ג'ון אדמס (באנגלית: John Adams) היא מיני-סדרהביוגרפית בת שבעה פרקים, המתארת את רוב חייו הפוליטיים של נשיא ארצות הבריתג'ון אדמס והתפקיד שמילא בהקמת ארצות הברית. הסדרה נוצרה ובוימה על ידי טום הופר, ומככב בה פול ג'יאמטי בתפקיד הראשי. התסריט נכתב על ידי קירק אליס, בהסתמך על הביוגרפיה עטורת השבחים של דייוויד מקולו משנת 2001. הסדרה שודרה לראשונה בארצות הברית על ידי HBO בשבעה חלקים, בין 16 במרץ ועד 20 באפריל 2008. הביוגרפיה של ג'ון אדמס וסיפור 50 שנותיה הראשונות של ארצות הברית, זכה לשבחי המבקרים ועוטר בפרסים יוקרתיים. הסדרה קטפה ארבעה פרסי גלובוס הזהב ושלושה עשר פרסי אמי, יותר מכל מיני סדרה אחרת בהיסטוריה.
פרק 1 נפתח בבוסטון של 1770, בלילה החורפי הקר בו אירע טבח בוסטון. הפרק מתאר את אדמס מגיע לזירה בעקבות היריות, מסייע לפצועים ואף מחזיק את ראשו של קריספוס אטוקס (אנ'), אדם שחור שנחשב באופן מסורתי להרוג הראשון של המהפכה האמריקאית. אדמס, עורך דין מכובד באמצע שנות ה־30 לחייו, מוכר בציבור בזכות השכלתו הרחבה ומסירותו לחוק ולצדק. אף עורך דין בבוסטון אינו מוכן לייצג את המעילים האדומים במשפט, ומתוך אמונה עמוקה כי כל אדם זכאי לייצוג משפטי הוגן, נעתר אדמס לבקשתו של מפקד החיילים, קפטן תומס פרסטון (אנ'), ולוקח על עצמו את ייצוגם. אדמס מתואר כחושש מתגובתם של מכריו, והוא אכן נקלע לעימות עם בן דודו, סמואל אדמס, מראשי תנועת בני החירות המתנגדים לפעולות הממשלה הבריטית. בסדרה מוצגים גם הכבוד וההערכה שרחש אדמס לאשתו אביגייל, והיא מתוארת כמי שמגיהה את נאום הסיכום שלו בבית המשפט. לאחר ישיבות רבות, מגיע חבר המושבעים למסקנה כי כל החיילים ומפקדם חפים מפשע. בנוסף, הפרק מציג את המתח הגובר סביב חוקי הכפייה, מזכיר באקראי את מאורעות מסיבת התה של בוסטון, ומתאר את בחירתו של אדמס לקונגרס הקונטיננטלי הראשון כנציגה החמישי של מסצ'וסטס. הפרק מסתיים ביציאתו לפילדלפיה שם נערך הקונגרס, יחד עם בן דודו סאם אדמס, ג'ון הנקוק, רוברט פיין ואלברידג' גרי.
חלק II: עצמאות (1774–1776)
הפרק השני נפתח בקרבות לקסינגטון וקונקורד. אדמס הנסער חוזר למושבו השני של הקונגרס הקונטיננטלי והופך לנציג הבולט של הסיעה התומכת בעצמאות והיפרדות מוחלטת מבריטניה. נאומיו הקוראים לפעולה מיידית הקנו לו אויבים רבים בקונגרס, והוא הרחיק לכת עד כדי העלבת ג'ון דיקינסון, מי שעמד בראש התומכים בפיוס עם בריטניה, המוצג כמי שפחדיו העמוקים מעצמאות נובעים ממניעים דתיים. בנג'מין פרנקלין, חברו של דיקינסון למשלחת נציגי פנסילבניה ותומך בעצמאות, מוכיח בסתר את אדמס ומלמד אותו את רזי העשייה הפוליטית. פרשה זו מציגה את הפגם העיקרי באישיותו של אדמס: הבוטות כלפי יריביו הפוליטיים, דבר שיקנה לו אויבים רבים גם בעתיד ויפגע בקריירה הפוליטית שלו.
