אפרים חוזר לאַסְפֶּסֶת הוא סיפורו הראשון של הסופר ס. יזהר, שהתפרסם בכתב העת "גליונות" ו' (חוברות יא–יב, שבט–אדר א' ה'תרצ"ח, 1938), כשהיה הסופר בן 21. עורכו של כתב העת, יצחק למדן, היה גם זה שטבע את שמו הספרותי של יזהר סמילנסקי, אשר נקרא מאותו יום ס. יזהר ביצירותיו הבדיוניות, אך המשיך לפרסם תחת השם יזהר סמילנסקי בכתביו העיוניים.[1][2][3]
כברוב סיפוריו של יזהר, גם לסיפור זה עלילה מצומצמת, ועיקר ההתרחשות היא בתודעתם של המשתתפים, בתיאור ההווי הקיבוצי בכלל, ובעת אספת חברים בפרט. ניתן לתמצת את העלילה בשני משפטים: חבר הקיבוץ אפרים, שעובד באספסת, מגיש בקשה לעבור לעבוד בפרדס. בעיצומה של אספת חברים שדנה בבקשתו, חוזר בו אפרים מבקשתו ומודיע שהוא חוזר לעבוד באספסת.
פרסום הסיפור משך את תשומת לבה של הביקורת מיד עם הופעתו, ועורר עניין והפתעה בשל בשלותו וחידושיו.[4][5] בשנים מאוחרות יותר התקבלה בקרב חלק מהחוקרים הדעה כי פרסום "אפרים חוזר לאספסת" פתח פרק חדש בספרות העברית; פרק הספרות הארצישראלית.[6]
חיים גוריהספר המשוגע, (עמוד 19) מכניס המלצה מחברו חמדורי "אתה מוכרח לקרוא את אפרים חוזר לאספסת, עשה לי טובה".
"וכמה נוח לפלוני אדם רחוץ ושבע, להסב בבטלה ולזמר אותו זמר עצמו שהכל שטופים בו וכרוכים אחריו בחבורה וביחידות, זמר זה שלא פסק פה ושם כל היום, והיה נשמע ברננה, בשריקה, בריטון ובהמיה דקה, נצמד לכל מלאכה, פושט צוהל מגן-הירק, מתנגן חולם במתפרה, נגרס בפי התינוקות, נישא בין טרטור לטרטור בטראקטור המתלבט [...] עד שאין פינה שלא תכיל הדו, ואין אדם שלא נוגע בו ולא פצה במתכוון או שלא מדעת לזמרו כפי כוחו. [...] עד שבת-קולה של אותה פזימה, שלא סרה מחלל-החדר, הייתה מכה גלים ונתפשת במסובין כשלהבת זו, שתחילתה מהססת וסופה להבה פורצת וקולחת בחדר. איזה מהם שפצחו רמות השפילו וגיששו אחר קול נמוך, אחרים רגשו לעומתם וציפצפו ועלו, ואלה ואלה תרים אחר בר-סמכא שינהלם מישרים, אך מיד נתאחו הקרעים ומצא כל אחד מקומו ומתגלגלת השירה בטוחות. היו קולות קשים ומסורבלים המפלסים נתיבם בכבדות, רופסים בסלסלולים הנרגשים ומכוונים עצמם בדחילו שלא לצאת דופן. והיו גם קולות בטוחים בעצמם שנישאו ברמה. ואילו אלה שקולם אינם נשמע להם מעיקרו - לא סירבו מבמבם ברוב הרהורים ולתלות עיניים מתרעמות באותם שנחפזו והגיעו לכלל מרוצת-אבירים, בלא התחשב שישנם המסתפקים בהגיית מלים וקצב בלבד"
אפרים חוזר לאספסת
ליזהר הייתה שהות קצרה בקבוצתגבע[7] בשנת 1937, שם מצאה לו נעמי חברתו, שהפכה מאוחר יותר לאשתו, עבודה בהוראה. יזהר לא החזיק מעמד בהוראה, על אף הצלחתו בתפקיד, משום שהתנאי היחידי שדרש יזהר – חדר משלו, לא סופק לו. אך עינו הבוחנת וקליטתו המהירה אנשים, אווירה ונוף, סיפקו ליזהר חומר גלם עשיר לכתיבת הסיפור על החבר אפרים ועל האספה הכללית של הקיבוץ שתדון בבקשת חבר קיבוץ לשנות את מקום עבודתו.
