
הערות שוליים
