שימש נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. לצד העיסוק האקדמי-מחקרי, עסק כל השנים גם בענייני ציבור, בין אם בדיון בשאלות של חינוך וציונות ובין אם בחיווי דעה על בעיות השעה. חלק גדול מפועלו הציבורי היה במסגרת אגודת צדק-מדות-מוסר החל משנת 1969 ועד יום מותו ב-1991. הוא מצא במסגרת זו את הכלי לממש את עבודתו התאורטית בתחום הפילולוגיה לתחום המעשה היום יומי.
קורות חייו
נעורים בפולין
אפרים אלימלך אורבך נולד בשנת 1912 בוולוצלאווק (פולין הקונגרסאית, אז חלק מן האימפריה הרוסית, ומאז סיום מלחמת העולם הראשונה – פולין) לחיה אסתר (לבית שפיגל) וישראל יוסף אורבך. משפחתו הייתה חסידית ובעלת אוריינטציה ציונית. בצעירותו קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" בעירו, ולאחר מכן אצל מלמדים שונים. הוא למד בגימנסיה היהודית בעיר, לימודים שכללו היסטוריה, ספרות ולשונות קלאסיות ומודרניות. במקביל, התמיד בלימוד גמרא ופוסקים.
לאחר השלמת הדוקטורט, שימש בשנים 1935–1938 מרצה בבית המדרש לרבנים בברסלאו. השנים של ערב מלחמת העולם השנייה היו שנים בהן הייתה פעילות רבה מאד בסמינר, מעבר לייעודיו המקוריים, כי נוספו תלמידים רבים שהוצאו ממוסדות האקדמיה לאחר עליית הנאצים לשלטון. מורי סמינר רבים עזבו את גרמניה, ונטל ההוראה גדל מאוד על הנותרים, ובהם אורבך. ההתקרבות של רבים ללימודי היהדות הייתה בה גם דרך התמודדות עם המציאות המשתנה לרעה והסמינר ומוריו היו מעמודי התווך למילוי צורך זה (בדומה לפעילות המקבילה של האגודה היהודית לתרבות בקהילות גרמניה).
לפני עלייתו לארץ-ישראל, ביקר בחג הסוכות ביקור אחרון אצל משפחתו בוולוצלבאק. אורבך היה היחיד מבני משפחתו שהצליח לצאת מאירופה. למרות כל מאמציו להשיג סרטיפיקטים למשפחתו ולהביאם לארץ ישראל, הדבר לא עלה בידו. הוריו, אחיותיו ומרבית בני משפחתו הרחבה, נרצחו בשנות השואה.
לאחר עלייתו קיבל משרת מורה בגימנסיה העברית בירושלים והתגייס ל"הגנה". בשנת 1941 התנדב לצבא הבריטי, כחייל מן השורה. ביולי 1942, ביוזמתם של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ומשה שרת, התמנה לרב צבאי ב"ארמייה השמינית" של גנרל מונטגומרי ושירת כרב צבאי עד תום מלחמת העולם השנייה. הוא השתתף בשחרור צפון אפריקה, סיציליה ודרום איטליה על ידי בעלות הברית. במסגרת תפקידו דאג לצרכיהם של החיילים היהודים ובפרט הארצישראליים ביחידות השונות ותיווך בינם לבין מוסדות היישוב. אורבך דאג לשיקומן של הקהילות היהודיות בכל מקום בו שוחררו מעול הכיבוש הנאצי, קשר קשרים עם המנהיגות המקומית ורתם את החיילים מן הארץ לבנייה מחודשת של בתי ספר, מועדוני נוער וכדומה והביא את בשורת החיים והארץ אל הקהילות היהודיות המשוחררות בצפון אפריקה ובאיטליה. בשירותו הצבאי התגלה אורבך כאיש חינוך וכאיש ארגוני ממדרגה ראשונה, אך בה בעת לא זנח את אהבתו למחקר ולספרים, ובכל הקהילות אליהן הגיע מצא זמן לעיון ולימוד משותף עם תלמידי החכמים במקום, מתוך שיתוף והערכה הדדיים. כדוגמה אופיינית אחת מתקופת היותו בלוב, בשנת 1943, כתב: "מצאתי מצבות עתיקות, כתבי יד של פיוטים ממשוררי המקום ותעודות שונות. אם אתפנה רוצה אני לכתוב מאמר מקיף על יהדות לוב בהווה ובעבר". באותה שנה ניהל אורבך סדר פסח בו השתתפו יהודי העיר וחיילים יהודים בצבא הבריטי, רובם מתנדבים מארץ ישראל. ההגדות ששימשו לסדר הוכנו בעיצומה של המלחמה והתווספו להן הקדמה שמתייחסת לקשר בין יציאת מצרים, השואה והציונות.הגדה זו ידועה כ"הגדת בנגזי".[1]
בשנת 1944, בעת שחרור רומא מן הכיבוש הגרמני, הוא היה אחד הנואמים בבית הכנסת המרכזי, כאשר הקהילה ציינה את השחרור.
