אמיל אדולפוס גוסטבוס ורהארן (בפלמית: Emile Adolphus Gustavus Verhaeren; 21 במאי1855 – 27 בנובמבר1916) היה משורר ומסאיבלגי בשפה הצרפתית, פלמי במוצאו. נחשב אחד מנציגיו הבולטים של הסימבוליזם בשירה האירופית, מושפע בתחילת דרכו גם על ידי הנטורליזם. הליריקה שלו, בעלת מוזיקליות מיוחדת, מוקדשת, בין היתר, לפלנדריה, לעיר המודרנית על גלגוליה, לשאיפות ההרואיות של האדם לשינוי וכמו כן לאהבתו לאשתו, מארת.
לדברי המבקר רמי דה גורמון:
"הכל בשיריו לובש מראה חדש, מוזר ופנטסטי. הפרחים דומים לשמש, העשבים הופכים לעצים, העצים צומחים מעבר למידה עד השמיים (...). האדם הנורא הזה כתב גם דברים עדינים, מפני ששוכנת בתוכו גם נשמה תמימה, רגישה לאהבה בין בני אנוש ולחלומות החברתיים היפים. נוכל על כן לטעון כי לפחות במה שנוגע לאחדות ממעלותיו, הוא המשורר היחיד שיכול להתחרות עם ויקטור הוגו. אם ורלן מייצג בחו"ל את השירה הצרפתית, אז הוא, ורהארן, מסמל שירה זו בכל משיש בה יותר טהור ומסורתי.
שנות הילדות והלימודים
אמיל ורהארן נולד ב-21 במאי 1855 בכפר סינט-אמנדס (Sint Amands) על גדות נהר סכלדה, במחוז אנטוורפן, לא רחוק מדנדרמונדה, במשפחה פלמית מבוססת שבביתה שפת הדיבור העיקרית הייתה הצרפתית. אביו, גוסטב, איש בריסל במקורו, היה בעבר סוחר בדים והתגייס אחרי פרישתו מעסקים לעסקנות פוליטית קתולית, ואמו, אדלאיד, בת המקום, ניהלה חנות גלנטריה. הפטריוטים המקומיים הפלמים מציינים כי הסופר קיבל בלידתו גם שמות פלמים (גוסטבוס אדולפוס) וכי את השם הראשי, ממקור צרפתי, "אמיל" (Emile) כתבו כדרך הפלמים ללא סימן ההטעמה הראשית הצרפתי מעל האות E. מכל מקום בכפר (שאוכלוסייתו מנתה 3,400 תושבים), ובבית הספר תיקשר הילד בניב הברבנטי של השפה הפלמית השגור בפי המקומיים.
כנסיית המכללה הישועית סנט ברב בעיר גנט, שבה למד אמיל ורהארן
לעומת זאת משסיים את בית הספר היסודי, בשנת 1866, הילד, שגדל בבית הוריו על ברכי הדת הקתולית, נשלח למכללת "לואי הקדוש" בבריסל (Institut Saint Louis), ומשם, כעבור שנתיים עבר בשנת 1868 לפנימיה הישועית "סנט ברב" (Sainte-Barbe) בעיר גנט בה קיבל חינוך צרפתי גרידא. בבית ספר זה הכיר את הסופר לעתיד, ז'ורז' רודנבך, איתו ישב אף על אותו ספסל. כתב באותן השנים את שיריו הראשונים כשהדוגמאות לחיקוי היו לו יצירות המשוררים הצרפתים למרטין, אלפרד דה מיסה
ובמיוחד ויקטור הוגו. בסיום התיכון, אביו ודודו שהיה בעל בית חרושת לשמן לחצו אל אמיל שיעבור חניכות במלאכת דודו כדי שבעתיד יוכל לרשת את ניהול המפעל. אחרי שנה שלמה של חניכות הצליח הצעיר לשכנע את דודו ואת הוריו לשחרר אותו מטרחה זו ולתת לו להירשם ללימודי משפטים.[1]
בהמשך, החל משנת 1875 למד משפטים באוניברסיטה הקתולית של לוון, היוקרתית, בה עשה היכרות עם אנשי ספרות שהצטרפו בשנת 1881 לחוג שמסביב כתב העת "לה ז'ן בלז'יק" (La Jeune Belgique) שהוקם על ידי מקס ואלר. בשנת 1879 ורהארן פרסם את מאמרו הראשון בחוברות של סטודנטים. כתב בהתחלה שירים בעלי תוכן דתי והחליט בלבו להיעשות למשורר גדול - "ורגיליוס או לא כלום".