אדמס מצליח להעביר בקונגרס את ההחלטה על הקמתו של הצבא הקונטיננטלי ובחירתו של ג'ורג' וושינגטון מווירג'יניה למפקדה. וושינגטון מסייע למגיני בוסטון במערכה על העיר ואף מנצח אותה. האירועים מחלישים את כוחה של הסיעה המתנגדת לעצמאות, ובעת הצבעה על הצעתו של ריצ'רד הנרי לי הקוראת לעצמאות שלוש עשרה המושבות, ביקשו נציגי קרוליינה הדרומית דחייה בדיון עד ה־1 ביולי 1776. למרות שלהצעה יש רוב, אדמס פועל במרץ על מנת להביא לאישור פה אחד של ההצעה, הוא מסכם עם נציגי ניו יורק על הימנעות, עם קרוליינה הדרומית על תמיכה, ועם ג'ון דיקינסון הוא מגיע להסכם במסגרתו הוא מתגייס לצבא הקונטננטלי ונעדר מהקונגרס. בינתיים, אדמס מטיל על תומאס ג'פרסון את מלאכת כתיבת הכרזת העצמאות, ולאחר מכן מבצעים בה אדמס ופרנקלין שינויים קלים בלבד. ב־2 ביולי מתקבלת הצעתו של לי בתמיכה של 12 מושבות (רק ניו יורק נמנעה), והכרזת העצמאות של ג'פרסון מוקראת אל הקהל בפילדלפיה. במקביל, מתאר את הפרק את קשייה של אביגייל אדמס בהיעדרו של ג'ון. אביגייל מחסנת את עצמה ואת ילדיה מפני מגפת אבעבועות שחורות שפרצה בתקופה זו, בחיסון שנלקח היישר מגופו של חולה במחלה.
חלק III: אל תרמוס אותי (1777–1781)
דגל גדסדן, שבמרכזו הכיתוב "Dont tread on me" ("אל תרמוס אותי"), הוא דגל אמריקאי היסטורי שהיה בשימוש הצי הקונטיננטלי בתקופת מלחמת העצמאות. בסדרה, אדמס נוסע לצרפת באונייה תחת דגל זה.
אדמס מקבל את שליחות הקונגרס, להצטרף למשלחת הדיפלומטית האמריקנית בצרפת בראשותו של בנג'מין פרנקלין. הוא לוקח עמו את בנו הגדול ג'ון קווינסי, וחוצה את האוקיינוס האטלנטי במסע מפרך שכולל השתלטות על פריגטה בריטית. האצולה הצרפתית, שנמצאת בעשור האחרון לקיומה לפני המהפכה הצרפתית, מוצגת כמנוונת ודקדנטית. פרנקלין הדיפלומט החלקלק משכיל לנצל את הרומנטיקה הצרפתית לצרכיו, אך אדמס הישר והכנה, שאינו דובר צרפתית, מתקשה לנווט באליטה הצרפתית העסוקה בבידור ומין ברוב שעות היממה. אדמס מוצא את עצמו בסכסוך קשה עם פרנקלין, ומנהל משא ומתן קשוח שמחבל בדיפלומטיה העדינה שבאמצעותה מקווה פרנקלין לפתות את הצרפתים. בסופו של דבר מצליח פרנקלין לגרום לפיטוריו של אדמס. גישתו של פרנקלין הצליחה בסופו של דבר, והביאה לניצחון ביורקטאון.
אדמס המאוכזב נוסע לרפובליקה ההולנדית על מנת לגייס תמיכה בארצות הברית, אך למרות ההזדהות עם מטרותיה ההולנדים אינם בוטחים ביכולת ההחזר של הדמוקרטיה הצעירה. בינתיים, ג'ון קווינסי נוסע לסנקט פטרבורג כמזכירו של פרנסיס דיינה, נציגה הדיפלומטי של ארצות הברית ברוסיה, בעוד אדמס נותר בהולנד כשהוא על ערש דווי כתוצאה ממחלה מתקדמת. במקביל בפילדלפיה, אביגייל, מתמודדת בצורה קשה עם העדרו של בעלה, והפרק מסתיים בעודה מקריאה לילדיה על כניעתו של לורד קורנווליס לכוח האמריקני־צרפתי ביורקטאון.
