תומפסון נודל בהליפקס, נובה סקוטיה. הוא הוכשר כעורך דין וב-1865 הוסמך. הוא נבחר לאספת הנבחרים של נובה סקוטיה ב-1877 כמנהיג המפלגה השמרנית. בשנה שלאחר מכן הוא מונה כתובע הכללי של הפרובינציה, בממשלתו של סימון הולמס, שאותו הוא החליף כראש ממשלת הפרובינציה ב-1882, אך בתפקיד זה הוא כיהן רק חודשיים עד שמפלגתו הובסה בבחירות של 1882 על ידי המפלגה הליברלית של קנדה. לאחר מכן הוא מונה כשופט בבית המשפט העליון של נובה סקוטיה.
ב-1885 נכנס תומפסון לפוליטיקה הארצית על פי בקשתו האישית של ג'ון אלכסנדר מקדונלד, והוא מונה כשר המשפטים בממשלתו. במסגרת תפקידו זה הוא היה הכוח המניע מאחורי חקיקתו של החוק הפלילי של קנדה. ב-1892, בעקבות פרישתו של ג'ון אבוט, מונה תומפסון לתפקיד ראש ממשלת קנדה. הוא היה הקתולי הראשון בתפקיד זה. בעת נסיעה לבריטניה ב-1894, לקה תומפסון באופן פתאומי באוטם שריר הלב ומת בגיל 49. הוא היה ראש ממשלת קנדה השני, לאחר מקדונלד, והאחרון עד כה, שמת בעת כהונתו.
ראשית חייו
תומפסון נולד בהליפקס שבנובה סקוטיה לאביו ג'ון ספרו תומפסון ולאמו שארלוט פוטינגר, משפחה פרוטסטנטית ממוצא אירי. לפי חלק מהמקורות הוא נולד ב-10 בנובמבר1845, אך לפי מקורות אחרים הוא נולד ב-1844. עוד בהיותו ילד בלימודים יסודיים החליט שילך למסלול של קריירה משפטית. אביו של תומפסון לימד אותו שיטת כתיבה בקצרנות עבור תיקים משפטיים. ג'ון ספרו דייוויד תומפסון, אביו של תומפסון הבן, נפטר בשנת 1867 ובעבור זכרו אימץ תומפסון הבן את שמו האמצעי של אביו; ספרו (Sparrow). נכון לאותה העת שניים מאחיו ושתיים מאחיותיו של תומפסון נפטרו גם כן. בגיל 22 היה עליו לפרנס את משפחתו שהייתה בחובות כלכליים, אמו ואחותו נשענו עליו כלכלית.
ב-1870 הוא נשא לאישה את אנני אפלק. אנני גרה גם כן בנובה סקוטיה בשכונה ליד שכונת מגורי משפחת תומפסון. במהלך התקופה בה חיזר תומפסון אחרי אנני, הוא נאלץ לכתוב לה את מכתבי האהבה שלו בקצרנות לפי הכתב שלימד אותו אביו, בשל חוסר שביעות רצונם של הוריה של אנני מהרומן. אנני הייתה נוצרית-קתולית וזמן קצר לאחר חתונתם המיר תומפסון את דתו מפרוטסטנטיות לקתוליות. חיי המשפחה של תומפסון היו רצופים בטרגדיות. בת אחת, אנני, מתה בגיל שנה והבן הצעיר, דייוויד, מת בגיל שנתיים. שני ילדים נוספים מתו בעת לידתם, אך חמישה ילדים נוספים הגיעו לגיל בגרות. אנני תומפסון הייתה אישה עזת-רצון והייתה לה הרוח שהניעה את אגנס מקדונלד, אשתו השנייה של ג'ון אלכסנדר מקדונלד, לשבת בחזית הקטר של קו הרכבת הקנדית הפסיפית כאשר הם נסעו במסילה בשטח ההררי של קולומביה הבריטית.
קריירה משפטית ותחילת הקריירה הפוליטית
פעילות פוליטית ומשפטית בהליפקס
ביולי 1865 הוסמך תומפסון כעורך דין. בשנת 1871 התערבב תומפסון בפוליטיקה הפרובינציאלית של הליפקס ובמהרה הוכיח עצמו להיות אדם פעלתן. תומפסון פעל להעניק פרשנות מסוכמת עבור כלל חוקי המנהל הפוליטי של הליפקס והסדיר פרשנות כוללת עבור הצ'ארטר החוקי של מנהל העיר. בין השנים 1878 – 1882 הוא כיהן כתובע הכללי של ממשלת פרובינצייתנובה סקוטיה בראשותו של סימון הולמס. לזמן קצר בשנת 1882 הוא כיהן כראש ממשלת הפרובינציה, אך ממשלתו הובסה בבחירות שהתקיימו באותה שנה. תומפסון היה תמיד אדם שנרתע מהחיים הפוליטיים ולכן החליט לשוב לקריירה משפטית.
