מאמרו הראשון של גנסין הודפס בעיתון "המליץ", כשהיה בן 15 שנים בלבד. נחום סוקולוב, עורך עיתון הצפירה הפופולרי, התרשם מכתיבתו של הנער הצעיר והזמין אותו לוורשה להשתתף בעיתונו. ב-1900 פרסם גנסין את שירו "מתן תורה" ב"הצפירה" והמשיך לפרסם יצירות רבות בעילום שם, כולל תרגומים.[5] לאחר מכן עבר להוצאת תושייה, שם תרגם "ספורים וציורים" של מ. ספקטור, השתתף גם ב"הדור", ב"השבוע", ב"ספר השנה" (מאסף ספרותי של "הצפירה") וכדומה. מאוחר יותר, בשנת 1904, פרסמה תושייה קובץ סיפורים שלו בשם "צללי החיים".[4]
בשבתו בוורשה אירח למשך כשבועיים את ברנר, שהסתתר בדירתו מכיוון שהגיע לעיר ללא דרכון. בהספידו את חברו מתאר ברנר את גנסין ואת יחסו אליו במילים אלו:[3]
אהבה? – בוודאי ובוודאי, בכל אופן, מצדי, את האיש העדין, רם הקומה והרַגש וטהור הנפש והרוח הזה אי-אפשר היה שלא לאהוב, ביחוד בבחרותו. לו היו אז תנועות כל כך גראציוזיות, מיוחסות-מלידה, ויחד עם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם בּיישנות של ילדה בת שש
— ברנר מספיד את גנסין
מערכת היחסים המורכבת והמפותלת בין גנסין לברנר, שהיו שונים מאד באישיותם ובכתיבתם, נדונה במחקרים שונים.[6]
לאחר שנה בוורשה חזר גנסין לפוצ'פ וחי שם ובקייב לסירוגין. הוא התפרנס בדוחק מהוראה, ובשנת 1906 ייסד עם חברו ובן עירו, שמעון ביחובסקי הוצאת ספרים בשם "ניסיונות", שהוציאה את סיפורו "בינתיים" ואת תרגומו לקובץ סיפורי אנטון צ'כוב.
גנסין נדד בין קייב, ורשה, יקאטרינוסלאב, וילנה ופוצ'פ. כל הזמן הזה סבל ממצוקה כלכלית ובריאות רופפת. בשנת 1907 נסע ללונדון ועזר לברנר, שהתגורר שם באותה תקופה, ועסק בהוצאת כתב העת "המעורר". לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם וגנסין נסע לארץ ישראל. אך גם כאן לא החזיק מעמד זמן רב ובקיץ תרס"ח חזר לפוצ'פ. בספטמבר 1912 עבר גנסין לוורשה ושם נפטר, ב-6 במרץ 1913,[7] בגיל 34, ממחלת לב ממנה סבל במשך שנים.[8]
סיפורו האחרון של גנסין, "אצל" פורסם לאחר מותו, אבל הקוראים התקשו להתמודד עם סגנון זה של עלילה מועטת וריבוי תיאורים. מלחמת העולם הראשונה שפרצה זמן קצר לאחר מכן, תרמה לעיסוק המועט ביצירתו. אבל שמו של גנסין ויצירתו צפים ועולים מדי פעם אצל הקוראים שנמשכים לקסם המיוחד של דמותו וסיפוריו, והביקורת עוסקת בו לעיתים.[10]
גנסין נחשב למחדש הגדול של הפרוזה העברית בתקופת התחייה (בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). חידושיו בלשון הסיפור, במבנה הסיפור ובתיאור גיבורי הסיפורים לא נתקבלו על ידי קוראי העברית בני זמנו. אך הוא זכה להערכה גדולה מצד בכיר מבקרי הספרות של התקופה, דוד פרישמן, ומצד המבקר הצעיר פישל לחובר, אשר כתב עליו: "הוא אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה. הוא יודע את מקומה ומקום חיותה של כל מלה ומלה והוא שהבין גם את סוד קסמה ודרכי צלצולה. הוא היה למטפיזיקן היותר גדול שבין המספרים העברים".[11] דמותו של התלוש בספרות העברית יוחסה רבות לגיבוריו של גנסין, שהיו מרבים להתנתק מסביבתם ולהתכנס בתוך עצמם ועולמם הפנימי.[12]
התעניינות מחודשת בגנסין התעוררה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובין המבקרים בלטו עדי צמח, גרשון שקד, ובראשם דן מירון שהרבה לעסוק ולפרסם מחקרים על גנסין. לדעתו של מירון, יצירתו של אורי ניסן גנסין היא אחת משניים או שלושה הטקסטים המשמעותיים ביותר בספרות העברית, והוא הקדיש רבות להבנת אמנות הסיפור המתוחכמת של גנסין.[10]
סיפוריו של גנסין היו בין הראשונים בספרות העברית שנכתבו בסגנון זרם התודעה, ויחד עם זאת הייתה לשונו מדויקת ועשירה בחידושים מהפכניים בעברית. המבקרים הראשונים הגדירו את סגנונו כפיוטי, אקספרסיוניסטי, אך לאחרונה מרבים להסיר את המסך הפיוטי שנפרש על יצירתו, (כנראה בעקבות תיאורי הטבע הרבים שבסיפוריו), ומדגישים את הדייקנות המנתחת שבאבחנותיו ובסגנונו.[13]
ובינתיים יפה כוח הלילה. היו נגוהות והבהיקו הצמרות בטשטוש ורחשו יצורים בדשאים. בחוֹרשה המרוחקה התחיל זמיר בחליליו מכה צלולים ואצלו ניבּאה קוּקיאה נכאים. רַגְלִי, שוֹכנִי בשדות, נָסַר מפרק לפרק ברוגזה וחברוֹ השיב לו מממשלתו הרחוקה. הכיכר מתחת הייתה רוחשת. בצוֹת צלצלו מקולות מקרקרים. בדשאים ניתרוּ יצורים קטנים ושרקו וצרצרו וקראו זה לזה. בריה אחת קטנה, מאלו היצורים המאליפים, שהייתה חבוּיה בדשא המבהיק מתחת, הייתה חוֹגגת את ניצחונה, כנראה, ומגלגלת למי־שהוא בהברה אשכנזית שטופה וחטופה:
– הא, ריקה, גְרוֹגְרֶת תִטוֹל? תִטוֹל? תִטוֹל?