במהלך שירותו כתב רשימות שיצאו לאחר מותו בספר: "רשימות בימי מלחמה".
לאחר שחרורו מהצבא הבריטי, התמנה כמנהל בית הספר התיכון הדתי "מעלה" (1946–1951) ולאחר מכן שימש כמפקח על החינוך העל–יסודי במשרד החינוך. ממשרה זו התפטר לאחר שמחאותיו על העברת ילדי עולים לחינוך כללי לפי "מפתח מפלגתי", בניגוד לרצונם המפורש של הוריהם שומרי המסורת, לא נענו על ידי שר החינוך.
פעילות אקדמית
בשנת 1953 (תשי"ג) הצטרף לסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה בכיר לתלמוד ולתולדות ההלכה, ומ-1958 היה פרופסור מן המניין.[2] במשך שנות עבודתו באוניברסיטה העברית, העמיד דורות של תלמידים וחוקרים רבים וחשובים. הוא כיהן בתפקיד ראש החוג לתלמוד וראש המכון למדעי היהדות, היה חבר בוועד הפועל של חבר הנאמנים של האוניברסיטה ובוועדות אוניברסיטאיות רבות.
שימש כנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות במשך 20 שנה (1969–1989). בתפקידו זה הוא מיצב את ארץ ישראל כמרכז העולמי לחקר היהדות, ואחד הביטויים העיקריים לפועלו זה היה בפיתוח "הקונגרס העולמי למדעי היהדות", שהתקיים פעם בארבע שנים בירושלים והפיכת הקונגרסים לאבן שואבת לכל החוקרים בתחום ברחבי העולם.
בשנים תשל"א–תשמ"א (1970–1980) היה אורבך עורך "תרביץ" – כתב העת המרכזי למדעי היהדות.
אורבך היה העורך הראשי של תחום מדעי היהדות "באנציקלופדיה העברית" ובמשך שנים רבות היה מראשיה ומתווי דרכה של "חברת מקיצי נרדמים" – אגודה שלזכותה נזקפים הוצאתם ועריכתם של מאות כתבי יד ודפוסים ישנים בכל תחומי היהדות.
אורבך נמנה עם חברי הוועדה המכוננת של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והיה חבר בה מראשיתה. בשנים 1962–1971 כיהן כראש חטיבת מדעי הרוח, ב־1974 מונה כסגן נשיא האקדמיה ובשנים 1980–1986 שימש כנשיא האקדמיה.[3]
אורבך נישא לחנה לבית פינצ'ובר[4] ונולדו להם שישה ילדים. בנם הבכור, סגן אברהם יהודה אורבך, נהרג בשנת תשכ"ח (1968), בעת מילוי תפקידו כקצין ביחידה למחקר ופיתוח של חיל התותחנים.[5]
אורבך פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים המקיפים את מרבית התחומים של מדעי היהדות.[8] מראשית דרכו ביקש אורבך לצאת לדרך מדעית חדשה במדעי היהדות, אשר אינה מסתפקת במחקר, אלא רואה במדעי היהדות מרכיב מרכזי בגיבושה של התרבות היהודית בארץ ישראל, בלי לוותר על מדעיות וביקורת של אמת. מגמה זו גברה בעקבות השואה וחורבן קהילות אירופה ומרכזי היהדות בה, ותקומת מדינת ישראל.