חלק IV: איחוד (1781–1789)
הפרק הרביעי נפתח כאשר ג'ון אדמס מתבשר בהולנד על הניצחון האמריקני במלחמה, ונשלח לפריז על מנת להשתתף בניסוחו של חוזה פריז ב־1783. תוך כדי שהוא שוהה בפריז יחד עם תומאס ג'פרסון ובנג'מין פרנקלין, מגיעה אביגייל לצרפת ב־1784. תקופה זו היא ראשיתם של חילוקי הדעות בין אדמס וג'פרסון. פרנקלין מודיע לאדמס כי הוא מונה לשגריר ארצות הברית בבריטניה, והוא נוסע ללונדון יחד עם אביגייל, שם הוא מתקבל בעוינות, כנציגה של מדינה עוינת. הפגישה עם ג'ורג' השלישי אמנם הייתה מוצלחת למדי, אך עיתוני לונדון קוטלים את אדמס. ב־1788 הוא חוזר לארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות שהתקיימו לאחר קבלת החוקה ב־1788, ומתאחד עם ילדיו שגדלו ללא הכר. בבחירות עצמן הוא מקבל את מספר הקולות השני בגובהו (34, לאחר 69 הקולות שקיבל ג'ורג' וושינגטון), ובכך למעשה נבחר לסגן נשיא ארצות הברית. הפרק מסתיים בהשבעתו של וושינגטון לנשיאות בהיכל הפדרלי בניו יורק, כאשר ג'ון אדמס ניצב לצידו.
חלק V: התאחד או מות (1789–1797)
הפרק החמישי נפתח בג'ון אדמס, העומד בראש הסנאט בתפקידו כסגן הנשיא, המציע הצעות כיצד יש לפנות לנשיא, הצעות הדומות לפנייה למונרך במדינות אירופה. הצעותיו לא מתקבלות, הוא מכונה מאחורי גבו "הוד מיותרותו", וג'ורג' וושינגטון עצמו מכריע בעד הפנייה "אדוני הנשיא". אדמס מתואר כמתוסכל מחוסר המעש שבתפקידו הטקסי, הוא אינו משתתף בישיבות הקבינט וכוחו היחיד הוא הכרעה בהצבעות הסנאט במקרה של תיקו. במקביל, המהפכה הצרפתית מפלגת את ממשלו של וושינגטון, כאשר אלכסנדר המילטון (מזכיר האוצר) תומך בנייטרליות ושמירה על היחסים עם בריטניה, בעוד תומאס ג'פרסון (מזכיר המדינה) קורא לתמיכה פעילה בצרפת המהפכנית. בתקופה זו, וושינגטון מעדיף את חברתו של אדמס, על פני שני אלו, ומעריך את ייעוצו בנושא. בתקופה זו הולכים ומתחדדים חילוקי הדעות הפוליטיים, כאשר המילטון ואדמס נחשבים לראשי המפלגה הפדרליסטית, בעוד ג'פרסון נחשב לפוליטיקאי הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. למרות זאת, אדמס מתעב את המילטון לאחר שגילה כי תמרן את האלקטורים בבחירות 1789, ובעקבות כך קיבל אדמס מספר כה נמוך של קולות. לאחר שג'פרסון עזב את תפקידו, נשלח ג'ון ג'יי ללונדון על מנת לנסח הסכם שימנע מארצות הברית מעורבות במלחמה באירופה. הסכם ג'יי מגיע ב־1795 לאשרור בסנאט, ואדמס נאלץ להכריע בעדו לאחר תיקו 15–15. ההסכם גורם לזעם בקרב הציבור, הרואה בצרפת המהפכנית שותפה אידאולוגית. בבחירות 1796, לאחר שוושינגטון מסרב לרוץ בפעם השלישית, מקבל אדמס 71 קולות ונבחר לנשיא ארצות הברית. תומאס ג'פרסון, שנחשב ליריבו המפלגתי, מקבל 68 קולות ונבחר לסגנו של אדמס. תומאס פינקני, המועמד השני של הפדרליסטים, קיבל 59 קולות. אדמס נושא את נאום ההשבעה בסנאט, משבח את וושינגטון ומכריז על עיקרי מדיניותו. הפרק מסתיים בהגעתם של ג'ון ואביגייל לאחוזה הנשיאותית בפילדלפיה, שנבזזה כליל בידי אנשיו של וושינגטון.