מאוחר יותר תוכני שיריו התגוונו וכתב גם סאטירות תחת שמות עט כמו "פנטגרואל" או "רודולף".
תחילת פעילותו כסופר ומבקר אמנות
בתום לימודיו בשנים 1881–1884 עבד (בדומה לרודנבך) כמשפטן מתמחה במשרדו של עורך הדיןלענייני פלילים והסופר הסוציאליסטיאדמון פיקאר (Edmond Picard), איש רחב אופקים (אם כי נגוע בנטיות אנטישמיות) שהיה גם מייסד כתב העת לאמנות "אר מודרן" (Art moderne, "אמנות מודרנית"). אך כעבור זמן קצר עבר ורהארן הצעיר לעסוק בספרות ובבקורת אמנות בלבד.
את ההחלטה לנטוש את המשפטים ולהיות סופר החליט ורהארן תוך כדי השתתפות במפגשים השבועיים שפיקאר ארח בסלון הספרותי שלו בבריסל ושבו פגש סופרים ואומנים רבים מחוגי האוונגרד. ורהארן פרסם באותם ימים שירים ומאמרי בקורת אמנות בכתבי עת בלגים וזרים, ביניהם ה"אר מודרן" של פיקאר ו"לה ז'ן בלז'יק" ("בלגיה הצעירה") שמסביבו התגבשה קבוצת אקדמאים כמו מוריס מטרלינק וש. דה לרברג שדגלו בטיפוח המורשת הלאומית הפלמית.
כמבקר אמנות תמך אמיל ורהארן באמנים צעירים כמו חברי קבוצת "העשרים" Le( Groupe des XX), בהם ג'יימס אנסור והצייר הנאו-אימפרסיוניסטי תיאו ון ריסלברגה
(Théo van Rysselberghe). עם האחרון קשר קשר ידידות ארוך שנים שהתלווה גם בהתכתבות עשירה.
אשת הצייר מתארת את ורהארן באחד ממכתביה כ"אישיות ייחודית, עם מזג כמו סערה שלא ניתן לעצרה, שאינה מוטרדת מהמוסכמות הבורגניות ושמתגרה או מציפה את כל אחד על ידי הישירות הבוטה שלו".
ורהארן חקר באותן השנים בהתלהבות את יצירות האומנים מהרנסאנס הפלמי. הרעיונות
שמשכו אותו באותה תקופה באו לידי ביטוי בקובץ השירים הראשון "הפלמיות" (Les Flamandes) שהוציא לאור בשנת 1883. אלו היו שירים ראיליסטים-נטורליסטים, לעיתים פרובוקטיביים שנכתבו על פלנדריה ותושביה בהשראת תמונות של יאקוב יורדנס, דוד טנירס הבן ויאן סטן. הייתה בהם גם השפעת המשוררים מאסכולת הפארנאס הצרפתית. הם התקבלו בהתלהבות בחוגי האוונגרד אבל עוררו שערורייה בסביבה השמרנית קתולית של חבל הולדתו. המשורר קמיל למונייה דחה בתוקף את בקורות המקטרגים. הוריו של אמיל ורהארן ניסו בעזרת כומר הכפר לקנות את רוב העותקים ולהשמיד אותם.
שנות המשבר. מהפך לשוני
מכל מקום המהומה מסביב גרמה במהרה לפרסום שם המשורר. הקבצים שבאו לאחר מכן היו שונים לחלוטין וכללו שירים סימבוליסטים, חלקם ברוח מיסטית כמו למשל "הנזירים" ("Les Moines") 1886), קובץ שלא נחל הצלחה.
