אירוע ההכחדה בהולוקן הוא השם שניתן בדרך כלל להכחדה ההמונית המתמשכת של מינים בתקופה המודרנית של ההולוקן. המספר הגדול של ההכחדות מקיף משפחות רבות של צמחים ובעלי חיים כולל יונקים, עופות, דו-חיים, זוחלים ופרוקי-רגליים. אחוז גבוה מההכחדה מתרחש ביערות הגשם הטרופי. האיגוד הבינלאומי לשימור טבע תיעד את הכחדתם של 784 מינים מאז שנת 1500 לספירה, ועד 2012. עם זאת היות שרוב ההכחדות הן כנראה בלתי מתועדות, מדענים מעריכים כי במשך המאה ה-20 נכחדו בין 20,000 ל-2 מיליון מינים, אבל לא ניתן לקבוע את המספר באופן מדויק יותר ברמת הידע הנוכחית. אירוע ההכחדה הנוכחי נחשב לשישי במניין אירועי ההכחדה על כדור הארץ.
בהגדרה רחבה אירוע ההכחדה בהולוקן כולל את היעלמותם של מיני יונקים גדולים, בסוף עידן הקרח האחרון, בתקופה מלפני 13,000 שנה עד 9,000 שנה מהיום. הכחדה כזו נחשבה לתוצאה של שינוי האקלים, התרבות בני האדם או שניהם. אירוע זה נקרא לפעמים הכחדת עידן הקרח. עם זאת, אירוע ההכחדה בהולוקן מתמשך במשך האירועים של האלף האחרון, כולל ימינו אלו.
קצב ההכחדה הנצפה הואץ באופן דרמטי בעשורים האחרונים[דרוש מקור]. אין הסכמה כללית האם להכליל הכחדות עכשוויות יותר כאירוע ייחודי או רק כחלק מתהליך שצובר תאוצה. רק במהלך התקופות המודרניות יותר של ההכחדה סבלו גם צמחים מהכחדה רחבת היקף. באופן כללי, אירוע ההכחדה בהולוקן מתאפיין בנוכחות של גורמי הכחדה מעשי ידי אדם ובזמן הגאולוגי הקצר שלו (עשרות עד אלפי שנים) יחסית לרוב אירועי ההכחדה האחרים.
מסקר מחקרי משנת 2023 נמצא כי מתוך 71 אלף מינים בסקר, 48% מהמינים חוו ירידה באוכלוסייה, 49% מהמינים לא חוו ירידה או עלייה באוכלוסייה, ו-3% מהמינים חוו עלייה באוכלוסייה. ירידה באוכלוסייה מהווה סמן לאפשרות של הכחדה עתידית של המין. עוד עולה מהמחקר כי אחוז המינים שחוו ירידה הוא גבוה מהערכה השמרנית של מינים בהכחדה העומדת רק על 28%[1][2].
ביחד עם פעולות נוספות של האדם, משבר האקלים הוא גורם משמעותי להכחדת מינים רבים של בעלי חיים. הכחדת מינים מהווה ביטוי של הפרת המאזן האקולוגי, וכן מגבירה את הפרתו בעצמה. מדענים מעריכים שהמשך הכחדת המינים תפגע, בסופו של דבר, גם באדם - התלוי במיני בעלי חיים לצורך הישרדותו הוא.[3]
בשל ההשפעה המסיבית של האדם על כדור הארץ, ישנם אנשים הטוענים שהחל מהמאה ה-19 אנו נמצאים בעידן גאולוגי חדש אנתרופוקן.
כבר מראשיתו השפיע האדם על הצמחים ובעלי החיים בסביבתו, בין אם בצריכתם לצורכי תזונה, ובין אם באופן עקיף על ידי שינוי והתאמת הסביבה לצרכיו. עם זאת, בתקופה זו האדם חי בהרמוניה עם המערכת האקולוגית שסביבו, והשפעתו של האדם הייתה בדרך כלל זמנית ומקומית.[4]
הכחדה בימינו
קצב ההכחדה
על פי הערכות קצב ההכחדה של ראשית המאה ה-21 מהיר יותר פי 100 עד פי 1000 מקצב ה"רקע" או מהקצב הממוצע של הכחדות מינים על פני סולם הזמן האבולוציוני של כדור הארץ.
הכחדות מודרניות משויכות באופן ישיר יותר להשפעות מעשי ידי אדם. בקרב הציבור הרחב, קצב ההכחדה נראה קטן יותר בשל הימצאותם בשבי של מינים ש"נכחדו בטבע" וכן בגלל פרטים בודדים ששרדו ומשתייכים למינים שסביבת המחיה שלהם נכחדה. כמו כן עיקר תשומת הלב הציבורית ניתנת בעיקר מקרב יונקים גדולים ועופות (כמו דובי פנדה, דובי קוטב, נמרים, עופות דורסים וכו') וניתנת תשומת לב מעטה להכחדה של מיני דו-חיים ושל פרוקי-רגליים.