במקביל, נאבי, בתו של אדמס, נישאת לקולונל ויליאם סטיבנס סמית', מזכירו של אדמס. בנו הגדול ג'ון קווינסי אדמס, נשלח כשגריר להולנד על ידי וושינגטון.
חלק VI: מלחמה מיותרת (1797–1801)
הפרק השישי נפתח כאשר הנשיא ג'ון אדמס, מבקש מסגנו תומאס ג'פרסון לנסוע לצרפת על מנת לנהל את המשא ומתן להשבת היחסים הדיפלומטיים על כנם. ג'פרסון מסרב משום שיקוליו המפלגתיים, לאכזבתו הניכרת של אדמס. באותה תקופה הקרע המפלגתי בין הרפובליקנים של ג'פרסון ובין הפדרליסטים של המילטון הופך לעימות של ממש. שני שריו של אדמס, מזכיר המדינה טימות'י פיקרינג ומזכיר המלחמה ג'יימס מקהנרי, הם עושי דברו של המילטון, התומך בהקמת צבא אמריקני לקראת המלחמה הצפויה עם צרפת. לאחר ששליחו של אדמס לצרפת, ג'ון מרשל, מביא עמו מכתב סחיטה משר החוץ הצרפתי טליראן, אדמס מסרב לתנאים והמלחמה הבלתי רשמית פורצת בים. אדמס זוכה לתמיכה ציבורית, הקונגרס מצביע על חוקי הזרים וההמרדה שמגיעים לאישורו של אדמס, אך נתקלים בהתנגדותו העזה של ג'פרסון. לאחר התלבטויות רבות, ולאחר שהרפובליקנים פרסמו נגדו השמצות אישיות, חותם אדמס על הצווים. אדמס מעוניין כי ג'ורג' וושינגטון יעמוד בראשות הצבא, אך וושינגטון, שנשלט בידי המילטון, דורש את מינויו של זה האחרון לסגנו, דבר שאדמס נאלץ להסכים לו. בינתיים, ג'ון קווינסי, המשמש כשגריר בהולנד, מודיע כי נפוליאון בונפרטה, השליט החדש בצרפת, מוכן למשא ומתן דיפלומטי. המילטון פורס בפני אדמס את תוכניותיו ההתקפיות, והוא מוכיח אותו כי הוא חושק באימפריה. המילטון מזכיר לאדמס כי הוא נעשה נשיא בהפרש של שלושה קולות בלבד, ואדמס כתגובה מפטר את פיקרינג ומקהנרי.
אדמס הולך לבקר את בנו צ'ארלס, שהדרדר לאלכוהוליזם ונטש את אשתו ובניו. הוא מתנכר אליו, וצ'ארלס מת מאוחר יותר בבית המשפחה בפיספילד. אדמס, יחד עם אביגייל, עובר לבית הלבן הגמור למחצה, הנבנה על ידי עבדים שחורים בבירה החדשה וושינגטון. אדמס מתוודע לכך שהמילטון פועל על מנת למנוע את בחירתו מחדש בבחירות 1800 בעזרת פמפלטים מלאי השמצות, ולמרבה צערו הבשורה על חתימתו של הסכם עם צרפת הגיעה לאחר שהאלקטורים סיימו להצביע, אך הוא מתנחם בעצם קיומו של השלום. תוצאות הבחירות מגיעות, ג'פרסון וסגנו המיועד ארון בר מהמפלגה הדמוקרטית־רפובליקנית קיבלו שניהם 73 קולות, בעוד אדמס הסתפק ב־65 קולות בלבד. מכיוון שהתיקו בין ג'פרסון ובר אמור להיות מוכרע בבית הנבחרים הנשלט בידי הפדרליסטים, באפשרותם לסכל את הבחירות באמצעות תיקו חוזר ונשנה, כך שאם לא יוכרע עד מועד ההשבעה, תפקיד הנשיא יעבור לנשיא הזמני של הסנאט הפדרליסטי. אדמס אינו מעורב בנעשה, והוא אף מסרב לבקשתו של ג'פרסון לפתור לטובתו את התיקו בבית הנבחרים, ולבסוף ג'פרסון זוכה בנשיאות בהצבעה ה־36. הפרק מסתיים כאשר אדמס עוזב את הבית הלבן לעת ערב, ואינו משתתף בטקס ההשבעה של יורשו.