באותה תקופה יצא המשורר הצעיר למסעות ארוכים בעריה של אנגליה וסקוטלנד. כשהחריפו אצלו כאבי קיבה ככל הנראה תוצאה של שתייה חריפה בלתי מרוסנת במסיבות הליליות של הסטודנטים בבריסל, שקע ורהארן בדיכאון ממושך שהשתקף בשירים קודרים, של יאוש. באותה תקופה בשנת 1888 הוכה גם על ידי מות שני הוריו. את תחושות המלנכוליה והמועקה שהציפו אותו, תיאר
בטרילוגיה הקודרת "הערבים" ("Les Soirs" (1888), "Les Débâcles" (מפלות), (1888), "לפידים שחורים" (Les Flambeaux noirs) (1891). בשירים אלה הצבעים שני ושחור החליפו את האדום והלבן שאפיינו את הליריקה שלו המוקדמת. ב"לפידים השחורים" התחיל ורהארן להשתמש לראשונה בחרוזים חופשיים (vers libres, "וור ליבר"), בעלי קצביות משתנה, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של שירתו.
המבקרים השמרנים כמו איוואן גילקין, אלבר ז'ירו תקפו בחריפות את חידושיו באמנות השירה. טענו שהשתמש במעין "ג'יברישאפאשי" או שהצרפתית שבשיריו דומה ללטינית המשובשת שבפי הברברים.[2]
גבור תרבות, דמות חיקוי למשוררים ואמנים
ב-24 באוגוסט1891 נשא המשורר לאשה את מארת (מרתה) מאסן (Marthe Massin), ידידת אחותו, ציירת
כשרונית מליאז' שנודעה על ידי אקווארלים שלה ושאותה הכיר שנתיים קודם לכן. בני הזוג התיישבו בבריסל.
ורהארן ביטא את אושרו ואת אהבתו כלפיה בקובצי שירים כמו (שעות האור) ("Les Heures claires") 1896, (שעות אחרי הצהרים) "Les Heures d'après-midi (שעות הערב),"Les Heures du soir".
אמיל ורהארן קורא משירתו, תמונה משנת 1901 מאת תיאו ון ריסלברגה
בשנות ה-90 של המאה ה-19 התעניין ורהארן בבעיות החברה ובתאוריות האנרכיסטיות והסוציאליסטיות וניסה לשחזר בשיריו את אווירת העיר הגדולה וגם את ההפך ממנה, את החיים בכפר.
תאר את השינויים האופייניים לעידן המודרני כמו נהירת האיכרים אל העיר ותהליך תיעוש, וכו' בקובצי שירים כמו "Les Campagnes hallucinées (הכפרים ההזויים), Les Villes tentaculaires (ערי - התמנון), "כפרי האשליות" (Les villages illusoires), ובמחזה שלו "השחר" (Les Aubes). לפואמות שלו הייתה תהודה רבה ויצירותיו תורגמו לעשרים שפות וזכו לפרשנויות בכל העולם. הרבה אמנים ואנשי רוח כמו ז'ורז' סרה, פול סיניאק, אוגוסט רודן, אדגר דגא, אוגוסט ורמילן, אנרי ון דה ולדה, מוריס מטרלינק, סטפאן מלארמה, אנדרה ז'יד, ריכרד דהמל, ריינר מריה רילקה, גוסטן זריאן ושטפן צווייג הפכו למעריציו, התכתבו איתו, בקשו את קרבתו ותרגמו אותו. עם אחד מעמיתיו ב"ז'ן בלז'יק" ,הסופר ז'ורז' אקהאוד, הקים כתב עת חדש לספרות בעל אוריינטציה רדיקלית - "לה קוק רוז'" (Le Coq Rouge - התרנגול האדום). גישתו בנושאי אמנות השפיעה באותה תקופה על הרבה אמנים פוטוריסטים.
