|
|
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שהעברית טעונה שיפור.
|
| אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
|
|
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שהעברית טעונה שיפור.
|
| אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
|
המחתרת ההולנדית (בהולנדית: Nederlands Verzet) הייתה מחתרת שנאבקה בכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. פעולות המחתרת באיסוף מודיעין הנגד, פגיעה בכוחות הנאציים וביצירת רשתות התקשורת בהולנד, היוו גורם חשוב בסיוע להצלחת מאמצי כוחות בעלות הברית לשחרור המדינה מהכיבוש הנאצי.
רקע
לפני הפלישה הגרמנית, ממלכת הולנד דגלה בשמירה על נייטרליות. הולנד לא נלחמה במדינה אירופית אחרת מאז שנת 1830. גם בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הולנד שמרה על מדיניות הנייטרליות, ולא הייתה בעימות עם גרמניה.
פלישת גרמניה
ב-10 במאי 1940, חיילים גרמנים פלשו להולנד ללא הכרזת מלחמה. הצבא ההולנדי היה נחות כמעט בכל היבט ביחס לוורמאכט, צבא גרמניה הנאצית. אדולף היטלר, שליט גרמניה הנאצית, הורה לחיל האוויר הגרמני להשמיד את נמל העיר רוטרדם שהיה עד אז הנמל הגדול ביותר באירופה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: האחת, יתרון אסטרטגי, אחרי הנמל ההולנדי, נמל המבורג הגרמני היה הגדול באירופה; השנייה, הרתעה וביטול התנגדות הולנדית אפשרית - היה והולנד תמשיך להתנגד לכיבוש, חיל האוויר הגרמני ישמיד ערים נוספות בממלכה. ב-14 במאי באותה שנה נכנעה הולנד, לאחר שאיבדה כמעט את כל חיל האוויר שלה. מלכת הולנד, וילהלמינה יצאה לגלות, והקימה ממשלה גולה בבריטניה. יש להוסיף, כי למרות הכניעה, הצבא הגרמני המשיך להפציץ את רוטרדם[1].
כ-900 אזרחים הולנדים מתו בהפצצת רוטרדם, בדיווחים הבריטים וההולנדים נאמר כי נרצחו כ-30,000 אזרחים. אלו היו הקורבנות הראשונים של הכיבוש הנאצי בהולנד, שנמשך חמש שנים.
המדיניות הגרמנית ההתחלתית
בתחילה השלטון הנאצי בהולנד היה סלחני יחסית כלפי האוכלוסייה המקומית, כיוון שנחשבה לגביו כחלק מהגזע הארי. סוג השטח בהולנד, נטולת השממות וצפופת האוכלוסין הקשו על הנאצים לבצע פעולות לא חוקיות כלפי מתנגדיהם כפי שנהגו לעשות בכל המדינות שאותן כבשו, כמו גם שהולנד הייתה מוקפת מכל צדדיה בטריטוריות גרמניות, ששללו נתיבי בריחה מן ההולנדים. כל מי שנחשד בידי הגרמנים בקשרים עם ההתנגדות ההולנדית לכיבוש הנאצי, הוענש במקום בגזר דין מוות.
מרבית העם ההולנדי השלים בתחילה עם השליטה הגרמנית במדינה, והולנדים רבים היו משתפי פעולה נלהבים עם הנאצים (בשנת 2011 הארכיון הלאומי של הולנד פרסם מסמכים בנושא משתפי הפעולה). כמו בגרמניה, מרבית ההתנגדות המקומית הראשונית הגיעה מכיוונם של הסוציאל-דמוקרטים, הקתולים והקומוניסטים.
הנאצים הגלו את האוכלוסייה היהודית ההולנדית למחנות ריכוז ומנעו מהם זכויות רבות שהיו לעמים אחרים בהולנד. הנאצים גם שיעבדו גברים בין הגילאים 18–45 לעבוד במפעלים גרמניים או בעבודות ציבוריות. במהלך חמש שנות הכיבוש הנאצי, ככל שתנאיו של העם ההולנדי הלכו ונעשו קשים יותר, כך גברה וצמחה ההתנגדות ההולנדית המחתרתית.