חלק VII: פיספילד (1803–1826)
הפרק האחרון נפתח במותה של נאבי, בתו של אדמס, מסרטן השד, למרות ניתוח כריתת שד שבוצעה על ידי בנג'מין ראש. שנים מאוחר יותר, מתה גם אביגיל, אשתו של אדמס, מותירה אותו בודד ומתייסר בזכרונותיו. למרות הנזק הרב שגרם לשמו הטוב, מחדש אדמס את הקשר עם ידידו־יריבו הוותיק, תומאס ג'פרסון, ובין השניים מתפתחת חליפת מכתבים סוערת לעת זקנה. אדמס זוכה לראות את בנו הגדול, ג'ון קווינסי, נבחר לנשיא השישי, דבר המסב לו גאווה רבה. אדמס מת בביתו בגיל 90 ב־4 ביולי 1826, יום העצמאות ה־50 של ארצות הברית. מילותיו האחרונות היו "תומאס ג'פרסון שרד", כאשר הוא אינו מודע לכך שידידו הטוב מת שעות ספורות לפניו בביתו במונטיצ'לו.
הסדרה חורגת לעיתים מספרו של דייוויד מקולו, תוך שימוש בחופש יצירתי.
חלק I
כשג'ון אדמס מתלבט האם ליטול את הייצוג המשפטי של החיילים, הוא אומר לקפטן פרסטון: "נכון להבוקר, חמישה מתים". למעשה, שלושה מתו מייד בליל הירי, סמואל מאבריק מת למחרת בבוקר, וההרוג החמישי פטריק קאר, מת רק שבועיים לאחר מכן.
בזמן המשפט, בנו של ג'ון אדמס, צ'ארלס, מתואר כילד קטן. למעשה, הוא נולד ב־29 במאי 1770, מה שהופך אותו לתינוק בזמן שהמשפט התנהל (אוקטובר–נובמבר 1770). כמו כן, בנו הגדול, ג'ון קווינסי, מתואר כמתבגר אך למעשה נולד רק 3 שנים לפני אחיו, ב־11 ביולי 1767.
סמואל אדמס מתואר כמי שמתנגד להחלטתו של של ג'ון אדמס להגן עם קפטן פרסטון וחייליו במשפט שנערך בעקבות טבח בוסטון. משתמע גם בעקיפין שבני החרות התנגדו לכך, וכי בזמן המשפט התקיים סכסוך בינם ובין ג'ון אדמס. למעשה, סמואל תמך ועודד את בן דודו לקחת את התיק,[22] ובני החרות אף שכנעו את ג'וזיה קווינסי השני (אנ'), עורך דין נוסף וקרוב משפחה של אדמס, לעזור לג'ון אדמס בהכנה למשפט.[23]
קפטן פרסטון וחייליו מוצגים בסדרה כשהם נשפטים במשפט יחיד בתקופה הנראית כסוף החורף, ומוכרזים כחפים מכל פשע. למעשה, קפטן פרסטון נשפט בנפרד ולפני חייליו, במשפט שהחל ב־24 באוקטובר והסתיים ב־29 באוקטובר 1770, ונמצא לא אשם. שמונת החיילים הובאו למשפט מספר שבועות לאחר מכן, משפט שהסתיים ב־29 בנובמבר 1770. שישה חיילים אכן נמצאו לא אשמים, אך שני חיילים, יו מונטגומרי ומתיו קילרוי שירו אל תוך הקהל, הורשעו בהריגה. השניים נידונו בקעקוע של האות M (מהמילה Murder) על פרק האצבע, ולגירוש לאנגליה.[24]
ג'ון הנקוק מתואר כבעל ספינה המתעמת עם פקיד מכס בריטי, וקורא לקהל המשולהב: "למדו אותו לקח, זפתו את הממזר". הפקיד מזופת ומכוסה בנוצות, בעוד ג'ון וסמואל אדמס צופים מהצד, בחוסר הסכמתו הבולט של ג'ון והסכמה שבשתיקה מצידו של סמואל. הסצנה היא בדיונית לחלוטין ואינה מופיעה בספרו של מקולו. לפי אירה סטול, הביוגרפית של סמואל אדמס, אין ראיות לכך שסמואל אדמס או ג'ון הנקוק, שהתנגדו באופן פומבי לאלימות ההמון, נכחו אי פעם בזיפות ונוצות, לא כל שכן שעודדו זאת.[25] סטול ומבקרים נוספים ביקרו את הסדרה, בטענה כי היא מכתימה שלא בצדק את סמואל אדמס וג'ון הנקוק, בניסיון להדגיש את הקרע בין ג'ון אדמס לסמואל, קרע שגם הוא בדיוני.[26]
