אמיל ונדרוולדה

אמיל ונדרוולדה
Émile Vandervelde

צילום מ-1927
לידה	25 בינואר 1866 איקסל, בלגיה
פטירה	27 בדצמבר 1938 (בגיל 72) בריסל, בלגיה
מדינה	בלגיה
השכלה	האוניברסיטה החופשית של בריסל
מפלגה	מפלגת הפועלים הבלגית, המפלגה הסוציאליסטית הבלגית
בן או בת זוג	לאלה ונדרוולדה
שר החוץ הבלגי 17 ביוני 1925 – 22 בנובמבר 1927 (שנתיים) שר המשפטים של בלגיה 21 בנובמבר 1918 – 24 באוקטובר 1921 (3 שנים) → Henri Carton de Wiart Aloys Van de Vyvere ←

אמיל ונדרוולדה בשנת 1919

אמיל גִיּוֹם וַנדֶרוֶולדֶה (Émile Guillaume Vandervelde;‏ 25 בינואר 1866 – 27 בדצמבר 1938) היה מדינאי ופוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי בלגי, בהכשרתו משפטן, כלכלן וסוציולוג. ונדרוולדה היה אחד האישים שעיצבו את פני החברה הבלגית במאה ה-20; הוא כיהן כשר בכמה ממשלות, בין השאר שימש שר החוץ (1925–1927), שר המשפטים (1918–1921) ושר הבריאות (1935), וכן בין השנים 1933–1938 היה יושב ראש מפלגת הפועלים הבלגית. נמנה עם מנהיגי האינטרנציונל הסוציאליסטי. היה פרופסור לסוציולוגיה ואחר כך למשפטים באוניברסיטה החופשית בבריסל וחבר באקדמיה המלכותית הבלגית. יחד עם אריסטיד בריאן נחשב לאחד מגדולי הנואמים בשפה הצרפתית בזמנו.^[1]

שנותיו הראשונות ותחילת דרכו הפוליטית והמקצועית

אמיל ונדרוולדה בצעירותו

ונדרוולדה נולד ב-25 בינואר 1866 למשפחה דוברת צרפתית, מצד האב בעלת שורשים פלמיים^[2] ביישוב איקסל (Ixelles;‏ Elsene) באזור הבירה בריסל. אביו, ז'וזף אמיל ונדרוולדה היה משפטן ואמו, אדל לבית קרדון, ניהלה עסק משפחתי.

ב-1881 נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה החופשית של בריסל, שם סיים עם תואר דוקטור למשפטים ב-1885, ולאחר מכן סיים גם דוקטורט בכלכלה ובמדעי החברה ב-1892. ב-1894 היה למרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל. מאוחר יותר, בשנת 1924, היה לפרופסור לכלכלה פוליטית, ואחרי 1936 פרופסור למשפטים.

עוד כסטודנט נכנס לחיים הפוליטיים, תחילה במסגרת "המשמרת הליברלית הצעירה", ואחר כך נרשם כחבר במפלגת הפועלים הבלגית (Parti Ouvrier Belge;‏ POB) בשנת היווסדה, 1884. הושפע מרעיונותיו האנרכיסטיים של פרודון, ומאוחר יותר נמשך לתאוריות של קרל מרכס. כעבור עשור, כאשר התחיל קריירה פרלמנטרית, חיבר את המצע האידאולוגי של המפלגה, חוקת קרניון (Charte de Quaregnon). חוקה זו הושפעה במידה רבה מרעיונותיו של הסוציאליסט הצרפתי ז'ול גֵד (Guesde). כחבר בפרלמנט הבלגי ייצג את העיר שרלרואה בין השנים 1900-1894 ואחר כך את בריסל משנת 1900 עד שנת מותו 1938. ונדרוולדה, כריזמטי ונואם בחסד, הפך מהר לראש הסיעה הסוציאליסטית בפרלמנט. הוא פעל לעידוד החינוך של חסרי האמצעים, ותמך בהקמת מוסדות כמו אוניברסיטה עממית, והקים את מחלקת האמנויות של "בית העם" בבריסל בשנת 1891.

