אלכסנדר זרחין נולד נולד לתעשיין משה שמואל ולבלומה בת יהודה לייב לופאטה באוקראינה, וגדל בבית ציוני, מסורתי. הוא סיפר כי בגיל 20 רשם את הפטנט הראשון שלו, על מכשיר ייבוש, אידוי וזיקוק נוזלים. כעבור זמן נפגש עם לאון טרוצקי בעניין המצאתו לייבוש זרעים. כששמע טרוצקי מזרחין שלא למד הנדסה בגלל סיבות מפלגתיות, מיד הרים טלפון לראש המוסד הטכנולוגי בלנינגרד וכך התקבל ללימודים[1]. תוך כדי לימודיו קיבל מהממשלה הרוסית חצי מיליון רובל, לצורך הקמת מתקן ניסיוני להפקת מגנזיום. את תוכניתו כינה ל.צ.ל.א (=למען ציון לא אחשה), פרובוקציה שעלתה לו בחמש שנות מאסר לאחר שנחשד כמתנגד שלטון, במסגרת הטיהורים הגדולים[1].
זרחין ניסה רבות לקדם את המצאותיו בישראל אך העלה חרס בידו, עד שבקיץ 1954 ציין דו"ח של המכון להנדסה של אוניברסיטת קליפורניה שהמצאתו עדיפה על שיטות התפלה אחרות. זרחין שלח את הדו"ח לדוד בן-גוריון שביקש ממשרד הפיתוח לקדם את יישום המצאתו של זרחין. בסוף 1955 מונה זרחין ליועץ של משרד הפיתוח ובקיץ 1956 נחתם איתו חוזה להקמת מתקן ליישום המצאתו להתפלת מים[3]. גם המצאתו להפקת נפט מביטומן נבחנה על ידי משרד הפיתוח[4].
בשנת 1956 יצא זרחין בביקורת כלפי ממשלת ישראל והמועצה המדעית על שאינם מקדמים את המצאותיו. ד"ר צבי תבור השיב לביקורת באומרו שהיה צורך לבחון אם אכן ההמצאה הייתה כלכלית כדי להימנע מבזבוז כספי ציבור[5].
בשנת 1961 הוקמה על ידי ממשלת ישראל בשותפות עם חברה אמריקאית ואלכסנדר זרחין "חברת מתקנים להתפלה (מפתחי תהליך זרחין) בע"מ" אשר בשנת 1965 הפכה לחברה ששמה "הנדסת התפלה לישראל (תהליך זרחין) בע"מ" וברבות הימים לחברת איי.די.אי טכנולוגיות שבבעלות קבוצת דלק. מתקן נסיוני הוקם בחוף תל ברוך[6] ואבן פינה למתקן התפלה ראשון על פי שיטת זרחין הונחה במרץ 1961 באילת[7][8]. בתחילת 1964 הופעל המתקן באופן חלקי[9] ואז התברר שהמים שהוא מייצר יקרים והשיטה אינה כלכלית. זרחין טען שהסיבה לכך היא שלא בנו את המתקן על פי הוראותיו[10] ודרש חצי מיליון לירות למימוש מתקן בקנה מידה מסחרי שיוקם על פי הוראותיו[11]. העניין עורר פולמוס בציבור בישראל והיה אף מי שהקים מגבית לגיוס חצי מיליון לירות לצורך מימוש תוכניותיו של זרחין[12]. ביוני 1964 הוחל בהזרמת מים מהמתקן של זרחין לתושבי אילת[13].
זרחין תבע את מדינת ישראל בדרישה לתמלוגים על כל מתקני ההתפלה שהוקמו בישראל, ללא קשר לשיטה בה פעלו, בהתאם לנוסח החוזה שהיה לו עם מדינת ישראל. תביעתו זו נתקבלה בבית המשפט המחוזי[14], אולם בערעור בבית המשפט העליון נקבע שיש לפרש את החוזה בהתאם לשרשרת ההסכמים בין מדינת ישראל וזרחין, מהם ברור כי הכוונה הייתה רק למתקנים על פי שיטת ההקפאה. הפרקליטות סירבה לשלם לזרחין תמלוגים אפילו על המתקן באילת שלטענתם היה נסיוני, אולם בית המשפט העליון לא קיבל טענה זאת והעניק לזרחין תמלוגים על המתקן באילת[15].
המתקן באילת פעל במשך כשלוש שנים אך נסגר בגלל חוסר הצדקה כלכלית להפעלתו. בשנת 1970 הקימו שאול אייזנברג ויעקב נמרודי חברה להקמת מתקני התפלה בשיטת זרחין באיראן[16].
תרומתו הגדולה של זרחין הייתה בהבאת הרעיון של התפלת מי ים לדיון מעשי. בחברת IDE ניצלו את שיטת זרחין לפיתוח מכונות לייצור שלג המשמשות לקירור מכרות עמוקים, יצור שלג למשטחי סקי, לאגירת אנרגיה ולחימום בשיטת משאבת חום[17].