דו"ח של הקרן העולמית לשימור חיות הבר סיכם מעקב אחר אוכלוסיות בעלי חיים בין השנים 2016-1970, וציין שאוכלוסייתם של יונקים, דגים, עופות, זוחלים ודו-חיים ירדו בממוצע ב-68%, כאשר האוכלוסיות באמריקה הלטינית ובקריביים נפגעו באופן הגרוע ביותר, עם ירידה ממוצעת של 94%. מיני מים מתוקים גלובליים נפגעו גם הם באופן לא פרופורציונלי, וירדו בממוצע ב-84%. בדו"ח תלו את הגורם העיקרי לפגיעה באוכלוסיות בעלי חיים בשינוי יעד השימוש של הקרקע מסביבה טבעית לשימור מגורים, חקלאי או תעשייתי.[5]
מדי שנה מפרסם ארגון IUCN, האיגוד הבינלאומי לשימור טבע, את הדו"ח השנתי שלו "הרשימה האדומה של IUCN", שנערך על סמך דוחות של כ-10,000 מדענים.
לפי הדו"ח של 2007 כל מין רביעי של יונק, כל מין שמיני של ציפור ושליש ממיני הדו-חיים נמצאים בסכנת הכחדה. מתוך 12 אלף מיני הצומח הנכללים בספר האדום, נתונים יותר משני שלישים תחת איום ממשי. הדו"ח קובע גם שבמהלך 2007 נוספו עוד 200 מינים לרשימת המינים בסכנת הכחדה. שנת 2007 היא השנה הראשונה בה הופיעו ברשימה האדומה גם אלמוגים. עשרה מיני אלמוגים מאיי גלאפגוס נכללים ברשימה ושניים מהם נמצאים בסכנת הכחדה המוגדרת כחמורה.
סכנת ההכחדה מרחפת בעיקר על יונקים ובעלי חיים גדולים, הזקוקים לשטחי מחיה רחבים ההולכים ונעלמים. סיבות ההכחדה כוללות פיתוח קרקע למטרות אנושיות הכוללות בינוי, וכריתת עצים, מינים פולשים וכן ציד למטרות מאכל וסחר. המדינות שבהן המספר הגדול ביותר של מינים בסכנת הכחדה הן אוסטרליה, ברזיל, מקסיקו וסין[דרוש מקור].
רוב הביולוגים מאמינים כי אנו נמצאים בתחילתה של הכחדה המונית שמקורה בהתנהגות אנושית, והיא במגמת האצה.
הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון מעריך בספרו "עתיד החיים" (2002) כי בקצב הנוכחי של הפרעות אנושיות לביוספרה, חצי מהמינים יכחדו בתוך 100 שנים. בשנת 1998 המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע ערך סקר בין ביולוגים שגילה כי 70% מבין הביולוגים מאמינים כי אנו נמצאים בתוך הכחדה המונית מעשה ידי אדם. מחקרים מדעיים שנערכו מאז מחזקים הערכה זו. בשנת 2004 לדוגמה, פורסם בכתב העת Nature מחקר שמזהיר מפני הכחדה המונית בעקבות התחממות עולמית.[6]
בישראל מתקיים מין חסר זנב שנקרא עגולשון שחור-גחון, אשר נחשב למין שנכחד בעקבות ייבוש החולה. המין, שהוכרז רשמית כנכחד ב-1996, שב ונתגלה ב-15 בנובמבר 2011 כאשר פקח רשות הטבע והגנים מצא נקבת עגולשון בשמורת החולה. בין המינים שהלכו ונעלמו מן האזור במהלך 150 השנים האחרונות ניתן למנות את הדב הסורי והנמר הארצישראלי. מינים נוספים, כגון החוחית, הגחלילית, הסנאי וקיפודי הים (הים תיכוניים) מצויים בסכנת הכחדה כתוצאה מפלישת מינים זרים, כריתת עצים, ציד ועוד.
עופות רבים נכחדו כתוצאה מפעילות אנושית, בעיקר מינים אנדמיים לאיים, כולל עופות רבים שלא עפו. עופות בולטים כללו:
ריבוי האדם והצורך ושימוש של האדם בשטחי חקלאות באופן בלתי מקיים. גידול האוכלוסייה לא הוביל לגידול משמעותי בסך השטח החקלאי מאז מלחמת העולם השנייה. עם זאת, חקלאות בלתי מקיימת גרמה לכך ששטחי חקלאות ישנים נזנחים, ושטחי אדמה טבעיים אחרים, בעיקר יערות, משמשים כשטחי חקלאות חדשים. הדרישה הגדלה לשטחי חקלאות גורמת להקטנה משמעותית בשטחי הבר. כתוצאה מהקטנה זו, נגזלים ונפגעים בתי הגידול של חיות הבר וצמחי הבר ועל אלה הנותרים גדלה התחרות התוך-מינית והבין-מינית. דבר זה מקטין את סיכויי שרידת מני הבר.