בין השנים 1888–1894 פעל ונדרוולדה במסגרת הפדרציה הלאומית של חברות "החושבים החופשיים" (libres penseurs). אחרי 1894 התרחק מתנועה זו והעדיף להדגיש כי מפלגת הפועלים תקבל לשורותיה אנשים מאמינים וחושבים חופשיים כאחד. הוא הציג עמדה זו בחוברת "מפלגת הפועלים והדת" בשנת 1899. התנגד לגישות אנטי-דתיות, אבל היה חסיד הפרדת הדת מהמדינה והגישה שאומצה על ידי הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים בארפורט, שלפיה האמונה ושמירת המצוות הדתיות או חוסר האמונה באלוהים הם עניין פרטי ושל מצפון של כל אזרח.

בשנת 1922 עורר ביקורת קשה מהחוגים של "החושבים החופשיים" בגלל הפשרות שהוא ומפלגתו היו נכונים להן בנושא החינוך הדתי וסבסודו על ידי הממשלה. ^[3] משנת 1899 התקבל כחבר במסדר הבונים החופשים, ופעל במסגרת "לשכת" "Les Amis philanthropes" ("הידידים הפילנתרופים").

היה בין החברים הבולטים של הנהגת האינטרנציונל השני, נבחר ליושב ראש הנהגתה (הלשכה) וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1900–1918. ^[4]

בשנת 1923 השתתף בהקמתו מחדש של הארגון תחת השם "האינטרנציונל הסוציאליסטי של הפועלים", והיה ליושב-ראש שלו עד שנת 1938, כשמזכירו היה פרידריך אדלר. עודד את השתתפותן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בקואליציה.

מאבקיו העיקריים היו להנהגת זכות כלל הציבור לבחור ולהיבחר בהצבעה שוויונית לפרלמנט – רפורמה שהונהגה בארצו בשנת 1919 בזכות שיתוף הפעולה בינו ולבין פול הימאנס הליברלי ושארל דה ברוקוויל הקתולי, והשגת דמוקרטיה חברתית. בהגותו ובכתביו עסק ונדרוולדה רבות בסוגיית תפקיד המדינה בחברה הסוציאליסטית העתידית.

בשנת 1913 נבחר לחבר בהתכתבות של האקדמיה המלכותית הבלגית, במחלקת "הספרות ומדעי המוסר", ובשנת 1929 לחבר מלא של האקדמיה ולמנהל אותה מחלקה.

הוא התנגד בחריפות למלך לאופולד השני ולשלטון האבסולוטי שהשליט בקונגו בשנות ה-90 של המאה ה-19. ונדרוולדה סיפק לעיתונאי הסוציאליסטי הבריטי אדוארד דין מורל חומר שסייע בחשיפת פשעי השלטון של לאופולד השני בקונגו, ולאחר הדו"ח של רוג'ר קייסמנט לגבי ניצולהּ האכזרי של אוכלוסיית "המדינה החופשית קונגו" ונישולהּ ממשאביה, השיג ונדרוולדה בשנת 1905, יחד עם חברי פרלמנט נוספים, את הסכמתו של המלך להקמת ועדת חקירה באשר למתרחש שם. הוועדה אישרה את ממצאיו של קייסמנט, והדיונים סביב סוגיה זו הסתיימו בשנת 1907 עם הסכם העברת המושבה לידי הממשלה הבלגית. ההסכם, שנקרא Traité de Reprise, נחתם בינואר 1907. משנת 1908 הפכה קונגו הפכה ל"קונגו הבלגית", מתוך תקווה לשים קץ לשיטות השלטון השרירותי הפרטי של לאופולד השני במושבה זו.