מפעלו המחקרי ייחודי מכמה בחינות:
ריבוי התקופות בהן עסק: העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה;
תחומי המחקר: הלכה, מדרש ואגדה, הגות, תפילה, היסטוריה, ביוגרפיות, הוצאה לאור של כתבי-יד ועוד.
במכלול עבודתו, אורבך ביקש להציע מבט עיוני מעמיק ונרחב על כמה מן התחנות החשובות בתולדות הספרות וההלכה היהודית, שערכן להבנת התמונה ההיסטורית, הספרותית והתרבותית של היהדות מתחילתה ועד למאה העשרים היה רב, במיוחד החל מימי חז"ל ועד ליצירה התורנית בפולין במאות האחרונות.
אורבך פרץ נתיבי מחקר חדשים אשר לא עסקו בהם לפניו, ובמיוחד: "בעלי התוספות" ו"אמונות ודעות של חז"ל", והוא לא נרתע מן ההיקף הרחב שנדרש לצורך הדיון בהם. לנגד עיניו ניצבו תודעת השליחות והאחריות התרבותית-ציבורית להעניק לקהל הרחב, בנוסף על העולם האקדמי, תמונה רחבה ופתוחה של שורשי הווייתו היהודית התרבותית וההיסטורית. חיבוריו המחקריים נכתבו מתוך אותה תחושת שליחות ומתוך דאגה לדמותם של מדעי היהדות בעידן העכשווי.
ספר מקיף זה על חכמי בעלי התוספות, הופיע לראשונה בשנת 1955 (ובמהדורות והרחבות נוספות לאחר מכן). הספר מזהה לראשונה את שמות מחברי התוספות לכל אחת ממסכתות התלמוד הבבלי. הספר מציג את המשותף לכלל היצירה של בעלי התוספות ואת פועלם הייחודי ותורתם של מחברי התוספות השונים. בספר נפרש מהלך שלם המציג את הרקע ההיסטורי לתופעה ספרותית ייחודית זו, ומציב את ה"תוספות" בהקשר של תולדות ההלכה והתקופה בה נוצרו, תוך דיון השוואתי למערכות המשפט, הכלכלה, החברה והשלטון בתקופתם, ימי-הביניים, ובמקומותיהם, אשכנז, צרפת, אנגליה וכו'.
את ספרו המונומנטלי הוציא אורבך לראשונה בכרך עבה יחיד לאחר שנות מחקר ועמל ועבודת נמלים מדוקדקת. בספרו הראה שחיבור ה"תוספות" (כפי שנקראו כבר בימי רבנו תם), לכל מסכת ומסכת ובכל מהדורת דפוס של התלמוד הבבלי, היה למעשה אסופה נפרדת של אחד מבעלי התוספות אשר אסף את פירושי קודמיו ודן בהם דיון דמוי-תלמודי בניסיון לאחד את הדעות שהוצגו במקומות שונים ובסוגיות מקבילות בספרות התלמודית. לעיתים מצאו המלקטים של ההוצאה התלמודית מהדורות חלקיות או פגומות והשלימו מתוך "בעל תוספות" אחר. אורבך הראה לאורך כל המהדורות המודפסות ולרוחב כל מסכתות התלמוד הבבלי את הנוסח ואת האחראי ללימוד המסוים, מקומו ומעט עליו. כמו כן, דן בחלקו של רש"י ובהשפעתו במידה ראשונית בלבד על שיטת בעלי התוספות, וגלגולי השם "תוספות" – שאין משמעותן תוספות על פירוש רש"י, בניגוד לדעתו הנחרצת של אייזיק הירש וייס כמאה שנה קודם.[9]
עם הוצאת הספר לאור יצאו חוקרים רבים עם מאמרים והערות ביקורתיים, לצד הערכה מרובה לעבודתו רחבת ההיקף של אורבך, ובתוכם חיים הלל בן-ששון, אליעזר מאיר ליפשיץישראל משה תא-שמע, יעקב זוסמן, יעקב כץ ואחרים. בעקבות ביקורות אלו ובהסתמך על חידושי מחקר, ממצאים מכתבי-יד שנתגלו בינתיים ועוד, הוציא אורבך מהדורה חדשה ומתוקנת עם שינויים רבים, בשני כרכים.[9]
מאז פרסומו, נחשב הספר "בעלי התוספות" לחיבור היסודי בתחום וכל כתיבה מדעית על עולם יהודי אשכנז וצרפת, החל מהמאה ה-12, נסמכת ומתייחסת לספר זה.
