PROFILBARU.COM

ארז ביטון
	ארז ביטון ב־2015
לידה	4 ביוני 1942 (בן 82); אוראן, אלג'יריה
מדינה	ישראל
לאום	ישראלי-יהודי
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס ביאליק (2014); פרס ישראל (2015) ;

ארז ביטון (נולד ב־4 ביוני 1942) הוא משורר, מחזאי ופעיל חברתי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית לשנת 2015.^[1] ביטון שימש בעבר יושב ראש המרכז הים־תיכוני הבינלאומי בישראל, ערך את כתב העת הספרותי "אפיריון" ועבד כעיתונאי בעיתון "מעריב".

ביוגרפיה

ראשית חייו

ארז ביטון נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה להורים ילידי מרוקו וקיבל את השם הפרטי יעיש.^[2] במסגרת העלייה ההמונית ביטון ומשפחתו עלו לישראל בשנת 1949. משפחתו שוכנה במעברה ברעננה, ולאחר מכן עבר ביטון ללוד. בנובמבר 1951, כשהיה בן תשע, הוא נפצע מפיצוץ של רימון שמצא, מה שגרם לו לעיוורון ולקטיעת ידו השמאלית. בעקבות זאת עבר לבית חינוך עיוורים בירושלים, שם הוחלף שמו לארז.^[2] ביטון סיים לימודים לתעודת בגרות בסמינר ליפשיץ בירושלים, ולאחר מכן המשיך ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ותואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר־אילן.

עובד סוציאלי ופסיכולוג

במשך יותר משבע שנים עבד כעובד סוציאלי באשקלון, ואחר כך כחמש שנים במחלקה הסוציאלית במועצת אור יהודה, ושלוש שנים נוספות בבית החולים לחולי נפש (שנסגר מאז) נווה און ברמת גן. תחומי עבודתו והתמחותו מגוונים: בשנותיו הרבות כעובד סוציאלי וכפסיכולוג שיקומי צבר ניסיון כמטפל פסיכו־סוציאלי. הוא התמחה בטיפול במשפחות רב־בעייתיות ובנכים פיזית ונפשית. כמו כן הדריך ביטון במשך שנים עובדים סוציאליים וסטודנטים לעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת בר־אילן. במסגרת עבודתו כעובד סוציאלי באשקלון, פגש בשנת 1976 את הזמרת זוהרה אלפסיה, עליה כתב את אחד המפורסמים שבשיריו.

כתיבתו

ביטון נחשב לאחד היוצרים הראשונים שייצגו את "הקול המזרחי" – קולן של עדות המזרח. שירתו מבטאת את שבר ההגירה ארצה וכן את מאבקה של התרבות המזרחית למצוא את מקומה בתוך הפסיפס הישראלי. אחד משיריו הידועים הוא "שיר זוהרה אלפסיה", העוסק בזמרת היהודייה זוהרה אלפסיה, שזכתה לתהילה כזמרת מלכותית במרוקו, ארץ הולדתה, וירדה מגדולתה לאחר עלייתה לישראל, בה חוותה הידרדרות מעמדית. להקת "הברירה הטבעית" הלחינה את שירו "חתונה מרוקאית" וכללה אותו באלבומה "אלי שורשים" מ־1979.

פעילות ציבורית

ביטון עסק בעיתונאות כמה שנים, וכתב טור שבועי בעיתון "מעריב" על נושאים חברתיים וציבוריים. כמו כן ערך את "אפיריון – כתב עת ים תיכוני לתרבות, ספרות וחברה", שאותו ייסד ב־1982. בשנים 1991–1993^[2] כיהן כיו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל. נוסף על כך הגיש תוכנית שבועית בגלי צה"ל.

המשורר ארז ביטון נושא דברים בטקס של האגודה לזכות הציבור לדעת בשנת 1999. לצידו עוזי לנדאו, יובל שטייניץ וישראל מידד

ביטון שימש גם יו"ר המרכז הים תיכוני לתרבות וחבר מועצה בארגון נפגעי פעולות איבה, שבראשו ישב עד 2005. בתפקיד זה עמד ביטון בקשר עם נפגעי פעולות איבה רבים בישראל, כשהוא נעזר בידע המקצועי שלו כעובד סוציאלי וכפסיכולוג שיקומי, ובניסיון האישי שלו כנפגע פעולות איבה.