בסצנת הזפת והנוצות, ההפקה עשתה שימוש בזפת מודרנית שחורה, העשויה מנפט או אספלט. הנוזל שהיה ידוע כזפת במאה ה־18 יוצר משרף אורן והוא היה בצבע חום בהיר. לזפת האורן טמפרטורת התכה נמוכה יותר מזפת הנפט, והיא אינה שורפת את העור כמוה.
בעודו במיטה עם אשתו, מזכיר אדמס את הוריו ואומר באגביות כי אמו לא ידעה לקרוא. עם זאת, בזכרונותיו כתב אדמס עצמו כי "מאחר שהוריי אהבו לקרוא ... הם לימדו אותי לקרוא בגיל מוקדם מאוד", מה שמצביע על כך שאימו ידעה לקרוא לכל הפחות באופן בסיסי.[27] עם זאת, מקולו עצמו משער שאמו של אדמס אכן לא ידעה קרוא וכתוב, והוא מציין את היעדרה של כל התכתבות ממנה או אליה, ומוכיח כי נהגו להקריא לה מכתבים.[28]
בפרק מוצגים סמואל אדמס, רוברט פיין, ג'ון הנקוק, אלברידג' גרי וג'ון אדמס עצמו, כמי שנשלחו ב־1774 לקונגרס הקונטיננטלי הראשון כנציגיה של מסצ'וסטס. למעשה, מסצ'וסטס שלחה ארבעה נציגים לאותו קונגרס: ג'ון וסמואל אדמס, רוברט פיין ותומאס קושינג (אנ'). הנקוק מונה לנציג מסצ'וסטס רק שנה לאחר מכן וגרי שנתיים לאחר מכן, שניהם במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי השני.
בסוף הפרק, נושא ג'ון אדמס נאום תיאטרלי לאחר שנבחר לנציגה של מסצ'וסטס בקונגרס הקונטיננטלי הראשון ב־1774. הביוגרפיה של מקולו אינה מזכירה נאום שכזה, והטקסט ששימש להכנת הנאום נלקח משני מסמכים פרי עטו של אדמס, שנכתבו בזמן משבר חוק הבולים שמונה שנים קודם לכן. הנאום שיצרו כותבי הסדרה מזכיר במידה רבה את הקטע המפורסם בהכרזת העצמאות של ארצות הברית: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". אדמס יכול היה באופן תאורטי לחבר את עיקרה של הכרזת העצמאות שנתיים לאחר מכן (במקומו של תומאס ג'פרסון), או לבשר חלקים ממנה בנאום מוקדם במסצ'וסטס, אך למעשה הוא לא עשה זאת. הנאום מסתיים בהכרזה רטורית מרשימה, "החירות תשלוט באמריקה!", אך זהו קטע בדיוני, ואין קטע ידוע דומה שאדמס כתב או דיבר אי פעם.[29]
חלק II
בסצנת הפתיחה, אתר המפגש האחרון של הקונגרס הקונטיננטלי הראשון מוצג באופן שגוי כבית מדינת פנסילבניה (הידוע גם בכינויו היכל העצמאות). למעשה, ישיבותיו של הקונגרס הקונטיננטלי הראשון התקיימו בהיכל הנגרים (אנ'), כ־230 מטרים מזרחית מהיכל העצמאות. היכל הנגרים היה ועודנו בבעלות פרטית של חברת הנגרים של מחוז פילדלפיה, והציע פרטיות גדולה יותר מאשר בית מדינת פנסילבניה. עם זאת, הקונגרס הקונטיננטלי השני אכן נערך בהיכל העצמאות, ומוצג כך כהלכה בפרק.[30]
ג'ון אדמס לא רכב ללקסינגטון וקונקורד בזמן שהקרב היה בעיצומו. הוא ביקר שם רק ב־22 באפריל, מספר ימים לאחר הקרב.[31]
בנג'מין פרנקלין מגיע לקונגרס הקונטיננטלי השני באפריון, אך הוא לא השתמש באמצעי תחבורה זה בפילדלפיה עד לועידת החוקה 11 שנים מאוחר יותר.