על חיבורו זה זכה אורבך ב"פרס ישראל" בשנת תשט"ו (1955).
לאחר מותו בשנת ה'תשנ"א, יצאו עוד שתי ביקורות, של אברהם גרוסמן וישראל תא-שמע, המזהים באופן חד-משמעי את ראשוני כותבי התוספות בסגנון כמו-תלמודי ברבני אשכנז דווקא ולא צרפת, בהם ריב"א הראשון סבו של המכונה ריב"א משפיירא – רבי יצחק בן אלעזר או אליעזר הלוי, שנולד ביום מות סבו). לפי דעה זו, רבנו תם ומשפחתו רק הצטרפו למהפכה זו, ואורבך טעה בחשבו שתופעת התוספות בסגנון איחוי חלקי התלמוד זה עם זה החל בצרפת בהשפעת רש"י. למעשה מוצאה של הסוגה בבתי המדרש שבגרמניה.[9]
ערוגת הבושם, לר' אברהם בר' עזריאל (הוצאה לאור מכתב-יד)
4 כרכים, הושלמו בתשכ"ג, 1963.
ספר "ערוגת הבושם" הוא ביאור אוצר הפיוט באשכנז ובצרפת מאת ר' אברהם בן עזריאל, מחכמי אשכנז במאה ה-13. הוצאת החיבור לאור מכתב-יד, על ידי אורבך, היא מפעל חשוב בחקר תולדותיה של היצירה הספרותית היהודית בימי הביניים. החיבור נותן תמונה רחבה של חיי יהדות אשכנז ואורחותיה על פי ההלכה, כפי שבאו לידי ביטוי בפיוטים שהוסיפו לתפילה בחגים ובשבתות ובביאורו של ר' אברהם בן עזריאל עליהם. אורבך הוסיף הערות והסברים לכל אורך החיבור וכן כרך של מבוא מקיף, המהווה אוצר של ידע על תולדות פרשנות הפיוט האשכנזי-צרפתי, מסורותיו ודרכי התהוותו ונדבך חשוב בהכרת היצירה היהודית בימי הביניים.
חז"ל, פרקי אמונות ודעות
ספר זה, אשר הופיע בשנת 1969, הוא החיבור השיטתי הראשון והמקיף ביותר בתחום ובו נכתבים פרקים שלמים המוקדשים לעולם המושגים, האמונות והדעות של חז"ל, החל מימי בית שני ועד לחתימת התלמוד. המסגרת הכרונולוגית של החיבור כוללת פרק-זמן של למעלה מ-900 שנה וה"פרקים" מתייחסים לכל המכלול העצום הזה.
התפיסה העומדת ביסוד גישתו של אורבך לעולמם של חז"ל היא, שההלכה והאגדה שלובות זו בזו שילוב גמור, "שהרי בעלי האגדה היו גם בעלי ההלכה". עד כתיבת חיבור זה, עסקו החיבורים שנכתבו על השקפתם של חז"ל רק במקורות האגדיים. אורבך החדיר את התודעה הברורה שהלכה ואגדה הם עולם רעיוני אחד וקורפוס ספרותי אחד ואין להפריד ביניהם. תפיסתו, הבאה לידי ביטוי בדבריו: "נוסיף עוד מקור שמיעטו להשתמש בו – אין ההלכה עוסקת בגלוי באמונות ודעות, אך אלו מצויות בתשתיתה ואותן יש לחשוף", עוברת כחוט השני בכל מחקריו.
