גונבי האופניים (באיטלקית: Ladri di biciclette) הוא סרט נאו־ריאליסטי איטלקי משנת 1948 שביים ויטוריו דה סיקה, והוא מספר את סיפורו של איש עני התר ברחובות רומא אחר אופניו הגנובים, שלהם הוא זקוק לצורכי עבודתו. הסרט מבוסס על רומן באותו שם, פרי עטו של לואיג'י ברטוליני. בסרט מככבים למברטו מג'וראני כאב ואנצו סטיולה כבן.
עלילה
הסרט מספר את סיפורו של אנטוניו ריצ'י, עובד מובטל המשיג עבודה בהדבקת מודעות. התקופה היא עיצומו של השפל הכלכלי הגדול שאליו נקלעה כלכלת איטליה בתום מלחמת העולם השנייה. כדי לשמור על עבודתו עליו להחזיק אופניים, ולכן ממשכנת אשתו מריה את מצעי חתונתם כדי להשיג את הכסף הדרוש לפדיית אופניו הממושכנים.
בשלב מוקדם של הסרט נגנבים האופניים, וביתר הסרט עוסקים אנטוניו ובנו ברונו בחיפוש אחריהם. לאחר מאמצים רבים עולה בידו של אנטוניו לאתר את הגנב (שהספיק בינתיים למכור את האופניים) ומזמינים את המשטרה. ברם, מאחר שאין בידם כל הוכחה, ובנוסף לכך נאותים שכני הגנב להעניק לו אליבי מופרך, הוא נוטש את משימתו זו.
בסיום הסרט, אנטוניו, ששואף נואשות להחזיק בעבודתו, מנסה לגנוב אופניים בעצמו. הוא נתפס ומושפל לנגד עיניו של בנו, אולם בעל האופניים מסרב להגיש תלונה נגדו, בהבינו כי ההשפלה היא עונש חמור דיו. אנטוניו ובני משפחתו ניצבים בפני עתיד עגום כשמסתיים הסרט, ולכך מתווספת הבנתו של אנטוניו כי הוא אינו עליון מוסרית על הגנב.
סגנון
גונבי האופניים נודע ביותר בשל היותו סרט מזרם הנאו־ריאליזם האיטלקי, תנועה שתחילתה בסרט "אובססיה" של לוקינו ויסקונטי משנת 1943, וניסתה להעלות את סף המציאותיות של הקולנוע[דרושה הבהרה]. בהולכו אחרי תפישות אלו של התנועה, צילם דה סיקה אך ורק באתר ברומא, ובמקום להשתמש בשחקנים מקצועיים, הוא נעזר באנשים רגילים בלי שום ניסיון במשחק; לדוגמה, השחקן הראשי למברטו מג'וראני היה פועל בבית חרושת. המצלמה שצילמה בסגנון תיעודי עזרה להעביר את התחושה כי הסרט הוא אכן על אנשים אמיתיים.
שם הסרט
הכותרת המקורית באיטלקית, מתורגמת באופן מילולי לאנגלית כ"גונבי האופניים" (Bicycle Thieves), כפי שהיה באנגליה למשל. אולם בארצות הברית, הופף הסרט כ"גונב האופניים" (Bicycle Thief), כך שעל פי מבקר הקולנוע – פיליפ פרנץ', מהעיתון "האובזרבר" – הכותרת האחרת מוליכה שולל, מכיוון שהגיבור הנואש נעשה לבסוף גנב אופניים בעצמו.
הכרה ופרסים
הסרט זכה בפרס אוסקר לשם כבוד כסרט הטוב ביותר בשפה זרה שהופץ בארצות הברית באותה שנה (קטגוריית הסרט בשפה הזרה צורפה לאוסקר רק ב-1957), בפרס באפט"א לסרט הטוב ביותר בכל שפה שהיא לשנת 1950 ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. הסינדיקט האיטלקי הלאומי לעיתונאי הקולנוע העניק לסרט פרסים רבים והוא נחשב לסרט קלאסי. הסרט זכה גם בפרס לסרט הטוב ביותר בשפה זרה מטעם מבקרי הקולנוע של ניו יורק לשנת 1949.
