יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס[1] – ב' בשבט[2], 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד ומלחמת אזרחים.
עד עלותו למלוכה
מטבע מימי אלכסנדר ינאי. חזית: עוגןסלאוקי. וכיתוב יווני 'BASILEWS ALEXANDROU', המלך אלכסנדר. גב: גלגל בן שמונה חישורים, או וריאציה של שמש ורגינה. כיתוב עברי עתיק 'יהונתן המלך'
מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו של ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, היו גבולות ממלכתו רחבים אי פעם מימי ממלכת ישראל המאוחדת, וכללו שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעיתים נזקק לסיוע מצד בעלי ברית זרים, כמו מצרים התלמיית.
ינאי ניהל שורה של מבצעים צבאיים מזהירים ומרשימים, שמטרותיהם היו אלה: השגת רציפות היסטורית טריטוריאלית לממלכת יהודה, השתלטות על נקודות מפתח באזור – ערי נמל ודרכי מסחר, חיזוק הכלכלה של יהודה, פיזור האוכלוסייה היהודית והעברתה ממקומות צפופי אוכלוסייה למקומות מדוללי תושבים, ביעור האלילות ומלחמה ממושכת בכל גילויי עבודה זרה בתחומי ארץ ישראל וצמצום חירותן של ערי הפוליס היווניות מול הגברת שלטונו הריכוזי.
אחד ממבצעיו הראשונים של ינאי היה השתלטות על צפון הארץ, ולאחר מכן ניסיון כיבוש העיר עכו (פטולמאיס), שהייתה עיר נמל חשובה ועוינת ליהודים, שהפריעה לשלטון החשמונאי בגליל. אלכסנדר ינאי צר על עכו בשנים 103–102 לפנה"ס, ובמצוקתם פנו תושבי עכו לתלמי לתירוס (תלמי התשיעי), בנה המודח של מלכת מצרים קלאופטרה השלישית, ששלט בקפריסין. תלמי לתירוס הביס את צבא ינאי בקרב צפון, לא הרחק מנהר הירדן, והביא הרג נורא ביהודים וכישלון צורב לינאי[6]. ינאי, מצידו, הזעיק את קלאופטרה השלישית והזהיר אותה שניצחון בנה תלמי יסכן את מלכותה שלה. היא בתגובה שלחה לעזרת אלכסנדר ינאי צבא בפיקודם של שני מצביאים יהודים, חלקיה וחנניה, בניו של חוניו הרביעי, ממשפחת הכהונה הגדולה, שירד בזמנו למצרים והקים בה מקדש. תלמי לתירוס ניגף לפני הצבא המצרי, אך סכנה חדשה ריחפה עתה על הארץ – סיפוחה למצרים. אולם, בעיקר בזכות נאמנותם של שרי הצבא היהודים, ששכנעו את מלכת מצרים, ואף לחצו עליה לוותר על כוונת הסיפוח שלה, וגם בשל שיקולים פרגמטיים של הסתכנות בהסתבכות בכיבוש, כמו החשש מתגובת הרומאים ומערכת מצור ממושכת, ניצל אלכסנדר ינאי מהשתעבדות לקלאופטרה.
לאחר שהגיע להסכמה עם קלאופטרה השלישית שעכו תישאר מחוץ לתחומו, השתלט ינאי על שורה של ערי חוף הלניסטיות כמו דור, מגדל סטרטון (לימים קיסריה) ואפולוניה. מגמה זו השתייכה להתרחבות טריטוריאלית של יהודה לכיוון צפון-מערב בעיקר להשתלטות על בסיסי צי מסחרי וצבאי קיימים, וכן על קווי הגנה קדמית חשובה.
בשנת 101 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה מוצלחים בעבר הירדן המזרחי, הבשן והגלעד, ובמהלכם כבש את גדר לאחר מצור שנמשך עשרה חודשים, ואת חמתן (בקרבת סוכות). מסעות אלה יצרו פרצה בקו הערים ההלניסטיות בעבר הירדן, ואולי נערכו כדי לעצור בעד השבטים הנבטיים שאיימו לעבור גם לעבר הירדן המערבי[דרוש מקור].