שיירת התותחים של גנרל הנרי נוקס (שנלקחה ממבצר טיקונדרוגה) חולפת ליד החווה של משפחת אדמס בבריינטרי, מסצ'וסטס, בדרכה לקיימברידג', מסצ'וסטס. בפועל, שיירתו של נוקס כמעט בוודאות לא עברה דרך בריינטרי. מבצר טיקונדרוגה נמצא בצפון ניו יורק, צפונית-מערבית לקיימברידג', וההנחה המקובלת היא כי נוקס לקח את המסלול הסביר דרך גבולה של ניו יורק עם ניו המפשייר, ואז דרך מערב ומרכז מסצ'וסטס. בריינטרי נמצאת 24 ק"מ דרומית מזרחית לקיימברידג'.[32]
את גנרל נוקס משחק דל פנטקוסט, יליד 1963, שהיה בן 45 בעת הצילומים. נוקס היה בן 25 בלבד בשנת 1775.[33]
אביגייל, בתם הבכורה של ג'ון ואביגייל, חולה באבעבועות שחורות לאחר החיסון. למעשה, היה זה בנם השלישי צ'ארלס שלקה במחלה והיה מחוסר הכרה והוזה במשך 48 שעות.[34][35]
משפחתו של אדמס מתוארת כקוראת בביתה עותק מודפס של הכרזת העצמאות, אך למעשה היה זה עותק בכתב ידו של אדמס, דבר שהוביל את אביגייל לחשוב כי בעלה כתב את ההכרזה.[36]
חלק III
כשאדמס עוזב את ביתו בדרכו לאירופה, נראה כי בנו הצעיר צ'ארלס עצבני שרק ג'ון קווינסי זוכה ללוות את אביו. למעשה, לפי ספרו של דייוויד מקולו, אדמס הפליג מספר פעמים לאירופה, וצ'ארלס זכה ללוות את אביו ואחיו לפריז. לאחר מכן הוא חלה בהולנד וחזר לבדו לארצות הברית במסע של חמישה חודשים. הוא חזר לבריינטרי כשהיה בן 11.
במהלך ההפלגה לצרפת, ספינתו של אדמס מתמודדת בקרב עם פריגטה בריטית, בעוד אדמס עצמו מסייע בכריתת רגלו של פצוע שלמרבה צערו מת על שולחן הניתוחים. בפועל, אדמס סייע לכריתת רגלו של אחד הנוסעים מספר ימים לאחר הקרב, כתוצאה מתאונה שלא הייתה קשורה כלל לקרב. כמו כן, המטופל מת שבוע לאחר הכריתה, ולא בזמן ביצועה כפי שמוצג בפרק.[37]
חלק IV
ג'ון אדמס ואשתו אביגייל מתוארים כשהם מתאחדים בפריז לאחר שנים ארוכות. למעשה, הם נפגשו לראשונה (מאז נסע אדמס לאירופה) בלונדון, וביקרו יחד בפריז לאחר מכן.