תמונה קבוצתית בימי כניסת גרמניה לחבר הלאומים בז'נבה; במרכז גוסטב שטרזמן, ולימינו אמיל ונדרוולדה (ספטמבר 1926)

שר בממשלה ומנהיג סוציאליסטי בימי מלחמת העולם הראשונה

בימי מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הגרמני בבלגיה חי ונדרוולדה בגלות צרפת (בנמל הצרפתי לה הבר) יחד עם יתר חברי הממשלה והפרלמנט הבלגי. בשנת 1914 קמה בבלגיה ממשלת אחדות לאומית. ונדרוולדה מונה ל"שר המדינה" על ידי המלך אלברט הראשון, והיה לסוציאליסט הבלגי הראשון שהיה שר בממשלה. אם עד שנת 1914 נחשַב לבעל דעות של "שמאל-מרכז", הרי שאחרי שנה זו הוקיעו אותו יריביו משמאל והקומוניסטים לעתיד כ"סוציאל-פטריוט" וכנציג של הפלג המרכז-ימני בתנועה הסוציאליסטית הבלגית.^[5] במהלך השנים, בגלל השפעתו הפוליטית הרבה, אפילו כשלא נטל חלק בעצמו בממשלה, היו שכינו אותו "החמות של הממשלות".^[6] הוא הגדיר את מדיניות הלויאליות של מפלגתו בעת מלחמה - הכריז על הפסקת מלחמת המעמדות לטובת ההגנה על המולדת מול האיום של גרמניה. כשר בממשלה השתתף במשלחת הבלגית לארצות הברית כדי לבקש את סיועו של הנשיא האמריקאי.

בשנת 1916 מונה ונדרוולדה מחדש לשר בלי תיק ובין 1917 – 1918 כיהן בתפקיד שר האספקה. בהמשך השתתף כחבר המשלחת הבלגית בועידת השלום בוורסאי. במהלך המשא ומתן התנגד לכל צורה של סיפוח שטחים; אך לבסוף גם בלגיה צירפה את המושבות הגרמניות לשעבר רואנדה-אורונדי (החלק הצפון-מערבי מזרח אפריקה הגרמנית, שנכבש על ידי כוחות בלגים וקונגולזיים ב-1916, ונשאר בשליטתם עד סוף המלחמה) לאימפריה הקולוניאלית שלה. הישג סוציאלי חשוב של ונדרוולדה היה הכללת סעיף על הגבלת יום העבודה לשמונה שעות בהחלטות ועידת השלום.

ב-24 באפריל 1918 פרסמו שלושה מנהיגים של מפלגת הפועלים - ונדרוולדה, הייסמנס ודה ברוקר - הודעה שבה הביעו תמיכתם בבלגיה מאוחדת ועצמאית בתום המלחמה, תוך דחיית גישות הקומוניסטים והפלגנים הפלמיים. מבחינה אידאולוגית דחה את הגישה האינטרנציונליסטית הרואה את מאבק הפרולטריון כעומד מעל האינטרסים של כל לאום ולאום, והתקרב לעמדות של הרפורמיזם הסוציאל-דמוקרטי נוסח אדוארד ברנשטיין. ראה חשיבות רבה במאבק במסגרת האיגודים המקצועיים, והתנגד לברית עם הפלגים הסוציאליסטים הרדיקליים. דרכו הפשרנית עוררה ביקורת לא רק מצד לנין וחסידיו, אלא גם מצד מגני זכויות הנשים. זאת כשהסכים להתפשר ולדחות את יישומן המידי של זכות הנשים לבחור ולהיבחר בפרלמנט.

פעילותו בתחום זכויות האדם וההגדרה העצמית של עמים

ונדרוולדה התעניין במתרחש ברוסיה, וביקר בה אחרי מהפכת פברואר 1917. הוא ביקר שם שוב בשנת 1922, ולימד סנגוריה על נאשמים במשפטים שהמשטר הבולשביקי ארגן נגד חברי הפלג הימני של המפלגה הסוציאליסטית מהפכנית הרוסית.

ונדרוולדה תמך בזכותם של עמים להגדרה עצמית. במסגרת עמדה זו תמך בעצמאות הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, וביקר בה כשהונהגה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגאורגית בספטמבר 1920, במסגרת משלחת האינטרנציונל הסוציאליסטי, שכללה גם את קאמיל הויסמנס (Huysmans), לואי דה ברוקר (de Brouckère), רמזי מקדונלד, תומאס שו וקרל קאוטסקי.

