בשנת 1943, רודולף הס, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ, מתגורר עם אשתו הדוויג וחמשת ילדיהם בבית ליד המחנה. הס מוציא את הילדים לשחות ולדוג, והדוויג מבלה הרבה מזמנה בטיפוח הגן. משרתים מטפלים במטלות ברחבי הבית, בעוד חפצי אסירי המחנה ניתנים למשפחה. מעבר לחומת הגן נשמעות ללא הרף יריות, צעקות וקולות של רכבות ותנורים. הס מאשר תכנון של קרמטוריום חדש, שייכנס בקרוב לפעולה. יום אחד, הס מבחין בשרידי אדם בנהר; הוא מוציא את ילדיו במהירות מהמים לפני שהוא שולח פתק לאנשי המחנה, ומעניש אותם על חוסר האכפתיות שלהם.
הס מקבל הודעה כי הוא מקודם לסגן המפקח של כל מחנות הריכוז ועליו לעבור לאורניינבורג ליד ברלין. הוא מתנגד ללא הועיל ומסתיר מהדוויג את החדשות למשך מספר ימים. הדוויג, קשורה עמוקות לבית החלומות שלהם, מתחננת שישכנע את הממונים עליו לתת לה ולילדים להישאר. הבקשה מאושרת והס עוזב זמן קצר לאחר מכן. אמה של הדוויג באה להתארח, אך נחרדת למראה המחנה ויוצאת בלילה ללא הודעה מוקדמת. נערה פולנייה המתגוררת בקרבת מקום מתגנבת החוצה מדי ערב, מחביאה אוכל באתרי העבודה של האסירים כדי שימצאו ויאכלו.
חודשים לאחר שהגיע לברלין, כהוקרה על עבודתו הטובה, מוטל על הס לעמוד בראש מבצע הקרוי על שמו שיעביר מאות אלפי יהודים הונגרים לאושוויץ כדי להירצח. זה מאפשר לו לחזור לאושוויץ ולהתאחד עם משפחתו. הוא משתתף במסיבה שחוגגת את המבצע, ומתוודה בפני הדוויג בטלפון שבילה את זמנו שם במחשבה על הדרך היעילה ביותר למלא בגז את החדר.
כשהס עוזב את משרדו בברלין, הוא עוצר ורפלקס ההקאה שלו מופעל שוב ושוב אך הוא אינו מסוגל להקיא. בהווה, נראית קבוצת שרתים מנקה את מוזיאון אושוויץ בירקנאו לפני פתיחתו. בחזרה לברלין, הס ממשיך ללכת ויורד במדרגות חשוכות עד שהוא נעלם מהעין.
כתיבת התסריט וההפקה של "אזור העניין" היו תהליך שנמשך 10 שנים.[3] לאחר השלמת "מתחת לעור" (אנ'), גלייזר הסתקרן מפרסום מקדים בעיתון של חלקים מהרומן של מרטין איימיס, "The Zone of Interest", ובחר ברומן לאחר קריאת טיוטת הגהה שלו. פול והאנה דול, שתי הדמויות הראשיות של הרומן, התבססו באופן רופף על רודולף הס, שהיה מפקד מחנה הריכוז אושוויץ למשך פרק הזמן הארוך ביותר, ועל אשתו הדוויג. אך גלייזר בחר להשתמש בדמויות ההיסטוריות וערך שנתיים של מחקר מקיף על משפחת הס.[4] הוא ערך מספר ביקורים באושוויץ והושפע עמוקות ממראה בית הס.[5] הוא שיתף פעולה עם מוזיאון אושוויץ בירקנאו וארגונים אחרים, וקיבל אישור מיוחד לגשת לארכיונים, שם בחן עדויות שסיפקו ניצולים ויחידים שהועסקו במשק הבית של הס. על ידי חיבור עדויות אלה, בנה גלייזר בהדרגה תיאור מפורט של האנשים הקשורים לאירועים.[6][7] במהלך מחקרו קרא גלייזר גם את ספרו של ההיסטוריון טימותי סניידר משנת 2015, "Black Earth: The Holocaust as History and Warning" (אנ').[4]