בשנת 100 לפנה"ס פנה ינאי דרומה וכבש את עזה, לאחר שבודד אותה מכל צדדיה, ולאחר שכבש את אנתדון ורפיח ואף רינוקורורה (אנ') (אל-עריש של ימינו). בשנת 96 לפנה"ס פקד ינאי להרוס את עזה, עיר הנמל וצומת המסחר הבין-לאומי החשוב, במקום לנצל אותה כנמל קיים, וזאת מן הטעמים הבאים: נימוק כלכלי – כדי לחנוק את המסחר הנבטי על ידי ניתוקו מן הים, ובכך לחזק את כוחה המסחרי של יהודה, וטעם סמלי – מאז קרב עזה, שנת 312 לפנה"ס, החל פרק שעבודה של יהודה לממלכות ההלניסטיות. ינאי ביקש אפוא למחוק כתם זה מדפי ההיסטוריה היהודית ולפתוח דף חדש בדברי ימי ריבונותה של יהודה.
בין השנים 99 ל-95 לפנה"ס ניהל ינאי מסעות מלחמה נגד מואב במטרה להשתלט על מוקדי המסחר הנבטי, וקירב את כל האזור שממזרח לים המלח, בהם הערים ליבה, אגליים, חורוניים, צוער, בקעתה ומחוזה. ובכך ים המלח הפך לאגם פנימי של הממלכה. בין השנים 83 ל-80 לפנה"ס ערך ינאי מסע נוסף לעבר הירדן המזרחי ובמהלכו השתלט על שרשרת ערי הפוליס המקומיות כמו פחל, דיאון, גרשה, גמלא, פניון, אנטיוכיה (של תל דן), היפוס (סוסיתא), ופילוטריה (בדרום הכנרת) ועוד. לאחר מסע זה ינאי כבש את כל הערים ההלניסטיות בעבר הירדן למעט פילדלפיה.
עם כיבושה של רגבה (בתחום גרסה) זמן קצר לאחר מותו של ינאי, הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא התפשטותה: בגבולותיה נכללו כל ארץ ישראל המערבית עד ללב הנגב (מלבד מובלעת אשקלון וחוף עכו מצפון לכרמל), וכן אזורים נרחבים ממזרח לירדן, ממואב בדרום ועד לקצה הגולן הצפוני.[7]
ההיסטוריון דוד משה הר מעיר כי בניגוד לכיבושיהם של יוחנן הורקנוס הראשון ושל יהודה אריסטובולוס הראשון, שכיבושיהם נספחו לדורות ליהודה, כיבושיו של ינאי בוטלו בשנת 63 לפנה"ס על ידי הרומאים, כיוון שלא הצליח להטמיע את האוכלוסייה שהייתה בהם בגוף המדינה החשמונאית, וכיוון שבאותה העת החשמונאים כבר לא היו במעמד של בעלי ברית של הרומאים[8].
סמכותיות ינאי
ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וביוונית – "בסיליאוס". כדי להבליט את מידת ריכוזיות שלטונו ואת הבלעדיות שלו ביטל את הטבעת התואר "חבר היהודים" (כלומר נציגי ה"גירוסיה", נציגי העם ונציגי הכהנים) לצד השליט, כפי שהיה נהוג במטבעות שקדמו לזמנו. בכך יש ביטוי לסילוק חבר היהודים ממעמד שלטוני או לפחות לצמצום כוחה והשפעתה. כמו כן, בקביעת מעמדו כמלך בדומה למלכים הלניסטיים, הוא נטל את סמכויות החקיקה והשיפוט לידיו, וכיוון שמלך היה החוק החי, צמצם בכך את כוח הסנהדרין.
במטבעות שבהם מכונה המלך כוהן גדול מופיעים הסמלים המסורתיים: זר ובתוכו כתובת וצמד קרני שפע, ואילו במטבעות שבהם מופיעה הכתובת "יהונתן המלך", מופיע בצד אחד חישוק, ובצד האחר – עוגן. השם "יהונתן" מופיע בעברית וביוונית.
בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון התרסי, שהייתה הבסיס לשלטונו של ינאי.