ביטון הוא חבר נשיאות האגודה לזכות הציבור לדעת ושופט בוועדת הפרס לביקורת התקשורת של "לדעת". הוא היה חבר מרכז מפלגת העבודה בין השנים 1993 ו־2003, ואף ניסה את מזלו בבחירות מקדימות של המפלגה ב־1999. לאחר מכן עבר למפלגת עם אחד.^[3] בשנת 2001 הפיק ערוץ 2 את הסרט התיעודי "ציפור בין יבשות", שעקב אחר ניסיונו להיבחר בפריימריז^[4]; ב־2016 החרים ביטון אירוע בסינמטק תל אביב שבו הוקרן הסרט, משום שהעדיף "שייעשה סרט אקטואלי סביב ועדת ביטון"^[5] (ראו להלן).

בפברואר 2016 מינה אותו שר החינוך נפתלי בנט לראשות ועדה, "ועדת ביטון", שתציע כיצד להעשיר את תוכניות הלימודים בהיסטוריה, בספרות ובמסגרות הבלתי פורמליות, בתכנים שיביאו "לאיזון ביחס למורשתן של קהילות המזרח ולהעמקת תחושת האחדות בעם".^[6]

ב־10 באוגוסט 2016 נקרא רחוב על שמו בבית אריה.

באוקטובר 2022 נבחר לחבר האקדמיה ללשון העברית.^[7]

חיים אישיים

נשוי לרחל קלאהורה ביטון, אב לְבֵּן ולבַּת.

פרסים והוקרות

פרס על שם גבריאל טלפיר (1982)^[2]
פרס היצירה לסופרים עבריים (1989)
השיא משואה בהר הרצל ביום העצמאות ה־40 למדינת ישראל (1988)^[8]
פרס ספרותי ע"ש יצחק לייב ורחל גולדברג מטעם קרן קיימת לישראל (2011)
פרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי לשירה עברית (2014)^[9]
פרס ביאליק לשירה ומפעל חיים (2014)^[10]
פרס ישראל לספרות ולשירה עברית (2015)^[11]
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון (2015)
פרס הפדרציה הספרדית האמריקאית למפעל חיים (2015)
אות קרן אייסף על תרומה יוצאת דופן לחברה וצמצום פערים חברתיים בישראל (2015)
אות יקיר בית חינוך עיוורים (2022)

ספריו

מנחה מרוקאית, הוצאת עקד, 1976
ספר הנענע, הוצאת עקד, 1979
ציפור בין יבשות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990
סוליקה: מחזה בשלוש מערכות, הוצאת שניר, 2005^[2]
תמביסרת: ציפור מרוקאית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009^[12]
נופים חבושי עיניים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013^[13]
בית הפסנתרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015^[14]
אותות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019^[15]
עוברים על פני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
תפרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022^[16]
עיר פרזות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024

לקריאה נוספת

הכיוון מזרח 12, "לגנוב גבולות בבהונות שקטים: הומאז' ליצירת ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית" (גיליון המוקדש לביטון), קיץ 2006
קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר (עורכים), אנא מן אלמגרב: קריאות בשירת ארז ביטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.^[17]
הלית ישורון, איך עשית את זה? – ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 465–484, ראיון עם ארז ביטון מספטמבר 2014.
נורית גוברין, "שירת ארז ביטון בהקשר היסטורי", 'המשכיל בעת הזאת – ספר היובל למשה פלאי', בעריכת זאב גרבר, לב חקק ומשואל כץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ז/2017, עמודים 66–91. כונס: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט/2019
ארז ביטון, פגישה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה־21), עמ' 289–290, הוצאת כרמל, 2017

Hannan Hever, "We Are Fragments of Rhymes: The Poetry of Erez Biton between East and West", Journal of Levantine Studies 2(2), Winter 2012 (תקציר בעברית)