בפריז, אבייגיל נוזפת בבנג'מין פרנקלין על כך שהוא בוגד באשתו שנותרה בארצות הברית. במציאות, אשתו, דבורה ריד פרנקלין, מתה ב־1774, עשר שנים קודם לכן.
אביגייל וג'ון מתוארים בסדרה כשהם מתאחדים עם ארבעת ילדיהם, נאבי, ג'ון קווינסי, צ'ארלס ותומס, לאחר שחזרו לארצות הברית. בפועל, נאבי ליוותה את אימה כשנסעה ללונדון, שם התאחדו עם ג'ון אדמס, ולאחר שג'ון קווינסי הצטרף אליהם, נסעו הארבעה לפריז. בפריז הם שהו במשך שנה עד 1785, אז הפך אדמס לשגריר ארצות הברית בבריטניה, כאשר נאבי המשיכה עם הוריה ללונדון בעוד ג'ון קווינסי חזר לארצות הברית על מנת ללמוד באוניברסיטת הרווארד.
בפרק ישנם אזכורים בדיאלוגים רבים של ועידת החוקה שהתכנסה בארצות הברית, בזמן שאירועי הפרק התרחשו באירופה. למעשה, ועידת החוקה נקראה כך רק לאחר שהתפזרה, שכן ועידת פילדלפיה, כפי שנקראה בזמן התכנסותה, התכנסה במקור רק על מנת לתקן ולשנות את תקנון הקונפדרציה. רק לאחר שכונסה, ותחת מעטה כבד של סודיות, שינו באי הכנס את מטרתה של הועידה, מתיקון סעיפי תקנון הקונפדרציה ליצירת חוקה חדשה.
חלק V
אדמס מוצג כשובר השוויון בעת שהצביע הסנאט על אשרור הסכם ג'יי. למעשה, הסנאט אשרר את ההסכם בהצבעה שתוצאתה הייתה 20–10 בעד ההסכם, וקולו של אדמס כלל לא היה נדרש.[38] יתר על כן, מכיוון שפרק 2 לחוקת ארצות הברית דורש רוב של שני שלישים בסנאט בעת אשרור אמנות, קולו של סגן הנשיא אינו יכול לעולם להכריע בעת הצבעה על הסכם בינלאומי מסוגו של הסכם ג'יי.
תומאס פינקני מוצג כסנאטור במהלך הדיון בסנאט על סמכותו של הנשיא להדיח חברי קבינט ללא אישור הסנאט. בפועל, פינקני מעולם לא כיהן כסנאטור, ובתאריך שבו הוויכוח ניטש (18 ביולי 1789) הוא לא החזיק באף משרה פוליטית.
נאבי אדמס פוגשת ומתחתנת עם קולונל ויליאם סטיבנס סמית' לאחר שהוריה שבו לאמריקה. ג'ון אדמס מתואר כמסרב לבקשת חתנו, להשתמש בהשפעתו על מנת להשיג לו משרה פוליטית. למעשה, נאבי פגשה את קולונל סמית' באירופה, כשאביה כיהן כשגריר בצרפת ובבריטניה, והזוג התחתן בלונדון לפני סיום תפקידו של ג'ון אדמס בחצר סנט ג'יימס. כמו כן, הן ג'ון והן אשתו אביגייל השתמשו בכוחם ובהשפעתם על מנת להשיג לחתנם משרות פוליטיות.
לאחר שנבחר לנשיא, מוצג ג'ון אדמס כנושא את נאום ההשבעה שלו בחדר הסנאט, בקומה השנייה של היכל הקונגרס בפילדלפיה, בפני קהל מצומצם של סנאטורים. במציאות, הנאום ניתן בחדר של בית הנבחרים הגדול בהרבה בקומה הראשונה של היכל הקונגרס.[39] החדר היה מלא עד אפס מקום בחברי הבית והסנאט, שופטי בית המשפט העליון, פקידי ממשל, דיפלומטים ורבים אחרים.[40]
^Alexander, John K. (13 בינואר 2004). Samuel Adams: America's Revolutionary Politician (Paperback ed.). Rowman & Littlefield Publishers. p. 84. ISBN074252115X. {{cite book}}: (עזרה)