את המחקר אודות אמונותיהם של חז"ל ביסס אורבך, בנוסף על המקורות התנאיים והאמוראים, גם על הרקע הייחודי של הגות ימי בית שני, המגילות הגנוזות, כתבי אבות הכנסייה ומיטב המחקרים על העולם העתיק ועל ההיסטוריה היהודית, תוך התייחסות למציאות חייהם וגורלם האישי של החכמים והתמורות ההיסטוריות שהתחוללו בעולמם.
חיבור מונומנטלי זה בן 700 עמודים הופיע תוך זמן קצר בשש מהדורות. גם באנגלית הופיע הספר בשלוש מהדורות The Sages - Their Concepts and Beliefs, ובצרפתית: Les Sages d'Israel - Conceptions et Croyances des Maitre du Talmud. למן פרסומו הפך הספר "חז"ל, פרקי אמונות ודעות" לחיבור מוביל בתחום וההשפעה ההיסטורית-תרבותית שנודעה לו, כיוצר תחום חדש, הייתה מרחיקת-לכת.
מעולמם של חכמים (תשמ"ח-1988)
בספר זה קיבץ אורבך את מחקריו המרכזיים, הנוגעים לסוגיות בעולמם של חז"ל במגוון תחומים: מנבואה להלכה, הלכה והיסטוריה, מדרש והיסטוריה, הגות ופולמוס ועוד.
בנוסף על עשייתו בחקר מחשבת חז"ל ודרכי הנהגתם, תרם אורבך תרומה עצומה לחקר השיח היהודי-נוצרי בעת העתיקה ובימי הביניים. זאת, בסדרת מאמרים מתמשכת שהופיעו בעיקר ב"תרביץ", כתב העת למדעי היהדות. אורבך תיאר את השיח המתמשך (העקיף) שניהלו החכמים עם אבות הכנסייה ופרשנותם למקרא ותרומתו לתחום ניכרת, לא רק בעצם חדשנותה, אלא גם בהיקפה והשפעתה המתמשכת.
פתרון תורה (הוצאה לאור מכתב-יד) (תשל"ח-1978)
מדרש "פתרון תורה" הוא ילקוט פירושים ומדרשים, שאורבך הוציא לאור מכתב-יד.[10] הילקוט, אשר לא נודע קודם לכן, התחבר ונערך במאה ה-9 בבבל, בזמנו של רב האי גאון, וכולל חומר מדרשי שאינו מוכר ממקורות אחרים. להוצאה לאור של הילקוט הוסיף אורבך מבוא, הערות לטקסט כולו ומפתחות.[11]
ההלכה – מקורותיה והתפתחותה (תשמ"ד-1984)
הספר מתמקד בעקרונותיה, תולדותיה והתפתחותה של ההלכה, בדרכי גיבושה ובכוחות שעיצבו אותה, מאז ימי בית שני ועד לחתימת התלמוד.
"לא היה גורם, כוח, או מאורע, שהטביע את חותמו על העם היהודי, שעיצב את חייו והקנה להם פרצוף וצביון, כמו ההלכה". דבריו אלו של אורבך ליוו את כל מחקרו המדעי. חקר תולדות ההלכה היה מהנושאים הרגישים והפרובלמטיים ביותר בתחום מדעי היהדות, בהיותו עוסק במעבר מעולם המקרא לעולמם של חכמי התורה שבעל פה. לאורך השנים, בסדרה של מחקרים פורצי-דרך, ניגש אורבך למחקר מקיף של ההלכה, מתוך שאיפה להבהיר מושגים ולהתמודד עם שאלות ובעיות בתולדות ההלכה מראשיתה.