פרסם בהמשך קובצי שירה נוספים כמו (1899) Les Visages de la See (פניו של החיים),
(Les Petites Legendes (1900 (האגדות הקטנות), הקבצים (Les Forces tumultueuses (19o1) ו-(La multiple splendeur (1906 חדורי האמונה בניצחון האדם, בתועלת תגליות הטכניקה והמדע, וגם (Les Tendresses premieres (1904 (אהבות ראשונות) -שירים שהוקדשו לשנות הילדות המאושרות בכפר הולדתו. השירים שנאספו בספר "פלנדריה כולה" (Toute la Flandre) הם מנחה ספרותית למולדת הפלמית ולבניה.
ורהארן הפך עם השנים לסמל התרבות הבלגית. היה לבן בית של ארמון המלוכה - ידיד אישי של המלך אלברט הראשון ושל המלכה אליזבטה מבית בוואריה. יצר קשר טוב גם עם מנהיג הסוציאל-דמוקרטים הבלגים, אמיל ונדרוולדה, והתלהב מהקמת "בית העם" והאוניברסיטה העממית שקמו בבריסל כדי להפיץ ידע בקרב מחוסרי האמצעים. הוא עצמו התנדב להרצות במוסדות אלה.
החל משנת 1898 התיישב המשורר בצרפת, ביישוב סן-קלו (Saint Cloud) הנמצא בשערי פריז, נהג לבלות בו כששה חדשים בשנה מן הסתיו עד האביב. בשאר השנה נסוג היה אל ביתו הקטן עם גן בכפר הבלגי, המבודד יחסית, הקרוי קאיו-קי ביק (Le Caillou-qui-bique), על יד רואזן במחוז "אנו" (Hainaut). ורהארן הגיע לשם לראשונה בשנת 1899 בביקור אצל אלמנתו של רודנבך. מאז חזר לשם מדי שנה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אמנם המשורר עשה גם סיורים רבים ברחבי אירופה, להרצאות וערבי שירה.
מלחמת העולם הראשונה - העידן החדש שאכזב
נלהב כפי שהיה מרעיונות פציפיסטים ואופטימי לגבי המאה החדשה שהתחילה, הוכה בתדהמה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 וכשבלגיה, למרות הנייטרליות שלה, נכבשה על ידי הכוחות הגרמנים. באותם ימים, הסופר, שנמצא אז בשיא תהילתו, שהה דווקא בגרמניה. נאלץ לחפש מקלט באנגליה ובגלות כתב שירים פציפיסטים והוקיע את טירוף המלחמה בקבצים:
"בלגיה המדממת" (La Belgique sanglante), "בין אפר לאפר" (Parmi les cendres) ו"הכנפיים האדומות של המלחמה" (Les Ailes rouges de la guerre).
הסכסוך והכיבוש דיכאו את תקוותיו בעתיד טוב יותר. ורהארן נזעם נוכח ההפצצות הגרמניות על ארצו וכפר הולדתו ונוכח הצתת אוניברסיטת לוון והתאכזב במיוחד מתמיכת הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים במלחמה ומההצהרה שנחתמה על ידי 93 אקדמאי צמרת גרמנים, ביניהם אנשים שהכיר מקרוב, כמו ריכרד דהמל ומקס ריינהרט, שהזדהו עם הקייזר ועם צבאו.[3]
לא נמנע אז לכתוב תעמולה אנטי-גרמנית (כתב על "גרמניה האסייתית" ועל "גרמניה הבלתי ניתנת לתירבות") וערבב בפולמוסיו אף טענות נגד השפעת "היהודים הגרמנים" וה"גרמנים-אמריקאים"
על מדיניות ההתפשטות של גרמניה.[4]
פריצת המלחמה גרמה לניתוק בין ורהארן ומעריציו בגרמניה ואוסטריה, כולל עם שטפן צווייג. צווייג לא שמר לו טינה על התבטאויותיו האנטישמיות והמשיך לטפח את מורשתו של ורהארן בספרים, מאמרים וזכרונות גם אחרי המלחמה.