ניצה בן ארי, שבנוסף להיותה חוקרת ספרותית היא גם כלתו של ס. יזהר, חשפה בספרה הביוגרפי על יזהר פרטים רבים שלא היו ידועים עד אז.[8] חברי קבוצת גבע התחקו אחר תקופת שהותו של יזהר בקיבוצם ופרסמו בעלונם פרטי-כל של אספה שנערכה באוקטובר 1937, בה נדונה בקשתו של חבר קיבוץ בשם אליוקים לעזוב את המספוא ולעבור לפרדס הניסיוני. בקשתו נדחתה ברוב קולות[9]. בנו של אליוקים טוען, שיזהר עצמו עזב את עבודת ההוראה ה"בטלנית" לאחר שלושה חודשים, ועבר לעבוד במספוא, שם פגש את אליוקים וסיפורו. ס. יזהר עצמו הכחיש את כל הסיפור מכל וכל במכתב לבלפור חקק,[10] אך ידועה גם התנגדותו הנמרצת של יזהר לייחס פרטים מיצירותיו לביוגרפיה שלו. הוא טען בתוקף שיש להפריד בין עולם הספרות לעולם המציאות. המציאות לדעתו, היא המחצבה שממנה נלקחו אבנים לבניית הבית, הסיפור, אך אין שופטים את הבית על פי המחצבה. לאחרונה נוטה דווקא המחקר לחזור ולהפנות את הזרקור למציאות, לביוגרפיה של הסופר[11].
ב-18 בינואר1938 שלח יזהר סמילנסקי את הסיפור ליצחק למדן, עורך "גליונות". למדן החמיא לו בתשובתו, שהגיעה תוך ימים ספורים, והזמין אותו לפגישה, שבה גם נקבע שמו הספרותי של יזהר סמילנסקי: ס. יזהר (על משקל ש. שלום).
ההקדשה
בפרסומו הראשון של הסיפור בכתב העת "גיליונות" הוקדש הסיפור לג'. בן ארי מייחסת את ההקדשה לגליליה קטינקה, נערה יפהפייה ובלתי מושגת ש"יזהר התאהב בה עד שורשי נשמתו".[12] גם על פי מה שמסופר ב"אפרים חוזר לאספסת" וגם על פי מה שמסופר ב"מלקומיה יפהפייה", ספר של יזהר שנכתב כשישים שנים מאוחר יותר, נותרה האהבה ההיא בגדר חלום בלתי מושג, שהאהובה אינה יודעת כלל על קיומה, אך זו השפיעה רבות על כתביו של הסופר.
עלילת הסיפור
הסיפור כולו מתרחש במהלך אספת חברים בקיבוץ, בה הולכים לדון בבקשתו של אפרים, חבר קיבוץ שעובד באספסת, לעבור לעבודה בפרדס.[13] המספר מתאר שלושה מוקדים של ה"עלילה": חדר האוכל, שבו מתקיימת האספה; המרפסת הצמודה אליו, בה עומדים אפרים וידידתו הטובה, נחמה, ודנים בנושא; ותודעתו של אפרים שמשוטטת בין ההווי בעבודת האספסת, בין הכמיהה לשינוי ולביטוי עצמי, ובין הכמיהה אל האהבה הבלתי ממומשת אל נערה, שצרובה עמוק בזכרונו ומסמלת בעיניו את החלום, האידיאל השמימי והבלתי מושג.
אפרים איננו צעיר, הוא מדבר עם נחמה על עייפות ועל זמנים עברו ”והלא פעם היה מדובר במשהו אחר, פעם רצינו בדברים רבים, ומה היה על זה? דברים שכעת גם אין נוהגים לדבר עליהם כלל ובוחרים להסתלק מהם כפלוני מחטאת נעוריו”. הוא מתלונן על האכיפה החברתית של הקיבוץ, שמבטלת את הפרט וגורמת לחבר הקיבוץ לבחור דווקא בעבודות הקשות.
מדוע לא קלות? תמיד קשות? ויהא פעם גם יותר קל. ויהא קצת נוח. מדוע לא? הלא סוף סוף גם רצונו שלו - משהו. למה תמיד לאנסו, לענשו, לחייבו ולדרוש ממנו נצח? הוא יבקש לעבור לענף המטעים, נניח, לפרדס הישן, שם, לפחות, יש צל [...] מדוע לא לאמר גלויות וברורות בסוף כל הסופות: בכך וכך רצוני, ובכך וכך איני רוצה? ממש. רצוני במה שמגיע לי בתור אפרים, ולא במה שמזכה אותי המקרה וכפוי עלי מן המזדמן
בחדר האוכל מתנהל דיון החברים, שמקבל כיוון די ברור: "כאן אצלנו אין זכויות מיוחדות" מה שטוב לכולם, טוב גם לפרט. אם יתחילו להיענות לבקשות מיוחדות של החברים, יהווה הדבר תקדים וכולם יבואו עם דרישות משלהם. אין זו רוח הקבוצה. תחושה חזקה של בדידות תוקפת את אפרים המקשיב לדיונים וגעגועים עזים לימי נעוריו עת הכל נראה אחרת, לנערה המסתורית והבלתי מושגת.