בבית המשפט העליון של נובה סקוטיה
לאחר התפטרותו מהממשלה מונה תומפסון מיד כשופט בבית המשפט העליון של נובה סקוטיה על ידי ראש ממשלת קנדה, סר ג'ון אלכסנדר מקדונלד. בתפקידו זה הוא הועיל מאוד בייסוד בית הספר למשפטים דלהוסי ב-1883, שם הוא לימד בשנים הראשונות לקיומו של המוסד. היה זה באותה העת שראש הממשלה מקדונלד החל בניסיונותיו להביא את תומפסון אל הממשלה. תומפסון, הודות לגילו הצעיר, יכול היה לשמש כמשקל נגד של המפלגה השמרנית לעומת וילפריד לורייה, מנהיגה הכריזמטי הצעיר של המפלגה הליברלית. תומפסון עם זאת היה קתולי לעומת הרוב הפרוטסטנטי שהנהיג את המפלגה השמרנית בעת שההפרש הדתי השפיע רוב הזמן על הדעות הפוליטיות. נוסף על כך, עובדת מוצאו בנובה סקוטיה; אחת מהפרובינציות לחופי האוקיינוס האטלנטי, הקשתה על השגת תמיכה ציבורית והצבעות מקוויבק ואונטריו עבורו.
שר המשפטים תחת מקדונלד
ב-1885, לאחר כמה ניסיונות כושלים, עלה בידו של מקדונלד לגייס את תומפסון לפעילות בממשל הפדרלי באוטווה. באופן כללי העריך מקדונלד את תומפסון, והעיר, "התגלית הגדולה ביותר שלי הייתה תומפסון". הוא גם אמר עליו בחיבה: "תומסון חובב סאטירה יתר על המידה ויש בו יתר על המידה מתכונותיו של איש נובה סקוטיה". על כל פנים, עליית כוחו של תומפסון בממשלה הייתה ככל הנראה בשל השפעתה של לידי אברדין, רעייתו של המושל הכללי, הלורד אברדין ובשל החסות שהעניק לו מקדונלד. ליידי אברדין העריצה את תומסון והרבתה לכתוב עליו ביומנה. בספטמבר 1885 הושבע תומפסון כשר המשפטים של קנדה ובאוקטובר הוא זכה במושב בפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של אנטיגניש.
כאשר הגיע תומפסון לאוטווה, היה משבר לואי ריאל בשיאו. שאלת אופן הטיפול בריאל, שנדון למוות בתליה על הנהגת המרד הצפון-מערבי (אנ'), הייתה כעת בתחום אחריותו של תומפסון. על אף שתומפסון היה חולה וסבל מאבנים בכליות בעת הוצאתו להורג של ריאל, הוא נשא את הנאום החשוב הראשון שלו בפרלמנט במהלך הדיון בו נטען שמי שמעודד קנדים לפעול נגד מדינתם לא יכול להימלט מעונש. הנאום עשה רושם וסייע להגברת האהדה הציבורית כלפי תומפסון ועד מהרה הוא היה לאחד ממנהיגיה המובילים של ממשלת השמרנים.
תומפסון היה השר האחרון שראה את מקדונלד לפני שזה לקה בשבץ מוחי במאי 1891. בעקבות מותו של מקדונלד שבוע לאחר מכן, התחולל משבר ממשלתי. המושל הכללי, הלורד סטנלי מפרסטון, פנה לתומפסון וביקש ממנו להרכיב ממשלה, אך תומפסון דחה את ההצעה בשל האפליה הדתית שהייתה נהוגה אז כלפי מחזיקי האמונה הקתולית, שאליה הוא המיר את דתו עם נישואיו. תומפסון המליץ על ג'ון אבוט שבסופו של דבר מונה לתפקיד.
הישגיו של תומפסון כשר המשפטים כללו גם את חקיקתו של ספר החוק הפלילי הראשון של קנדה.