גלייזר קידם את פיתוח הפרויקט בשנת 2019, כאשר A24, הפקות Film4 (אנ'), אקסס אנטרטיימנט של לן בלווטניק והאוס הפקות שותפו במימון ובהפקה.[8][9] באותה שנה פגש פרידל לראשונה את גלייזר והמפיק ג'ים וילסון בלונדון בשנת 2019 בעניין ליהוקו לתפקיד של רודולף הס. פרידל חש מחויבות, למרות שנרתע מהתיאור של גלייזר ווילסון על הפרויקט. פרידל, שפגש את הולר לראשונה בשנת 2013 כששיחקו יחד בדרמה ההיסטורית האוסטרית "Amour Fou" (אנ'), המליץ עליה לתפקיד אשתו של רודולף, הדוויג.[10] להולר נשלח תחילה קטע מהתסריט, ויכוח בין רודולף להדוויג שהוצג מחוץ להקשר, לפני שגילתה את אופיו של הפרויקט כסרט על השואה. למרות שהיא החליטה לעולם לא לגלם נאצית, הולר השתכנעה לאחר שקראה את התסריט המלא ונפגשה עם גלייזר, שרכש את אמונה בשותפות ובהתייחסות לחששותיה לגבי תיאור נכון של הנאציזם על המסך. הכלב של הולר עצמו, ויימרנר שחור, מגלם את דילה, הכלבה של משפחת הס ב"אזור העניין" .[11]
הנערה הפולנית הצעירה בסרט שואבת השראה מאישה בשם אלכסנדריה, שגלייזר פגש במהלך המחקר שלו. כחברה בת 12 בהתנגדות הפולנית, היא נהגה לרכב על אופניים למחנה כדי להשאיר תפוחים לאסירים המורעבים. כמו בסרט, היא גילתה קטע מוזיקלי שנכתב על ידי אסיר. האסיר, בשם יוסף וולף, שרד את המלחמה. אלכסנדריה הייתה בת 90 כשפגשה את גלייזר ומתה זמן קצר לאחר מכן. האופניים שהסרט משתמש בהם והשמלה שהשחקנית לובשת היו שייכים לה.[3]
צילומים
בית הס המקורי היה בית מגורים פרטי מאז תום המלחמה. מעצב ההפקה כריס אודי בילה מספר חודשים בהסבת בית נטוש מעבר לקיר המחנה להעתק של בית המגורים של הס, והחל לשתול את הגן באפריל 2021 כדי שהוא יפרח עם תחילת הצילומים.[4]שלב הצילומים החל באושוויץ בקיץ 2021 ונמשך כ-55 ימים.[4][5] צילומים נוספים התרחשו בילניה גורה בינואר 2022.[12]
הסרט צולם במצלמות דיגיטליות של סוני ונציה המצוידות בעדשות לייקה.[13] גלייזר והצלם לוקאש זאל (אנ') הטמיעו עד 10 מצלמות בבית ובסביבתו והחזיקו אותן פועלות בו זמנית, ללא צוות על הסט. הגישה, שגלייזר כינה "האח הגדול בבית הנאצי", אפשרה לשחקנים לאלתר ולהתנסות רבות במהלך הצילומים.[4][5][7] גלייזר וזאל שאפו למראה מודרני ולא רצו "לאסתט" את אושוויץ. כתוצאה מכך, נעשה שימוש רק בתאורה מעשית וטבעית.[14]
גלייזר לא רצה שהזוועות המתרחשות בתוך המחנה ייראו, רק יישמעו. הוא תיאר את הסאונד של הסרט כ"הסרט השני".[5] לשם כך חיבר מעצב הסאונד ג'וני ברן מסמך בן 600 עמודים המכיל אירועים רלוונטיים באושוויץ, עדויות של ניצולים ומפה גדולה של המחנה כדי שניתן יהיה לקבוע כראוי את המרחק וההדים של הצלילים.[15] הוא הקדיש שנה לבניית ספריית סאונד לפני תחילת הצילומים, שכללה קולות של מכונות ייצור, משרפות, תנורים, מגפיים, יריות מדויקות לתקופה וקולות אנושיים של כאב. הוא המשיך לבנות את הספרייה גם לתוך הצילומים והפוסט-פרודקשן.[16][17]מיכה לוי (אנ') כתב/ה תחילה פרטיטורה לסרט, שרובה הושמטה על ידי גלייזר וברן, שלא רצו שהסרט "יתמתק או יומחז" על ידו/ה. המוזיקה שכתב/ה לוי לפרולוג נשארה בסרט, וכך גם נעימות שנוצרו למספר קטעים וקולאז' סאונד לאפילוג.[18]
"אזור העניין" זכה לשבחי המבקרים. באתר הביקורות Rotten Tomatoes, 92% מ-222 ביקורות חיוביות על הסרט, עם דירוג ממוצע של 8.7/10. קונצנזוס המבקרים של האתר קובע, ”בוחן ללא תשוקה את קיומם הרגיל של אנשים השותפים לפשעים מחרידים, "אזור העניין" מאלץ אותנו להסתכל במבט קר על היומיומיות שמאחורי אכזריות בלתי נסלחת”. ב-Metacritic, לסרט יש ציון ממוצע משוקלל של 90 מתוך 100, המבוסס על 52 ביקורות מבקרים, מה שמצביע על "הערכה אוניברסלית".