בשנת 1928 ערך ביקור בארץ ישראל המנדטורית לפי הזמנת ההסתדרות הציונית, והתרשם לחיוב מהמפעל הציוני, כפי שציין גם בנאומו באוניברסיטה העברית בירושלים. ונדרוולדה התנגד לגישה האנטי-ציונית של קאוטסקי ושל "הבונד", וראה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל מהלך השונה מקולוניזציה מסורתית. הוא האמין שלחלוצים היהודים ולפלאחים הערבים יש אינטרס משותף במאבק בקפיטליסטים. המפעל הציוני בארץ ישראל נראה לו "אחד המאמצים האידיאליסטים המפליאים שבזמננו".^[7] יחד עם מנהיגים סוציאל-דמוקרטים אחרים, כמו קאמיל הויסמנס, לאוי דה ברוקר מבלגיה, אדוארד ברנשטיין, פאול לבה מגרמניה, לאון בלום מצרפת, איראקלי צרתלי וויקטור צ'רנוב מהגולה הרוסית,^[8] נמנה ונדרוולדה עם חברי לשכת ה"ועד הסוציאליסטי למען ארץ ישראל עובדת", שתמך בציונות הסוציאל-דמוקרטית.^[9]

הישגיו החברתיים אחרי הסכמי לופם

בהתאם להסכמי לופם (Lophem) בשנת 1918 שבהם המלך אלברט הראשון ויועציו הסכימו לבוא לקראת המחנה הליברלי ונציגי מעמד הפועלים, בלגיה אימצה מספר של רפורמות שהצדיקו את מדיניות ההשתתפות בשלטון שוונדרוולדה דגל בה בשם מפלגתו: הענקת זכות בחירה לכל הנשים, צעדים לכיוון הנהגת חוק חינוך חובה, פרויקטים של סיוע למסיימי הלימודים בבתי הספר, חיזוק שירותי הבריאות הציבוריים.

בין השנים 1918–1921 כיהן ונדרוולדה כשר המשפטים, ובתוקף תפקיד זה החל בשורה של רפורמות בתחום בתי הסוהר, המאבק באלכוהוליזם, זכויות האיגודים המקצועיים, זכויות האישה וכדומה. בשנת 1920 החליט להקים את השירות האנתרופולוגי של בתי הסוהר.^[10]

"חוק ונדרוולדה"

אף שבקריירה הארוכה שלו כחבר פרלמנט ושר יזם ונדרוולדה חוקים לא מעטים, החוק להגבלת מכירות המשקאות החריפים במדינה נשאר המזוהה ביותר עם שמו והוא מוזכר בתודעה הציבורית כ"חוק ונדרוולדה". מדובר בחוק מ-29 באוגוסט 1919 שאסר על מכירת המשקאות החריפים המזוקקים במקומות ציבוריים - בברים ובבתי קפה, בבתי מלון, בחנויות רגילות, בבתי עינוגים, ברכבות ובאוניות, ובבתי חרושת ובאתרי בניה. סוחרים המתמחים במכירתם היו רשאים למכור לא פחות משני ליטר לאדם וזאת לא לצריכה במקום אלא לצריכה ביתית בלבד. נשאר ללא מגבלות הסחר והצריכה של משקאות מותססים בעלי פחות מ-18 מעלות אלכוהול. הוכפלו פי ארבעה המיסים על יבוא ועל מכירה של משקאות אלכוהוליים. כמו כן ננקטו אמצעים נגד המזקקות הבלתי חוקיות והמאולתרות.

אמנם חוק זה לא הופיע בחלל ריק. קדמו לו המגבלות החמורות יותר שנוצרו בימי מלחמת העולם, ובתום המלחמה התקבלה החלטה ממשלתית (ב-15 בנובמבר 1918) שהסדירה את המצב שהיה קיים בימי המלחמה: איסור על ייצור משקאות מזוקקים, על מכירתם והפצתם, איסור דומה לגבי יינות בעלי תכולה של מעל 15 מעלות אלכוהול, ושל בירות בעלות תכולה של מעל 8 מעלות אלכוהול, כשהאלכוהול סופק רק לצרכים רפואיים, מדעיים ותעשייתיים.