נוסף לחקלאות המשמשת כדי להאכיל את בני האדם באופן ישיר, יש צורות חקלאות נוספות. חקלאות מרעה, חקלאות המגדלת מזון לבעלי חיים מבויתים, חקלאות יערות וחקלאות לתעשיית הבדים. השטח המשמש חקלאות זו אינו תלוי רק בכמות האנשים אלא גם לדפוסי הצריכה שלהם. לדוגמה אכילת מזון המכיל יותר בשר היא בעלת טביעת רגל אקולוגית גבוהה יותר היות שהיא דורשת כמות גדולה יותר של שטחי חקלאות ומשאבי טבע אחרים.
אנשים העוסקים בציד ובדיג גורמים לפעמים להכחדת מיני בר, בעיקר הדבר מתקיים בציד ודייג מסחריים הצדים הורגים ופוצעים כמות עצומה של חיות או פוגעים בשרשרת המזון שלהם. כך לדוגמה דיג דגים יכול לפגוע בקטלנים הניזונים מכלבי ים שאוכלים את הדגים. לפעמים משתמשים בציד מבוקר כדי לייצב מערכות אקולוגית. במערכות אקולוגיות שנפגעו ואיבדו את הטורפים הטבעיים שלהם, יש צורך לעיתים קרובות לדלל את אוכלוסיית בעלי החיים הצמחוניים שאלמלי כן עלולים לסבול ממחזורים חדים מידי של אכלוס יתר ורעב או מגפות.
איבוד שליטה על חיות וצמחים מבויתים שמתחרים על בתי הגידול של מיני הבר. לדוגמה: חתולי הבית מכחידים חיות קטנות וקלות טרף והארנבונים מכחידים צמחי בר. אחד החששות בתחום זה הוא מיציאה משליטה של הנדסה גנטית
מחסור במים מתוקים. גופי מים מתוקים (כמו אגמים, נחלים, מי תהום וכדומה) משמשים את כל היצורים החיים היבשתיים. עקב ניצול גדל שלהם על ידי בני האדם, וכן עקב זיהום מים קטנה כמות המים שזמינה ליצורי הבר.
ניצול גדל והולך מסך הייצור הראשוני על ידי האדם, יחד עם הקטנת הכמות הכוללת של הייצור הראשוני.
קיטוע של שטחי מחיה על ידי כבישים, מסילות רכבת, ערים וצורות אחרות של בנייה והתיישבות אנושית.
שינויים מהירים וקיצוניים בבתי גידול: ייעור, הקמת סכרים, ייבוש ביצות, שינויים דחופים בהרכב וכמות העשן הנפלט אל האוויר.
התערבות גדלה והולכת במחזורים האקולוגיים - הוצאה והכנסה של תרכובות טבעיות אל מחזור החנקן, מחזור הזרחן וכו'. אף על פי שמדובר במחזורים טבעיים, האצה של תהליכים בהם או שינוי דפוסים בהם משבשת את המחזורים ומשנה את סביבת המחיה של יצורי בר. לדוגמה, שימוש בדשנים בחקלאות והגעתם לגופי מימיים, מהווה התערבות במחזור החנקן, מובילה לאטרופיקציה שגוררת הפרעה קשה למערכות הימיות.
פגיעה בפילים מחקרים שפרסם הארגון העולמי Save the Elephants (אנ') מראים כי בין 2002 ל–2011 התכווצה אוכלוסיית הפילים בעולם ב–62%. הארגון מעריך כי בשנים 2002–2011 ניצודו באפריקה 100 אלף פילים. מחיר השנהב עלה בתקופה זו פי שלושה. חישוב של הארגון מראה שבכל רבע שעה בממוצע נורה באפריקה פיל. אם יימשך קצב זה ללא האטה, הדור הנוכחי עלול להיות הדור האחרון שרואה פילים בטבע.[7]
פגיעה בתרבות השימפנזים במחקר שפורסם במגזין Science עולה כי בקהילות של שימפנזים החיים ליד אזורים שהושפעו מפעילות בני אדם, קיימת ירידה של 88% בממוצע בהתנהגויות החברתיות.[8][9]
במטא-מחקר שהתפרסם בינואר 2019,[10] המתבסס על סקירה של 73 מחקרים שהתפרסמו ברחבי העולם בשנים שקדמו למחקר, התברר של–41% ממיני החרקים, שהמאסה הכוללת שלהם צונחת בקצב של 2.5% בשנה. הגורם להכחדת החרקים אינו ידוע. גורם משפיע אחד הוא השימוש האינטנסיבי בקוטלי חרקים סינתטיים, שמחסלים אוכלוסיות גדולות של חרקים — גם כאלה שאינם מזיקים לחקלאות. גורמים נוספים הם צמצום השטחים הפתוחים ושטחי העשבייה בשולי השדות החקלאיים וכן התאורה המלאכותית ביישובי האדם המשבשת את מחזורי החיים של החרקים. כדוגמה באנגליה 58% מהפרפרים נעלמו בין 2000 ל–2009, ובעשור האחרון יש להניח שהמצב החמיר.[11][12]
בקרב צבי הים הולכים ופוחתים הזכרים עקב התחממות מי הים. כמעט כל צבי הים החיים כיום הם נקבות.[13]