פעילויות
ב־25 בפברואר 1941, המפלגה הקומוניסטית ההולנדית קראה לשביתה כללית, שנודעה כשביתת פברואר, כתגובה לפעולות הקשות שביצעו הנאצים כלפיי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם. השביתה הייתה יחידה במינה בהיסטוריית הכיבוש הנאצי במדינות אירופה, אף על פי שהיא דוכאה במהרה. פעולה זו הייתה לא טיפוסית להתנגדות ההולנדית, שפעלה לרוב בדרכים חשאיות יותר.
ההתנגדות בהולנד הייתה בקנה מידה קטן יחסית לשאר אירופה. תאים ממודרים של המחתרת התעסקו בפעילויות עצמאיות. חלק מהקבוצות המחרתיות הקטנות כלל לא היו קשורות בשום דרך אחת לשנייה. הקבוצות הללו עסקו בזיוף תעודות זהות, תלושי מזון וכספים, איסוף מודיעין, פרסום עיתונים מחתרתיים, חבלה בקווי טלפון ומסילות רכבת, הכנת מפות עדכניות, וחלוקת אוכל וסחורה.
אחת הפעילויות המסוכנות ביותר שבהן עסקה ההתנגדות הייתה החבאתם במסתור ובמציאת מקלט לפליטים ואויבים של המשטר הנאצי - משפחות יהודיות כמו משפחתה של אנה פרנק ומשפחת פרינס, סוכנים מחתרתיים, הולנדים שהיו צריכים לעבוד בעבודות כפייה למען הגרמנים, ואחרים. באופן כללי אנשים אלו נקראו onderduikers (הולנדית: אנשים במחבוא). בהמשך המלחמה שיטת הסתרת האנשים שימשה את המחתרת גם להצלת טייסים של בעלות הברית שהופלו בשטח המדינה. לפי המסופר רופאי המחתרת ההולנדית הצליחו להחביא בית חולים מחתרתי שלם מעיניהם של החיילים הגרמנים.
בפברואר 1943, שני סוכנים של המחתרת ההולנדית שהשתייכו לתא CS-6 (שנקרא על שם הכתובת, רחוב קורלי 6, באמסטרדם) צלצלו בפעמון הדלת של גנרל משנה בדימוס הנדריק סייפרדט בן השבעים בהאג. אחרי שענה והזדהה בשמו, הם ירו בו פעמיים בבטנו. הוא מת ביום למחרת. התנקשות הזו בקצין זוטר יחסית גררה פעולת תגמול אכזרית בידי גנרל האס. אס האנס אלבין ראוטר, שהורה על הריגתם של 50 שבויים הולנדים וסדרה של תקיפות שונות על אוניברסיטאות הולנדיות.
המחתרת ההולנדית תקפה במקריות מוחלטת את מכוניתו של ראוטר ב-6 במרץ 1945. בתגובה לתקיפה 116 גברים הולנדים קובצו והוצאו להורג באתר התקיפה של המכונית, דה וואסטה הוב (De Woeste Hoeve), ועוד 147 אסירים של הגסטאפו הוצאו להורג. פשע מלחמה דומה לזה התרחש ב־1 וב־2 באוקטובר 1944, בכפר פוטן, כאשר מעל ל־600 גברים הועברו למחנה ריכוז ונרצחו, בתגובה לפעילות של המחתרת ההולנדית באזור.
ארגון
רק חודשים ספורים אחרי הפלישה הגרמנית להולנד, מספר חברים במפלגת הפועלים הסוציאליסטית המהפכנית, ובהם הנק סניבלייט, הקימו את חזית מרקס-לנין-לוקסמבורג, הכח העיקרי מאחורי שביתת פברואר. כל מנהיגות החזית נשבתה והוצאה להורג באפריל 1942.