בספר "ההלכה", המתבסס על פירושיהם ודעותיהם של דורות רבים של פוסקי הלכה ומפרשים, ועל ארבעה דורות של חוקרי הספרות התלמודית בשיטות המחקר הפילולוגי-היסטורי (תת ענף של הפילולוגיה הכללית), גיבש אורבך את עקרונות מחקריו לכלל חיבור הפונה אל הקהל הרחב. הוא מימש להלכה את רעיונותיו במסגרת אגודת צדק-מדות-מוסר שבה היה פעיל החל מ-1969 יחד עם הרב שאר ישוב כהן, שפעלה בין היתר לבסס ולקדם מחקר התנ"ך על יסודותיו המקוריים, תוך שמירה קפדנית, על הטקסט תוך העזרות במחקר המודרני בתחום ההלכה והפילולוגיה.
אורבך החוקר מתגלה בספר זה, לא רק כבעל אומץ ומעוף לכלול את מגוון השאלות והסוגיות לכלל תורה שלמה, אלא גם כהוגה בעל אחריות תרבותית-ציבורית הרואה מחובתו להציע את פירות המחקר לקהל הקוראים המשכיל.
ספר "ההלכה" יצא לאור בסדרת ספרי "יד לתלמוד", שאורבך היה בין יוזמיה והעורך הראשי שלה. סדרת ספרים זו נועדה, כהגדרתו, "לקהל הקוראים המשכיל, שהמכנה המשותף לחבריו הוא השכלה כללית, אופק אינטלקטואלי רחב, פתיחות מחשבתית ורצון להתוודע אל שורשי תרבותם, להכיר וללמוד את היהדות". (בסדרה זו יצאו גם הספרים: "תולדות המדרש והאגדה" מאת יונה פרנקל, והספר: "פועלים ואומנים – מלאכתם ומעמדם בעיני חז"ל" מאת מאיר איילי).
ספר "ההלכה" תורגם לאנגלית (The Halakahah - Its sources and Developments, 1996).
מחקרים במדעי היהדות (תשנ"ח-1998)
מחקרים במדעי היהדות (עברית: כרכים א'-ב') ו-Collected Writings In Jewish Studies (לועזית: כרך ג') (תשנ"ח. 1998)
שלושה כרכים של מאמרים אשר הופיעו בבמות שונות, יצאו לאור לאחר פטירתו על ידי אלמנתו, חנה אורבך.
המאמרים עוסקים בתחומים נרחבים, המחולקים לחטיבות על פי הנושאים הבאים: הספרות הרבנית בצרפת הצפונית, באשכנז ובאנגליה; הספרות הרבנית בספרד, בפרובנס, באיטליה ובארצות המזרח; יהדות פולין; סוגיות בענייני לשון, מחשבה והיסטוריה; מילואים לספר "עולמם של חכמים"; ביקורת ספרים על ספרי יסוד במדעי היהדות; מדעי היהדות – אישים ושיטות; The Halakha and Life; Aggadah and Polemics; Types of Leadership; Jewish Studies.
על יהדות וחינוך (תשכ"ז-1967) ; על ציונות ויהדות: עיונים ומסות (תשמ"ה-1985)
בנוסף על חיבוריו המחקריים, פרסם אורבך את מאמריו המרכזיים בשאלות הנוגעות למצב העם היהודי ומדינת ישראל בספרים אלו.
המאמרים הכלולים בשני הספרים עוסקים בהיבטים חברתיים, חינוכיים ומוסריים, העומדים במרכז הווייתה של החברה בישראל. בין הנושאים הנדונים: יחסי דת ומדינה, דמותם של מדעי היהדות בדורנו, הגשמתה של הציונות ומשמעותה בימינו, היבטיה ההומניסטיים של ההלכה, ועוד.
מתוך המאמרים עולה מחויבותו המתמדת של אורבך, לפעול ולהשמעת קולה של יהדות – יהדות המעוגנת בדבקות בהלכה ובנורמות המתחייבות ממנה, בפתיחות לגבי המציאות בה אנו חיים ובאחריות לבניית מדינת ישראל כחברת מופת מוסרית וערכית.