דווקא באיטליה נתקבל הסרט בביקורות לא אוהדות. חוץ מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית שתמכה בסרט, גונו הסרט ויוצריו על ידי העיתונות המקומית כמי שמשחירים את תדמיתה של איטליה ויש שאף ביקשו להחרימו.[1]
השפעות
- אורי זוהר העיד שזהו אחד מהסרטים הבודדים שיצא ממנו בסיום עם דמעות. על השפעת הסרט עליו אמר[2]: ”הבנתי שמי שמבין ויודע קולנוע, עושה את זה בסמטה. עם אבן. עם דלת של בית. עם צריף. עם בן אדם. שניים.”
- הבמאי האיטלקי אטורה סקולה בסרטו C'ervamo tanto amati ("אהבנו כל כך") משנת 1974, משתמש ב"גונבי האופניים" כנקודה עיקרית להערצה כמו גם לביקורת. ניקו, אחת הדמויות, נעשה אובססיבי לגבי הסרט. סרטו של סקולה מוקדש לדה סיקה.
- הסרט העלילתי Pee-wee's Big Adventure, משנת 1985, המציג את Pee-Wee Herman, המנסה לאתר את אופניו הגנובים, – הוא עיבוד חופשי של "גונבי האופניים".
- בשנת 1989 הפיק הבמאי האיטלקי מאוריציו ניקטי (אנ') את הסרט "גונבי הסבונים" – פרודיה על הקולנוע הנאו־ריאליסטי האיטלקי .
- הסרט הסאטירי ההוליוודי, "השחקן" משנת 1992, שאותו ביים רוברט אלטמן, משתמש ב"גונבי האופניים" כסמל לסרט מושלם שאינו הוליוודי, בעל סיום נוגה ומהסוג שאינו מקובל בהוליווד.
- בפרק מתוך הסדרה "אלה הם חיי", מנסה אנג'לה ליזום את הדייט הראשון שלה עם ג'ורדן בצפייה ב"גונבי האופניים". בריאן לועג לתוכניותיה ושואל: ”האם את חושבת כי ג'ורדן קטלאנו יבין מילה אחת מ'גונבי האופניים'? את מבינה את זה רק כיוון שאני מסביר לך.”
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פרס אוסקר לשם כבוד
|
1928–1950
|
האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) • וולט דיסני (1932) • שירלי טמפל (1934) • ד. וו. גריפית' (1935) • סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) • אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) • ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) • דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) • בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) • וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) • שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) • ג'ורג' פאל (1943) • בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) • אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) • הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) • ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) • וולטר וגנר / הסרט Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) • ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) • לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט Le mura di Malapaga (1950)
|
1951–1975
|
ג'ין קלי / רשומון (1951) • מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) • אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) • חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon (1954) • הסרט Miyamoto Musashi (1955) • אדי קנטור (1956) • איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) • מוריס שבלייה (1958) • באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) • גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) • ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) • ויליאם טאטל (1964) • בוב הופ (1965) • יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) • ארתור פריד (1967) • ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) • קרי גרנט (1969) • ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) • צ'ארלי צ'פלין (1971) • צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) • הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) • הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) • מרי פיקפורד (1975)
|
1976–2000
|
מרגרט בות' (1977) • וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) • האל אליאס / אלק גינס (1979) • הנרי פונדה (1980) • ברברה סטנוויק (1981) • מיקי רוני (1982) • האל רוץ' (1983)צ• ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) • פול ניומן / אלכס נורת' (1985) • ראלף בלאמי (1986) • חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) • אקירה קורוסאווה (1989) • סופיה לורן / מירנה לוי (1990) • סטיאג'יט ריי (1991) • פדריקו פליני (1992) • דברה קר (1993) • מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) • קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) • מייקל קיד (1996) • סטנלי דונן (1997) • איליה קאזאן (1998) • אנדז'יי ויידה (1999) • ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000)
|
2001–הווה
|
סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) • פיטר או'טול (2002) • בלייק אדוארדס (2003) • סידני לומט (2004) • רוברט אלטמן (2005) • אניו מוריקונה (2006) • רוברט בויל (2007) • לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) • קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) • ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) • ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) • אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) • ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) • ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) • ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) • צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) • מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) • דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) • סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) • אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) • אנג'לה באסט / מל ברוקס / קרול ליטלטון (2023)
|