קווין מאהר מ"הטיימס" כינה אותו ”סרט ציון דרך, חשוב מאוד, שאינו מפחד מרעיונות קשים”.[32] דייוויד רוני מ"הוליווד ריפורטר" כינה אותו ”דרמת שואה הרסנית מאין כמותה, שמדגימה באפקטיביות מדהימה את שליטתו חסרת הפגם של [הבמאי ג'ונתן גלייזר] בסיפורים טונאליים וויזואליים”. דונלד קלארק מ"אייריש טיימס" כתב, ”גלייזר עלול עדיין להסתבך בצרות על גישה כל כך רשמית לחומרים רגישים. אבל, אם כבר, המשמעת הכפויה - והיעדר מוחלט של רגשנות - מדברת על עומק הכבוד שיש לו לנושא”.[33] רפאל אברהם מ"פייננשל טיימס" כתב, ”גלייזר השיג משהו הרבה יותר גדול מאשר רק להפוך את היומיום המפלצתי - על ידי הפיכת חוסר אנושיות קיצוני שכזה לשגרתי הוא מעורר אותנו מחדש לאימה האמיתית שלו”.[34]
רובי קולין מ"דיילי טלגרף" כתב, ”באמצעות מסגור קפדני ועיצוב סאונד, הזוועות שלו מכרסמות בקצה כל צילום”.[35] בביקורת של 4 כוכבים, פיטר בראדשו מ"הגרדיאן" כינה אותו ”סרט שלמרות כל האומנות שלו אולי לא לגמרי שולט בטעם הרע (המכוון) שלו”, ובמקביל גם שיבח את "הפרטיטורה המעולה של מיכה לוי ועיצוב הסאונד של ג'וני ברן."[36]
לעומת זאת, הביקורת של מבקר הקולנוע האיטלקי דויד אבטשיאני שפרסם Cineuropa הייתה פחות חיובית. הוא ביקר את הסרט על האווירה המטרידה שלו, שאותה מצא שהיא מעוצבת היטב אך מונוטונית, ועל ביצועי הקאסט שלדעתו אינם יכולים להביא שום שינוי לקונספט המוצג בסרט שלדעתו חסר גיוון ונותר עומד למשך שעתיים.[37] בכתבה ל-Worldcrunch, המבקר הגרמני הנס-גיאורג רודק כתב: ”הנה השאלה הראשונה ש"אזור העניין" לא עונה עליה: האם זו בורות? כמובן שלא. האם זה אישור מודע המבוסס על אשליה גזענית ולאומנית? אני בטוח שכן. האם זה כמיהה לאידיליה בעיצומו של מצב שנתפס כמאיים? ללא ספק. יש הרבה ניסיונות הסבר, אבל הם לא ממש מעניינים את ג'ונתן גלייזר. גלייזר מתאר את המצב במה שאולי יותר מעיק מכל מה שראינו בסרטי השואה בעבר. הוא מרכז בגן אחד את הגישה של עם שלם שלא רצה לדעת כלום”.[38]