רשימות בימי מלחמה – יומנו של רב ארצישראלי בצבא הבריטי, תש"ב-תש"ד/1942–1944 (תשס"ח-2008)
הספר הוא רשימותיו של אורבך במהלך שירותו כרב צבאי בצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את פעילותו לרווחתם של החיילים היהודים, בכלל ולחיילים היהודים מארץ ישראל, בפרט, את הפעילות למען שרידי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ולמען "שארית הפליטה" באיטליה. הרשימות נערכו בידי אלמנתו, חנה אורבך, ובתו, רחל קרן.
ארכיון אפרים אלימלך אורבך
לאחר פטירתו, נמסר חלק מעזבונו העשיר לספרייה הלאומית, בירושלים. חלק מספריו נשארו בחזקת משפחתו.
פעילותו הציבורית
אפרים אלימלך אורבך נודע לא רק כחוקר פורה וכדמות מרכזית בעשייה המדעית בארץ, אלא גם כדמות ציבורית מוסרית מן המעלה הראשונה. לכל אורך שנותיו ופעילותו המחקרית והאקדמית, אורבך לא נמנע מלעסוק בענייני השעה, ליזום תוכניות ומהלכים לקידום המחקר והמדע, להיות שותף לפרויקטים הנוגעים לעם ישראל ולמדינת ישראל ולהביע את דעתו בנושאים השנויים במחלוקת, מנקודת ראות יהודית, חברתית ומוסרית.
מפגש של הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון בבית החלוצות. עומד: אפרים אלימלך אורבך. יושבים, מימין לשמאל: יהודה בן-משה, מרדכי בנטוב, אליעזר ליבנה
מתינותו הפוליטית שהייתה חלק מהשקפתו ומחויבותו ליהדות הלכתית ביחד עם חובה מוסרית לדרך-ארץ עליה התחנך, בצד ישירותו ונחישותו, הובילוהו למעורבות בענייני השעה. אורבך היה מן היוצאים נגד דוד בן-גוריון ב"פרשת לבון," ונמנה עם מייסדיו של "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון".[13] הוא הרבה לבטא את עמדתו בלא מורא בסוגיות דת ומדינה, חינוך, יהדות וענייני השעה. בשנת 1966 הקים את "התנועה ליהדות של תורה", שחרתה על דגלה את הפצתה של היהדות בדרכי נועם. בהקשר זה, התנגד אורבך לחקיקה דתית ולשחרורם של תלמידי הישיבות משירות בצה"ל, כמו גם למניעת חפירות ארכאולוגיות. בעת מלחמת לבנון נפגש ארוכות עם ראש הממשלה, מנחם בגין, והביע את מחאתו על אירועי סברה ושתילה. דעותיו נשמעו בעניין רב גם על ידי קברניטי המדינה, ולא פעם נעשה בהן שימוש על-ידי משרד החוץ וגורמים ממשלתיים אחרים.
אישיותו הציבורית הבולטת ועמדותיו המוסריות-חינוכיות בעניינים ציבוריים ופוליטיים, אשר זכו להבלטה בראיונות רבים לעיתונות היומית, בכתיבת מסות, ובהרצאותיו הרבות בבמות מגוונות, לצד נוכחותו וסמכותו המדעית הנרחבת, הם שניצבו ככל הנראה ברקע העמדתו כמועמד לנשיאות המדינה בשנת 1973[14] (מול אפרים קציר, שנבחר[15]).
^דיוקנו המדעי של אורבך זכה לתיאור יסודי ומעמיק ב: יעקב זוסמן, אפרים אלימלך אורבך – ביו ביבליוגרפיה מחקרית. מוסף מדעי היהדות – במת האיגוד העולמי למדעי היהדות. תשנ"ג.
^רשימה מפורטת של כל כתביו נערכה על ידי בתיה בן שמאי. בתוך: אפרים אלימלך אורבך – ביו-ביבליוגרפיה מחקרית. מוסף במת האיגוד העולמי למדעי היהדות. תשנ"ג. עמ' 117–131.