חוק ונדרוולדה עורר זעם בקרב בעלי "בתי הקפה". תחת הכותרת "חוק מטופש" פנתה ה"קונפדרציה של בעלי בתי הקפה" לדעת הקהל באלו המלים:

על מנת לדכא את השימוש לרעה באלכוהול, נאסרה עליכם הטיפה הקטנה (la petite goutte), הורשיתם ללגום רק שני ליטר ויותר. אנחנו דורשים לבטל את החוק המטופש הזה

בעיתונות התקופה פורסמה קריקטורה שבה שוטר מניח את ידו על כתפי קשיש השותה כוסית, בלי להתייחס כלל לאזרח אחר השותה בנחת מתוך בקבוק ענק, ומחזיק עוד בקבוק כזה בידו השנייה.^[11]

החוק אכן השיג מטרות חברתיות חשובות כאשר עזר להגביל את צריכת המשקאות האלכוהוליים במדינה. אמנם נמתחה עליו ביקורת על כי "עודד" בעקיפין ייצור ומכירה בלתי חוקיים במקומות מאולתרים ותחת כיסויים שונים, כולל של חוגים פרטיים שהתחזו למלכ"רים. ^[12] החוק ונדרוולדה בוטל ב-28 בדצמבר 1983 ^[13]

פעילותו בין מלחמות העולם

כשר החוץ של בלגיה בשנים 1925–1927 תרם ונדרוולדה לניסוח הסכם לוקרנו בין גרמניה, צרפת, בלגיה, בריטניה ואיטליה. בעת שכיהן כשר חוץ גם בממשלת אנרי יאספר, ספגה גישתו האנטי-מיליטריסטית ממפלגות האופוזיציה ביקורת קשה, במיוחד כשהציע לקצר את השירות הצבאי הסדיר לשישה חדשים. בשנים 1935–1936 היה שוב חבר הממשלה בראשותו של פול ון זלנד (van Zeeland), כשר בלי תיק, ושנה לאחר מכן, ב-1936–1937, כיהן כסגן ראש הממשלה ושר הבריאות. ב-1933 נבחר אמיל ונדרוולדה ליושב ראש מפלגת הפועלים הבלגית – תפקיד שנוֹסד אז לראשונה – ומילא תפקיד זה בחמש השנים האחרונות של חייו.

המשבר סביב תמיכתו ברפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד

בשנים 1931–1934 הביעו ונדרוולדה ומפלגתו אהדה לרפובליקה הספרדית. בשנת 1931 ביקר בה ונדרוולדה לראשונה, ובמהלך השנים קרא לעיתים קרובות לחיזוק התמיכה בה נוכח "הסכנה הפאשיסטית".

באוגוסט 1936 בחרה ממשלת ון זלנד, שבה היה חבר, להצטרף ליוזמה הצרפתית להכריז על נייטרליות בכל הקשור למלחמה בספרד. אולם, כשגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית עזרו בצורה ממשית לכוחות של פרנקו, דרש ונדרוולדה שיופסק החרם על המשטר הרפובליקני במדריד. סוגיית מלחמת האזרחים בספרד (1936–1939) הביאה בסופו של דבר לידי עימות בקרב הסוציאליסטים הבלגים. אנרי דה מאן ופול-אנרי ספאק, שכיהן כשר החוץ, תמכו באי-התערבות וב"נייטרליות", בעוד ונדרוולדה התנגד לכך וניבא איוּם הולך וגובר מצד הכוחות הפאשיסטים. הוא טען שלבלגיה, שהייתה הקורבן הראשון לתוקפנות גרמניה במלחמת העולם הראשונה, יש כעת אחראיות למנוע פריצת מלחמת עולם שנייה. חיזוק המחנה הפאשיסטי – הקואליציה של גרמניה, איטליה והמחנה הלאומני הספרדי – היה מבחינתו התרת רסן לפריצת מלחמה כזו. אין אפשרות של דו-קיום בין דמוקרטיות ובין משטרים טוטליטריים, טען.

חטיפתו ורציחתו של הדיפלומט הבלגי ז'אק דה בורגרב (Jacques de Borchgrave) על ידי פעילים מהמחנה ה"אדום" סיבכה את מאמציו של ונדרוולדה. בהמשך הוא התפטר מהממשלה. בשנתיים האחרונות לחייו שימש שוב פרופסור למשפטים באוניברסיטה החופשית בבריסל. הוא לא הִרפה מדרישתו לבטל את החרם על הרפובליקנים הספרדים, וביקר שוב בספרד. בשנת 1938 נכח בפתיחת הפרלמנט הרפובליקני. הוא התאכזב מאוד כאשר ממשלת ון זלנד הכירה בחונטה של הגנרל פרנקו בבורגוס.