בתלמוד הבבלי,[9] שנערך שנים רבות אחרי זמנו, מסופר שכאשר הגיע לסנהדרין עקב משפט עבדו, סירב לעמוד בפניה, וזו לא העזה להתעמת איתו. התוצאה הייתה החלטה כי "מלך לא דן ולא דנין אותו". המהרש"א מוסיף שעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש ובשל כך זומן לדין הוא הורדוס. במחקר המודרני (למשל ישראל פרידמן בן-שלום, ורד נעם) מקובלת המסקנה כי הסיפור הוא גרסה על זימונו של הורדוס למשפט הסנהדרין, עוד כאשר היה מושל הגליל, בטרם הפך למלך יהודה.[10]
המרד נגד ינאי
קרב צפון – תלמי התשיעי לתירוס נגד אלכסנדר ינאי. 1. ינאי שם מצור על עכו. תלמי לתירוס פולש מקפריסין. 2. ינאי מתקדם לעברו. לאחר משא ומתן ינאי כובש את דור. 3. תלמי כובש את שיחין לאחר שמתברר לו שינאי ניהל משא ומתן עם אימו. 4. תלמי מנסה לכבוש את ציפורי, נכשל, וממשיך משם אל עבר הירדן. 5. תלמי פונה דרומה וינאי פונה לעברו במטרה לעוצרו. 6. בקרב ינאי נוחל מפלה ותלמי פורץ ליהודה וינאי מזעיק את קלאופטרה. 7. תלמי מנסה להתקדם לעבר מצרים. קלאופטרה השלישית מגיעה ממצרים 8. לאחר עימות מצביאיה מנצחים את תלמי והוא חוזר לקפריסין. 9. כוחות תלמי שכבשו את עכו עוזבים אותה. 10. קלאופטרה וינאי חותמים על הסכם בבית שאן וקלאופטרה עוזבת את הארץ.
הצלחתו הצבאית טבעה בים הסכסוכים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו החזרת סמכויות השיפוט שנלקחו מהסנהדרין, וסמכויות ההנהגה של חבר היהודים, ויש הטוענים[11] גם הפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. גיסו, על פי המקורות היהודיים, היה שמעון בן שטח, ראש חכמי הפרושים, אך הדבר לא תרם לשיפור היחסים ביניהם. לפרושים הייתה השפעה רבה על המון העם, אך ינאי העדיף את תמיכת עדת הכהנים הצדוקים שבראשה עמד ככהן גדול, שהרכיבה גם את האריסטוקרטיה הצבאית והפוליטית ביהודה. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים. הסכסוך נמשך 6 שנים, והפיל לפי עדות יוסף בן מתתיהו חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה מסופר כי הוא הורה לצלוב כשמונה מאות פרושים מורדים ושחט את בני משפחותיהם לעיניהם; מאורע אחרון זה מוזכר הן על ידי בן מתתיהו והן במגילות קומראן[12]. אף כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעיות שבתחומי ממלכתו.
בשל ריחוקו מהפרושים ובשל ניסיונו לבסס עצמו כמלך שהוא "החוק החי", לא היה אהוד על העם ונרגם באתרוגים כשהחליט לבטל את מצוות ניסוך המים שנחשבה במסורת כהלכה למשה מסיני, ושפך את המים המיועדים לכך, על רגליו באופן מזלזל. המרירות כלפיו הלכה והצטברה. אחרי כישלונו הצבאי מול הנבטים, בעקבות מארב שנעשה לחילותיו במעבר נקיקים צר, הבשילו התנאים למרד, והחלה מלחמת אזרחים ארוכה. לשם דיכויה נעזר ינאי בשכירי חרב נוכרים. בעקבות מחשבתו כי ליבם של תלמידי החכמים אינו נוח מעובדת היותו כהן גדול (מאחר שהשמועה טענה כי אימו הייתה שבויה[13] ולכן היה פסול לכהונה כלשהי ובפרט לכהן גדול, שאין בסמכות אדם לקחת תפקיד זה לעצמו) הוציא אותם ינאי להורג.[14]
שמעון בן שטח ניצל על ידי אחותו (שלומציון אשת ינאי) שהחביאה אותו, ואחרים כמו יהושע בן פרחיה[15], ברחו למצרים ושבו רק לאחר ששמעון בן שטח הוחזר למעמדו ומונה כראש הסנהדרין בזכות אחותו המלכה.