לפי היסטוריון ה-CIA סטיוארט בנטלי, עד אמצע שנת 1944 היו ארבעה ארגוני התנגדות מחתרתיים רציניים בהולנד, כל אחד עצמאי לחלוטין ובלתי תלותי באחרים:
- Landelijke Organisatie voor hulp aan onderduikers - "ארגון לאומי לעזור לאנשים במחבוא" (LO)
- Knokploeg - "קבוצת התקיפה" (KP), כללה 550 חברים שפעלו במבצעי חבלה והתנקשויות מזדמנות בנאצים.
- Raad van Verzet - "מועצת ההתנגדות" (RVV), עסקו גם בפגיעה בכוחות הנאצים וגם בהגנה על אנשים במחבוא.
- Orde Dienst - "שירות הסדר" (OD), קבוצה שפעלה בהכנה לשיבתה של הממשלה ההולנדית הגולה, והפעילה את תת-הקבוצה בחסותה GDN ("השירות החשאי ההולנדי"), ששימשה כזרוע הביון של הקבוצה הראשית.
ארגון נוסף היה "מיליציית העם ההולנדי" (Nederlandse Volksmilitie) ובו מאות חברים, בהם סאלי דורמיץ.
בנוסף לקבוצות אלו, ארגון כספים הולנדי קיבל תשלומים מהממשלה הגולה על מנת לממן פעולות של ה־LO וה־KP. מנהל ארגון הכספים היה ואלראבן ואן האל, שפעולותיו התגלו בידי הנאצים, והוא הוצא להורג בגיל 39. אחיו שהיה שותפו לניהול הכספי של המחתרת המשיך בפעולות המימון החשאי עד לסוף המלחמה. לאחריה הוא הגיש בקשה לממשלה ההולנדית להחזר כל החובות תוך הצגת ספרים עם מספרים מדויקים על ההוצאות. הממשלה ההולנדית שפרסמה במהלך המלחמה שהיא תערוב להוצאות המחתרת רק עד סכום של 30 מיליון גילדן - שילמה את כל החובות שהסתכמו בלמעלה מ-100 מיליון גילדן (כחצי-מיליארד אירו במונחי 2020).
אחרי הפלישה לנורמנדי
לאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 האזרחים ההולנדים היו נתונים ללחץ עצום של בעלות הברית לשתף פעולה ולאסוף מודיעין אודות המערך ההגנתי של הצבא הגרמני, ולגרום לאי יציבות בהולנד באמצעות פעולות לחימה ממוקדות.
חלק מן המדינה שוחרר כתוצאה מהתקדמות בעלות הברית לעבר קו זיגפריד. נמל אנטוורפן שוחרר ב-4 בספטמבר 1944. מבצע מרקט גארדן שהיה ניסיון להשתלט על שמונה גשרים וקווי תחבורה באזור ארנהיים באמצע ספטמבר, נכשל חלקית מכיוון שהכוחות הבריטים סירבו לקבל מידע מודיעיני שנמסר להם מן המחתרת ההולנדית, אשר נגע לגודלם וכוחם של הכוחות הגרמנים באזור. הם האמינו שהמקורות ההולנדים היו חשודים.
על אף שדרום הולנד שוחררה, נותרו אמסטרדם ושאר הצפון תחת שליטה נאצית עד הכניעה הרשמית ב-6 במאי 1945. במהלך שמונת החודשים הללו לא שאפו כוחות בעלות הברית להתקדם מפחד לחייהם של אזרחים רבים, ומתוך תקווה כי גרמניה תתמוטט במהרה. כאשר ביקשה הממשלה ההולנדית הגולה שביתת רכבות ארצית כאמצעי התנגדות, הפסיקו הנאצים בתגובה משלוחי מזון למערב הולנד, דבר שהוביל לרעב החורף בשנים 1944–1945.
374 מלוחמי המחתרות ההולנדיות במהלך מלחמת העולם השנייה קבורים ב"שדה הכבוד" בדיונות מסביב לבלומנדאל. בסך הכל נהרגו כ-2,000 לוחמי מחתרת הולנדים.
פעילים מרכזיים
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