ונדרוולדה נפטר ממחלת לב ב-27 בדצמבר 1938 בביתו בבריסל. אחרי מותו גלשה מפלגתו כולה אל העמדה הפשרנית כלפי המעצמות הפשיסטיות.

הוא היה נשוי פעמיים. בשנת 1900 התחתן עם "ללה" ספייר, אשה רבת פעלים ממוצא יהודי-אנגלי, לזוג לא נולדו ילדים; הוא התחתן שוב ב-1927 עם ז'אן בקמן.

מורשתו

תחת הנהגתו ראו הסוציאליסטים הבלגים הגשמת רפורמות פוליטיות חשובות שהיו יעד שלהם זה שנים רבות:

• הזכות האוניברסלית לבחירה
• הזכות להתאגד באיגוד מקצועי
• יום עבודה בן 8 שעות
• הזכות לקצבאות ולדמי אבטלה
• החוק נגד צריכת האלכוהול

הנצחתו

• הבמאי הבלגי אנרי סטורק ביים סרט תיעודי ("הפטרון מת") מרשים על הלווייתו ועל אבל מעמד הפועלים בבלגיה אחרי מותו של ה"פטרון" (ה"בוס", במקרה זה כביטוי חיבה וכבוד) שלהם, אמיל ונדרוולדה.
• מכון "אמיל ונדרוולדה", שהוקם בשנת 1946, הוא המרכז ללימודים של המפלגה הסוציאליסטית הבלגית.
• שדרה ותחנת מטרו בבריסל נושאות את שמו.

כתביו

• Les associations professionnelles d'artisans et d'ouvriers en Belgique (1892) ("האיגודים המקצועיים של בעלי המלאכה והפועלים בבלגיה")
• L'Evolution industrielle et le collectivisme (1896); בתרגום אנגלי Collectivism and Industrial Evolution (1901) ("הקולקטיביזם והאבולוציה התעשייתית")
• La question agraire en Belgique (1897) ("השאלה האגררית בבלגיה")
• Socialisme en Belgique (1898), נכתב יחד עם דסטרה (Destreé) ("הסוציאליזם בבלגיה")
• L'Alcoolisme et les conditions de travail en Belgique (1899 ("האלכוהוליזם ותנאי העבודה בבלגיה")
• La propriété foncière en Belgique (1900) ("הבעלות על המקרקעין בבלגיה")
• L'Exode rural et le retour aux champs (1903) ("ההגירה השלילית מהכפר והחזרה אל השדות")
• Vive la Commune (1903) ("תחי הקומונה!")
• Le Socialisme et l'agriculture (1906) ("הסוציאליזם והחקלאות")
• Les crimes de la colonisation capitaliste (1906) ("פשעי הקולוניזציה הקפיטליסטית")
• La Belgique et le Congo (1911) ("בלגיה וקונגו הבלגי")
• La Grève générale (1912) ("השביתה הכללית")
• Three Aspects of The Russian Revolution (1918) ("שלושה היבטים של המהפכה הרוסית")
• Le Parti Ouvrier Belge 1885-1925 ("מפלגת הפועלים הבלגית 1885–1925")
• Le Socialisme contre l'Etat (1918) ("הסוציאליזם נגד המדינה")
• Le pays d'Israël – Un marxiste en Palestine (1929)
• A travers la révolution chinoise. Soviets et Kuomintang (1931) ("דרך המהפכה הסינית. הסובייטים והקואמינטנג")
• L'Alternative: capitalisme d'État ou socialisme démocratique (1933) ("האלטרנטיבה: קפיטליזם ממלכתי או סוציאליזם דמוקרטי")
• Ce que nous avons vu en Espagne (1938) ("מה שראינו בספרד")

