בית יוסף הייתה שכונה יהודית קטנה בירושלים בין השנים 1887 ל-1929 בערך. לאחר 1929 נטמעה בשכונת אבו תור הערבית.
את השכונה[1] הקימו היזמים יוסף נבון (על שמו נקראה) ושלום קונסטרום עם הבנקאי יוהנס פרוטיגר, כחברה עסקית. התכנון המקורי היה להקים 50 בתים ובית כנסת על גבעה מבודדת לצד דרך חברון, באזור שומם יחסית שנקרא "דיר אבו תור", בצד בתי מידות ערביים שהחלו להיבנות באזור במקביל.
בכ"ג בתמוז (15 ביולי) תרמ"ז (1887) התפרסמה בעיתון "החבצלת" מודעה על הקמת "בתים ליחידים על הקרקעות אשר מחוץ לעירנו" למסירה מיד עם סיום בנייתם. מחיר כל בית, שכלל "חדר אחד בן שבע על שש אמות", מטבח ("בית תבשיל"), שירותים ("בית כיסא") וחלק יחסי בבור המים ובחצר המשותפת היה 100 פרנק (75 נפוליאונים) בתשלום "עם נשך קטן במשך שנים רבות" (כלומר משכנתא). הבתים קסמו לאוכלוסייה שלא השיגה ידה לרכוש בתים ממערב (בשכונות שנבנו לאורך רחוב יפו) ותוך יומיים מפרסום המודעה נרשמו רוכשים לכל בתי השכונה.
אולם, שנת בצורת, קשיים בירוקרטיים וריחוק השכונה מכל מקום ישוב יהודי גרמו לכך שעד ספטמבר 1888 הוקמו רק 27 בתים. השכונה נבנתה בצורת שני טורי בניינים, ללא חצר פנימית (כמקובל בשכונות שהוקמו באותה עת כמו בית דוד ("חצר הרב קוק") למשל). ארבעה מתוכם היו דו-קומתיים וכוסו רעפים. ב-1897 כתב אברהם משה לונץ בלוח ארץ ישראל שבשכונה מתגוררות רק 15 משפחות יהודיות. העצירה בהתפתחות השכונה נבעה בחלקה מהתדרדרות מצבם הכספי של השותפים, ובפרט של פרוטיגר, שפשט את הרגל. נתון זה מחוזק על ידי תביעה שהוגשה לוועדה לנפגעי הרעש שפקד את ירושלים ב-1927 ועל ידי שמואל יוסף עגנון, הכולל את אזכור השכונה במסעות הכלב בלק ברומן "תמול שלשום":
לבסוף טפל רגליו לגופו, והתחיל רץ עד שפגע בשכונת אבי השור (=אבו תור). הריח קצת כאן וקצת כאן, ונטל עצמו לשכונת בית יוסף, קטנה שבשכונות ירושלים, שבאותם הימים הייתה מיושבת מישראל, ובה ארבעה עשר בתים ובית כנסת, ובעוונותנו שרבו, מכרום לנוכרים.
— ש"י עגנון, תמול שלשום, עמוד 563
עד מאורעות תרפ"ט (קיץ 1929) התדלדל היישוב היהודי בשכונה ולאחר מכן היא נטמעה כליל באבו תור הערבית. בנייני השכונה נמצאים בחלקו המזרחי של הכפר (שהיה בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים), סמוך לקו הגבול עם חלקה המערבי. הטור המערבי מצוי ברחוב עין רוגל מספר 9–23.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