המורדים, בייאושם ובזעמם, הזעיקו לעזרתם את דמטריוס השלישי, מלך סוריה, ומשהבינו כי שגו, הפנו חלקם עורף לסורים וחברו לינאי. בסופו של דבר נראה שהושגה פשרה שלפיה יוחזר "חבר היהודים" דהיינו השילוב של נציגי עם, מועצת זקנים ונציגי סנהדרין לעמדת השפעה. השלום הפנימי שב לארץ וינאי – למלחמותיו באויבים מבחוץ.
הסכסוך, או המרד כנגד ינאי, פרץ לאחר שהמלך נכשל במסע צבאי נגד הנבטים בגולן ונחל שם תבוסה קשה.
היו מספר גורמים שהביאו למרד:
נפשו של העם עייפה מן המלחמות הרבות שניהלו החשמונאים בכלל. המלחמות הטילו על העם עול כבד. היו אלה מלחמות קשות, ממושכות ויקרות. הן גבו קורבנות בנפש, וכן השלל והכבוד התרכזו בידיהם של מעטים – הקצינים האצילים.
נציגי העם זעמו על כי ינאי אינו משתף אותם בהכרעות צבאיות ומדיניות. עניין זה נבע מצמצום מרבי של כוח אספת העם והגירוסיה (מועצת הזקנים). הללו גם לא ראו כל צורך במלחמות כיבוש וביקשו להתמסר לחיי עבודה ורוח.
רובו הגדול של העם לא ראה בעין יפה את העובדה שמלך ששפך דם רב כל כך מחזיק בידו גם את כתר הכהונה. לדעתם היה מקומו רק בשדה הקרב.
חלק גדול מן העם הביט בזעם כיצד המטרות שלשמן יצאו מתתיהו ובניו למרד, מתרסקות ומתפוררות לנגד עיניו, ולעומת זאת החל משמעון והמשך ביוחנן, אך בעיקר אצל ינאי, העמיקה ההתיוונות ביהודה, ולא זו בלבד אלא שחדרה היטב אל בית המלוכה החשמונאי. ינאי, לדוגמה, לא היה שונה מאציל או מנסיך הלניסטי בלבושו, בגינוניו, בטקסי ההכתרה, בחצרו, בצבאו (נשק, ציוד ושיטות לחימה) ועל המטבעות התנוססו שמו ותאריו ביוונית.
סכסוך זה הביא לידי כך שבמקורות (שנכתבו על ידי החכמים המאוחרים, שהיו בעלי זיקה לראיית העולם של הפרושים) מופיע ינאי כרודן עריץ. היסטוריונים כגון יוסף קלוזנר, רואים בו מלך חשוב ומוצלח, אשר תרם לקיומם של החיים היהודיים.
מדיניות החוץ
בתחום מדיניות החוץ חרג ינאי מן הקו של קודמיו. הוא לא חידש את הברית עם רומא, בשל החרדה מפני ההתפשטות הרומית במזרח ומדיניות הניצול הכלכלי שלה, במסווה של בריתות, חרדה שהיו שותפות לה כל המדינות באזור ובראשם מיתרידטס השישי מלך פונטוס. כביטוי לחוסנו ולריבונות יהודה לא חש ינאי צורך להיות בקשרים גם עם הממלכה הסלאוקית שירד קרנה. יתירה מזו, ינאי יצר קשרים עם אויבי רומא במזרח, כמו הפרתים. לא ברור אם ינאי היווה כוח אנטי רומאי פעיל או שנקט במדיניות פסיבית, בכל מקרה מבחינת כללי הדיפלומטיה של הרומאים, אי חידוש הברית היה צעד עוין. הר סובר שאין לשפוט את מעשיו של ינאי, כיוון שהיו מעוגנים במציאות המדינית של ימיו[16].
ינאי שמר כאמור על קשרים טובים עם מצרים התלמיית. הדבר התבטא בהתקשרות עם קלאופטרה השלישית ובעובדה שינאי לא נגע לרעה באשקלון, שכנתה של עזה, בעלת בריתם של התלמיים.
פטירתו וצוואתו
בשנת 76 לפנה"ס, בתום מסע המלחמה שערך בעבר הירדן המזרחי ובגולן, חלה אלכסנדר ינאי במחלת המלריה, ככל הנראה כתוצאה מהידבקות בטפילP. malariae, הגורם לתסמיני קדחת כל 72 שעות (קדחת רביעונית). למרות מחלתו החליט לצאת למסע מלחמה נוסף, אולם במהלכו קרס ונפטר[17][18].
בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף הורה לאשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים. ייתכן כי הבין לבסוף שמלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.[19][דרושה הבהרה]
לאחר שנפטר ינאי התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, אריסטובולוס השני.
לעומת זאת, ההיסטוריון יוסף קלוזנר התייחס באהדת מה אל ינאי המלך וראה כבדיה את הסיפורים שיש אצל יוסף בן מתתיהו בדבר אכזריותו הגדולה (למשל צליבת 800 פרושים, שחיטת נשיהם ובניהם לעיניהם והתעלסות עם פילגשיו במשתה גדול באותו זמן). מקורו העיקרי של יוסף בן מתתיהו הוא ההיסטוריון ניקולאוס מדמשק, ששימש יועץ למלך הורדוס, ומסתבר לטענת קלוזנר שניקולאוס השתדל להשחיר את דמותם של המלכים החשמונאים שאת שושלתם הכרית הורדוס.
בספרו היסטוריה של הבית השני הוא מציין שעל ידי השגשוג המדיני והכיבושים:
הועיל המלך ה"חילוני" מבית חשמונאי גם ליהדות הרוחנית - אפשר, שלא מדעתו - יותר מן ה"רוחניים" ביותר שבמנהיגיה... היחס השלילי אל מלך זה מצד קדמונינו ואחרונינו מעיד רק על אי התעמקות בדברי הימים של אותו זמן ועל מגמות תאולוגיות, שאינן מביאות בחשבון את החיים הארציים ואת מצב הדברים כמו שהיו בימי קדם.
חוקרים אחרים קיבלו את מהימנותם של תיאורי אכזריותו של ינאי, וביססו אותם מממצאי מגילות מדבר יהודה, המספרות על מלחמתו של מלך חשמונאי שנוא, המכונה 'כפיר החרון' ומזוהה במחקר עם ינאי, עם קבוצה המכונה 'דורשי החלקות', המזוהה עם הפרושים. במגילות מתואר כיצד צלב את מתנגדיו: "ויעש נקמות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים"[21].
בשנת 2018 נמצאו בחפירות בירושלים שרידי גופות רבות, בהן של נשים וילדים, שמצבם מלמד שהיו קורבנות לטבח ברוטלי. הממצאים תוארכו לימי ינאי, וההערכה היא שמדובר בעדות ליד הקשה שנקט ינאי כלפי מתנגדיו במהלך מלחמת האזרחים.[22]
הרומן ההיסטורי של משה שמיר, מלך בשר ודם, סב סביב דמותו של ינאי.
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיף 404: "מת, לאחר שמלך 27 שנה וחי 51 שנה."
^מגילת תעניתפרק יא. אמנם ראו ורד נעםמגילת תענית: הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד עמודים 260-261 ו-280-282, שיש חוקרים המתארכים את מותו על פי המגילה לז בכסלו
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320.
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י', פסקה ז', סעיף 299.
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיפים 321-322.
^אריאל רפפורט, אהרן פפנהיימר. פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט. יד יצחק בן צבי, 1980. עמ' 93.
^יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יג, פסקה ה, סעיף 372.
^יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יד, פסקה ב, סעיף 383) מציין כי "בשל עוצם אכזריותו", כונה אלכסנדר בפי היהודים בשם "תרקידס" (Thracidas, בתרגום אברהם שליט: "תרקידא"). מנחם שטרן (מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 125–127) מציין כי "תראקידס" היה שם פרטי רווח בין התראקים, ושחיילים שכירים תראקיים היו מקובלים מאוד בצבאות שונים ושהללו "ידועים היו בפראותם ובנכונותם לבצע מעשי אכזריות בפקודת אדוניהם". אי לכך, הוא מציג את ההשערה כי מתנגדיו היהודים של אלכסנדר השתמשו בכינוי "תראקידס" כדי "לבטא את שאט הנפש שלהם כלפי מלכם האכזר". לדברי שטרן, "אות קלון" זה משקף את "מורת רוחם של רוב נתיניו של ינאי" כלפי גיוס החיילים השכירים.
.jpg)