לקריאה נוספת

• Janet Polasky, Emile Vandervelde, le Patron ["אמיל ונדרוולדה, הפטרון"], Bruxelles: Editions Labor, 1995.
• Janet Polasky,The Democratic Socialism of Emile Vandervelde: Between Reform and Revolution ["הסוציאליזם הדמוקרטי של אמיל ונדרוולדה: בין רפורמה ובין מהפכה"], Berg Publishers, 1995
• Abs Robert, Emile Vandervelde, Bruxelles, Labor, 1973.
• Daniel Dratwa, "Emile Vandervelde on Zionism and the Jewish question" ["אמיל ונדרוולדה על הציונות והשאלה היהודית"], Journal of Israel History vol. 10, 1, spring 1989, pp. 1-17.
• Emile Vandervelde, Lettres, articles et discours sur la question juive et le sionisme [מכתבים, מאמרים ונאומים של אמיל ונדרוולדה על השאלה היהודית והציונות], 1987 אוסף והערות מאת Daniel Dratwa, Pro Museo Judaico, Centre d'études du judaïsme contemporain, Institut de sociologie de 1987,l'U.L.B.,Bruxelles.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמיל ונדרוולדה בוויקישיתוף

• - Pol Defosse, Jean-Michel Dufays, Martine Goldberg

Dictionnaire historique de la laïcité en Belgique p.279-280 Luc Pire Editions, Fondation Rationaliste, Bruxelles, 2005 (פול דפוס, ז'אן-מישל דיפה, מרטין גולדברג - לקסיקון היסטורי של החילוניות בבלגיה, הוצאת לוק פיר, הקרן הרציונליסטי, בריסל, 2005, ע 279–280)

• The Insider as outsider : Emile Vandervelde and the Spanish Civil WarRevue belge d'histoire contemporaine 18,1987 1-2, p.343-355(הקישור אינו פעיל)
• כתבי אמיל ונדרוולדה on line
• Alain Girard La législation sur la vente de l'alcool et l'opinion en Belgique

Population", Année 1950, Vol.5, Nr. 4 pp. 758-759 " (אלן זיראר - החקיקה לגבי מכירת האלכוהול ודעת הקהל בבלגיה, בכתב העת "פופולסיון" <אוכלוסין>, שנת 1950, כרך ה, מס.4, ע' 758–759, בצרפתית )

• Georges-Henri Dumont Chronologie de la Belgique de 1803 à nos jours, Edtion Le Cri, Bruxelles 2003
• אמיל ונדרוולדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. ציון מותו ב"טיים מגזין".
2. "כס מלכות בבריסל: בריטניה, שושלת סאכסה קובורג והבליגזציה של אירופה" מאת פול בלייאן, אימפרינט אקדמיק, אקסטר, בריטניה 2005, עמ' 149.
3. Pol Defosse et al. - 2005
4. Geert Van Goethem The Amsterdam International, Ashgate Publishing Ltd, Aldershot Hampshire, England, 2006 ISBN 0754652548, (חירט ואן חוטם - האינטרנציונאל של אמסטרדם, הוצאת אשגייט, אלדרשוט, המפשייר, אנגליה, 2006 ע' 62 הערת שוליים 39 ]
5. האינדקס של ארנסט מנדל ב"המרקסיזם בהיסטוריה".
6. מגזין "טיים", שם
7. George Lachmann Mosse, Masses and Man: nationalist and fascist perceptions of reality ["המונים ואדם: תפיסות לאומניות ופאשיסטיות של המציאות"], Wayne State university Press, 1987, p. 292.
8. צ'רנוב היה יוצא מן הכלל – הוא לא היה סוציאל-דמוקרט אלא סוציאל רבולציוני.
9. Catherine Lucas (ed.), Palestine: la dernière colonie? ["פלשתינה: המושבה האחרונה?"] Aden, Bruxelles, 2003, p. 52.
10. זכרונות של הפסיכיאטר פרופ' מרק אלכסנדר בז'ורנל לטיפול בעבריינים ולקרימינולוגיה ההשוואתית Int. Journal of Offender Therapy, 1972,16, ע' 66
11. Georges-Henri Dumont עמוד 120
12. אלן ז'יראר - 1950
13. פייר אנדרה :מאמר על תולדות צריכת האלכוהול והאבסינת בליאז' - באתר פרו ליאז'