אני לא שכחתיה, נחמה. אני לא עברתי ממנה והלאה, ומה שחשבתי שימלא את חוליית מקומה הריק - לא בא ולא מילא, ועוד היא בי כאשר היתה קודם, כאשר לא היתה מעולם
— אפרים חוזר לאספסת, עמ' 71
ובתום הדיון, בו לא לקח אפרים חלק פעיל, ונחמה, כדרכה, שותקת, הוא קם ואמר שלוש מילים ולא יסף. ”אני חוזר לאספסת”.
"וממילא זורח ועולה יום המחרת כשיהא אפרים מטפל ויוצא מן החצר באשמורת-בוקר ויורד לשדות-האספסת שבעמק, מטביע עקבותיו באותם של תמול ושלשום ושהחול ספגם, ממשיך ופוסע בתלם אופני-האוטו שנחרצו באדמה זו האדמדמת ומחוספסת מטל דק שבלילה, כשהמזרח, מבין ענפי האקליפטוסים משוכי-העלים, מתליע ומפציע סומק לתכלת הירקרקת, ואילו עננות אפורות ותחוחות מתנדפות באפקים הקרירים כששוליהן מתבדרים להן וניתקים, ומלוא-הארץ צינה שוקטה ורוח אין. ואותה חדוה ידועה תהא מתגנבת כתמיד, מבלי לשעות לסופה הממשמש-ובא בתחילתה, אותה חדוה של חירות, של נשימה רווחה וקלה ושל שריקה בטלה שתהא מסתבכת בהרהורים מקוים ובעליצות גנוזה"
אפרים חוזר לאספסת
בפתח ספרו, שסוקר את הביקורת ליצירתו של ס. יזהר, משווה חיים נגיד בין התפתחות הביקורת לבין התפתחותו היצירתית של ס. יזהר; שתיהן כביכול נולדו בשלות, והתוו את הקווים המובילים של היצירה היזהרית והביקורת שלה כאחת.[14]
ב"גיליונות", שתי חוברות לאחר החוברת שבה התפרסם "אפרים חוזר לאספסת", כתב פנחס אלעד-לנדר ביקורת קצרה על הסיפור, ובה הוא אינו מסתיר את התלהבותו מפרי הביכורים של הסופר האלמוני. "הופעה ראשונה, בלתי שכיחה של מספר מתחיל [...] אמן חדש קם לסיפור העברי, אמן שהכין עצמו לתפקידו בחשאי [...] ויצא בבת אחת כשהוא מבוגר, מאיר ומפתיע בקצב אורך נשימה בתנופה אמיצה. ס. יזהר מספר על היחיד בקבוצה [...] לא היה עוד בסיפור העברי כניסיון הזה לצרף יריעה רחבה כזו של מצבים והגיגים נפשיים פרטיים, אינטימיים, בלתי חשובים לכאורה, זכרונות ומאויים קטנים שאדם דש אותם בעקבי ההרגל יום יום..."[15]
כשנה לאחר מכן, פרסם יהושע אובסי מאמר בכתב העת "הדואר", בו הוא מדבר על העלילה המצומצמת שטומנת בחובה עלילות פנימיות רבות בסגנון זרם התודעה.[16] הוא גם הראשון שהבחין בקשר האמיץ שבין כתיבתו של ס. יזהר לבין כתיבתו של אורי ניסן גנסין - נושא שחזר ועלה במספר רב של ביקורות. ס. יזהר עצמו הודה בהשפעת גנסין עליו בראיונות שנתן ליצחק לבני, להלית ישורון וליאיר קדר: "גנסין עזר לי למצוא את גובה הלשון ואיכות הלשון שבה אני צריך לדבר [...] בהתחלה לא מעט חיקיתי אותו בלי משים"[17] אובסי גם הפנה את תשומת הלב ללשונו העשירה של יזהר, שלא תמיד מובנת לקורא בקריאה ראשונה, אך הוא ממליץ להשקיע מאמץ ולצאת מורווח ממנה.
ס. יזהר מעביר את העלילה "לפנים מן הקלעים - אל הנפש פנימה" כתב אברהם קריב בבקורתו החשובה על שלושת הסיפורים הראשונים של יזהר.[18] גם הוא הדגיש בתיאוריו את סגנון זרם התודעה, את ההתבוננות החדה באנשים ובנוף, את התיאור המפורט של הזניח, ואת השפעתו הברורה של גנסין.