ראש ממשלת קנדה
שנה לאחר מכן, בדצמבר 1892, כאשר אבוט פרש, מונה תומפסון במקומו כראש הממשלה. הוא המשיך להחזיק בתפקיד התובע הכללי ושר המשפטים במקביל לכהונתו כראש הממשלה.
תומפסון כמעט והצליח לצרף את ניופאונדלנד אל האיחוד הקנדי, אך פרובינציה זו הצטרפה רק ב-1949.
את נאומו החשוב הראשון כראש הממשלה נשא תומפסון בינואר 1893 בטורונטו ובו הוא סקר את סוגיות הסובלנות ואת הלאומיות הקנדית בהקשר לנאמנות לכתר הבריטי. באותה עת, היה תומפסון מוטרד בנוגע לאפשרות של סיפוח קנדה על ידי ארצות הברית, יעד שבתוך קנדה לחצו לביצועו אנשי "אגודת האיחוד הקונטיננטלי" (Continental Union Association), קבוצה של ליברלים מאונטריו ומקוויבק. על אף דאגתו, הבין תומפסון בסופו של דבר שהקנוניה להפוך את קנדה לחלק מארצות הברית הייתה מוגבלת רק למיעוט קטן ורעשני בשורות מפלגת האופוזיציה.
במרץ 1893 נסע תומפסון לפריז, צרפת, כאחד מחברי חבר השופטים שמונה ליישב את המחלוקת על ציד כלבי הים בים ברינג, שהתגלעה בין ארצות הברית לבין בריטניה, שאז עדיין ניהלה את ענייני החוץ של קנדה.
אירועים בולטים נוספים שאירעו במהלך כהונתו של תומפסון כראש הממשלה היו הורדת המחירים ושאלת החינוך במניטובה ובטריטוריות הצפון-מערביות, שם התנהל ויכוח רציני בנוגע לתפקידי הניהול של קתולים ופרוסטסטנטים במערכת החינוך. סוגיית החינוך בטריטוריות הצפון מערביות נפתרה בסופו של דבר על פי גישתו של תומפסון, אך פתרון זה הגיע רק לאחר מותו.
מותו בחסות המלכה
קברו של תומפסון בבית הקברות הצלב הקדוש בהליפקס.
ב-12 בדצמבר1894 מת ג'ון תומפסון באופן פתאומי מאוטם שריר הלב. הוא היה אז בן 49 והספיק לכהן כראש הממשלה שנתיים בלבד. הוא שהה אז בטירת וינדזור, בבריטניה, שם מינתה אותו המלכה ויקטוריה כחבר במועצה המלכותית זמן קצר לפני מותו. מצבו הבריאותי של תומפסון התדרדר במהלך התקופה בה כיהן בתפקידיו השונים באוטווה. בסוף חייו הוא ללא ספק סבל מעודף משקל והוא תמיד העמיס על עצמו יתר על המידה במילוי תפקידיו.
לאחר טקס הלוויה שנערך לו על ידי המלכה בבריטניה, הועבר ארונו של תומפסון לקנדה על סיפון הסיירת הממוגנתאה"מ "בלנהיים" (HMS Blenheim) שנצבעה בצבע שחור לרגל האירוע. ב-3 בינואר1895 נקבר תומפסון בבית הקברות הצלב הקדוש בהליפקס.
על אף התפקידים רמי המעלה שכיהן בהם, לא הותיר תומפסון אחריו נכסים רבים, ולפיכך הקצה הפרלמנט קרן שנועדה לתמיכה באלמנתו ובילדיו. חברת הפרלמנט הקנדי, מרגרט מיטצ'ל, שמתה ב-2017, הייתה ככל הנראה אחרונת צאצאיו של תומפסון.
משפחתו
אנני תומפסון
ב-1870 נשא תומפסון, אז עורך דין צעיר, לאישה את אנני אפלק, בתם של ג'ון אפלק ושל רעייתו, קתרין סאונדרס מהליפקס. אנני נולדה והתחנכה בהליפקס. לזוג נולדו תשעה ילידים, שמתוכם רק חמישה הגיעו לבגרות. לאחר התאלמנותה הוקמה קרן לקיומם של אנני וילדיה. המושל הכללי, הלורד אברדין, דאג לחינוכם של הילדים. יחד עם הליידי אברדין ייסדה אנני תומפסון את מועצת הנשים הלאומית של קנדה וכיהנה כאחת מנשיאותיה. היא גם שימשה כנציבת מסדר האחיות הוויקטוריאני.