סופו הפתאומי
ב-27 בנובמבר 1916 אחרי אחת ההרצאות בעיר רואן, שבה חנך תערוכת אמנות במטרת התרמה לטובת נכי המלחמה הבלגים, נהרג פתאום ורהארן בתחנת הרכבת כשנפל (אומרים שנדחף על ידי המונים שהצטופפו) מתחת לגלגלי רכבת שיצאה לדרך.
מאיאקובסקי רשם אז ביומנו:"השמיים נפלו על ורהארן".
חברו של ורהארן, הצייר תיאו ון ריסלברגה והסופר הצרפתי אנדרה ז'יד הביאו לאשתו, מארת, את הבשורה המרה.
הכפר רואזן שבסביבתו התגורר ורהארן בימי האביב והקיץ
בין אנשי הרוח שהעריצו את ורהארן והתיידדו איתו היה הסופר האוסטרי יהודי שטפן צווייג שכתב עליו, בין השאר:
..."ורהארן, הראשון מכל משוררי צרפת, ניסה לתת לאירופה מה שנתן וולט ויטמן לאמריקה: התוועדות לזמן, התוועדות לעתיד. הוא התחיל לאהוב את העולם המודרני ורצה לכבוש אותו למען השירה... כל האופטימיות של דורנו - אופטימיות שאינה מובנת עוד בתקופת השפל המחרידה של ימינו - זכתה מידו לביטויה הפיוטי הראשון, ואחדים מטובי שיריו עוד יעידו ימים רבים על אירופה והאנושות כפי שחלמנו עליהם אז."
שמו של ורהארן הוזכר בין המועמדים לפרס נובל. בשנת 1911 חברו, הסופר הבלגי מוריס מטרלינק זכה לבסוף בכבוד זה.
הפסל האמריקאי ממוצא בלגי קרולוס ורהארן (1908-1956) היה אחיין של המשורר.
הנצחה
ממשלת צרפת התכוונה להביא את ורהארן לקבורה בפנתיאון בפריז, אבל המשפחה סרבה והעדיפה שייטמן במולדת, בבלגיה, בבית העלמין הצבאי באדינקרקה (Adinkerke).
מפני שהמלחמה לא הסתיימה עדיין, על מנת לחסוך סיכונים הקשורים למצב המלחמתי, גופתו הועברה לוולברינחם Wulveringem עד שבשנת 1927 נטמנה בכפר הולדתו, סינט ארמנדס.
שם הוקם המוזיאון המחוזי ורהארן לזכרו.
פסל דיוקן מברונזה מאת אנרי לאגריפול (1907-1981) מוצב החל משנת 1948 ב"גן בית העירייה" הישן שליד המנזר סנט אואן ברואן, העיר בה נהרג בתאונה.
מוזיאון ביישוב רואזן Roisin
במוזיאון פלנטין-מורטוס בעיר אנטוורפן ישנו חדר המוקדש לאמיל ורהארן.
המחזות המיוחדים של ורהארן שערבבו שירה ופרוזה, תורגמו בזמנם לכמה שפות ועוררו עניין אצל כמה מהבמאים החשובים מאז - כולל מקס ריינהארדט, ווסבולוד מיירהולד, אורליאן לינייה-פו ואצל שחקנים כמו אידה רובינשטיין ואדואר דה מקס.
יצירותיו שתורגמו לעברית
פואמות / אמיל ורהארן, מרחביה: ספרית פועלים, 1959 בתרגום אליהו מייטוס
בתוך דגל אדום, מקראה לילד מאת צ. זהר, ר.לב, הוצאת השומר הצעיר,1946
ורהארן והמוזיקה
על מילות שיריו או בהשראת יצירותיו הלחינו מלחינים כמו:
^פבריס ון דר קרקהווה - ידידותו עם ורהארן - בכתב העת הצרפתי "מגזן ליטרר" מס 351, פברואר 1997, גיליון המוקדש לשטפן צווייג.
Fabrice Van Der Kerkhove - L'amitié avec Verhaeren
Magazin litteraire" nr 351, fevrier 1997"