חיים נגיד מציין את ששת היסודות שהותוו כבר בביקורות הראשונות על ס. יזהר והטביעו את חותמם גם על הביקורות שהתפתחו לאחר מכן. א. עלילה מצומצמת; ב'. התמקדות בתודעתו של הגיבור; ג'. קונפליקט בין הגיבור והחברה; ד'. מליאות תיאורית בפרטי הנוף, הסביבה, ההווי והאנשים; ה'. עושר לשוני ווירטואוזיות סגנונית שלעיתים מקשים על הקורא; ו'. השראה השאובה מיצירתו של אורי ניסן גנסין.[19]
ס. יזהר היה בין הסופרים הראשונים שהצביעו על הקונפליקט בקיבוץ בין היחיד והחברה. אורה ערמוני, חברת קיבוץ בעצמה, כתבה: "במגע עט נגע הסופר הצעיר בלב לבו של הפצע שבהוויה הקיבוצית, אז כמו היום - מערכת היחסים והקונפליקט הבלתי-נמנע שבין ה'יחיד' ל'יחד' ".[20]
דן מירון, שהקדיש רבות ליצירתו של יזהר, כותב עשרים ושתיים שנים לאחר פרסום "אפרים חוזר לאספסת", שמעטים הסופרים העבריים שזכו לביקורות ראשוניות כל כך טובות כמו סיפורו הראשון של יזהר[21]. גם עתה לאחר שנים מספר עדיין קשה שלא להשתאות לבשלות האמנותית שהתבטאה ביצירה הראשונה של הסופר. שלא כבסיפורים מאוחרים יותר, אפרים איננו עלם צעיר, אלא גיבור מזדקן, איש העלייה השלישית, לדעתו של מירון. יש בו זיקה נוסטאלגית לאותם ימים של חלוציות ראשונה, ימי "הפטיש וההי". לא פלא אפוא שיש בו עצב, עייפות וגעגועים לימים רחוקים.
מירון גם היה בין הראשונים שזיהו את דרך התיאור ההומוריסטית של יזהר, ממנה ניתן להתרשם במיוחד בתיאור השירה בציבור שמתנהלת לה מבלי משים בחדר האוכל.[22] שיטה זו מושגת בעיקר על ידי ריחוק וחוסר הזדהות רגשית, כביכול, בין העין המתארת והאובייקט המתואר. גוון קומי מעין זה קיים ברוב יצירתו של יזהר ותורם לסוג של איזון בין השפה העשירה וכאילו נמלצת, החדירה לנבכי הנפש של הגיבורים, ובין הגלישה לפאתוס.[21] למרות מספר פגמים אומנותיים שמוצא מירון בסיפור הוא עדיין מונה את "אפרים חוזר לאספסת" בין היצירות המשובחות ביותר של הספרות העברית בת הדור. אין חולק על העובדה, אומר מירון במקור אחר, שסיפוריו הראשונים של ס. יזהר הפכו אותו לאב המייסד ולאמן הפרוזה הראשון במעלה של הסיפורת הישראלית".[23]
דן מירון, "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו", תשכ"ב, עמ' 340-175
דן מירון, "הערות לאפרים חוזר לאספסת", בתוך: עכשיו, 6-5, 1960
שמעון א. שור, "אפרים חוזר לאספסת לס. יזהר כהדגמה ספרותית להיבטים סוציולוגיים, לתפקיד הקומוניקאציה ולתפקוד דעת הקהל בקיבוץ", בתוך: שמעון שור, לאה הדומי (עורכים), "לספר את הקיבוץ: מחקר וביקורת", תל אביב: ספרית פועלים, 1990, עמ' 122-110
אורי וראובן קריץ, "העייפות - במבט לירי וגרוטסקי", בספרם: "סיפורי הקיבוץ", כרך ראשון (תל אביב : ספרי פורה, 1997), עמ' 178–184
^קיימות גרסאות שונות לגבי תקופת שהותו בקיבוץ, החל משבוע ועד 3 חודשים. וראו דיונים על כך בספרה של ניצה בן ארי, עמ' 351-310, ובמאמר רחב יריעה "ס. יזהר, בין האספסת לפרדס", באתר מילים; דפים בין תחומיים
^ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, כר' א', 2013
^ראו כאן למעלה משמאל את הטקטס במסגרת על רקע תכלת: שירה בציבור בקיבוץ
^דן מירון, "זמנמרחב ביצירות ס . יזהר ויהודה עמיחי : שני מודלים קוגניטיביים בספרות הישראלית המוקדמת ", בתוך: תרבות, זיכרון והיסטוריה : בהוקרה לאניטה שפירא - כרך שני: תרבות וזיכרון ישראלי, אוניברסיטת תל אביבמרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי , 2012, עמ' 383
Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!