ותשובתה הייתה תמיד בצדה וגם זו שטופה וחטופה אבל באיזו כוָנת מרדות, המטילה ארס:
– אֶטוֹל! נָטוֹל אֶטוֹל!
— אורי ניסן גנסין / אצל
יצירתו השפיעה באופן עמוק על סופרים עבריים מאוחרים, ובעיקר על יצירתו של ס. יזהר, כפי שהוא עצמו סיפר בראיונות: "גנסין עזר לי למצוא את גובה הלשון ואיכות הלשון שבה אני צריך לדבר [...] בהתחלה לא מעט חיקיתי אותו מבלי משים"[14]
חידושיו בכתיבה בסגנון 'זרם התודעה' אינם רק חידושים בספרות העברית, כי אם גם בספרות האירופית והעולמית.
עוד מסיפוריו הידועים: מעשה באוטלו,[15] סעודה מפסקת,[16] הצדה,[17] בטרם[18] ובינתיים.[19]
אצל: כולל ביבליוגרפיה של כתבי גנסין, ושל דברים עליו / מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: י' זמורה, תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), 1965.
אורי ניסן גנסין, הצדה, מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: דן מירון, תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), תשל"ח-1977, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
אצל גנסין: פירוש צמוד לסיפור "אצל" / צבי לוז, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ג-1983.
תרגום לרוסית של הסיפור "בגנים" על ידי סווטלנה שנברון אפשר למצוא באנתולוגיה של יצירות ספרות עברית בעריכת חמוטל בר-יוסף, מוסקבה 2000.
הוצאות כל כתביו
כל כתבי א"נ גנסין: כרך ראשון - ספורים / עם מבוא מאת פ' לחובר, ורשה, תרע"ד-1914 – יצא לאור שנה לאחר מותו של גנסין; הושלם רק כרך א', שכולל את הנובלות "הצדה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל".
כתבי א"נ גנסין, תל אביב: כתובים, תר"ץ-1930 – ראה אור כרך א', שכלל את ארבע הנובלות של מהדורת תרע"ד.
כל כתבי אורי ניסן גנסין / בעריכת דן מירון וישראל זמורה, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ב-1982 – מהדורת מירון-זמורה היא מהדורה שלמה של כתביו: כוללת כתבים ראשונים, ארבעת הסיפורים הגדולים ותרגומיו (אך אינה כוללת את אגרותיו של המחבר)
אצל וסיפורים אחרים / בעריכת דן מירון ונגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרית פועלים, תשע"א-2011 – הספר כולל את שש יצירותיו המאוחרות: הנובלות "הצדה", "בינותיים", "בטרם ו"אצל", והסיפורים הקצרים "בגנים" ו"קטטה".
"Sideways" ["הצדה"], Trans.: Hillel Halkin, In: Eight Great Hebrew Short Novels, ed. Alan Lelchuk and Gershon Shaked, New York: New American Library, 1983, pp. 3–27. (באנגלית)
"A la deriva" ["הצדה"], In: Ocho Obras Maestras de la Narrativa Hebrea, Barcelona: Riopiedras Ediciones, 1989. (בספרדית)
Le marginal: roman ["אצל"] / de Ouri-Nissan Gnessin; traduit de l’hebreu par Erwin Spatz, Paris: Intertextes, 1989. (בצרפתית)
Beside & other stories ["הצדה"] / Uri Nissan Gnessin; with an introduction by Rachel Albeck-Gidron, London: Toby Press, 2005. (באנגלית)
הצדה: קובץ זיכרון לא"נ גנסין, ירושלים: דפוס אחדות, תרע"ד – דברי הספד וזיכרונות מאת ידידיו של אורי ניסן גנסין, שכונסו לאחר מותו, בצירוף מכתבים שלו שנמסרו לפרסום; עורך הקובץ: י. ח. ברנר.
אבנר הולצמן, "אורי ניסן גנסין בוורשה; תחנה ראשונה ותחנה אחרונה", עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 124 - 136
נורית גוברין, "'אי-כישרון לארץ ישראל': אורי ניסן גנסין בארץ ישראל", 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', כרמל, 2015, עמ' 302 - 323.
מנחם פרי, 'שב עלי והתחמם', הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
על יצירתו
על יצירתו של גנסין נכתבו עשרות רבות של מאמרים על ידי טובי החוקרים של הספרות העברית החדשה.
אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: לילי רתוק, תל אביב: עם עובד (סדרת 'פני הספרות: סדרת ילקוטי בקרת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"ח-1977.
אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות / בעריכת דן מירון ודן לאור, ירושלים: מוסד ביאליק (סדרת 'קבצים לחקר הספרות העברית'), תשמ"ו-1986.
דן מירון, חחים באפו של הנצח: יצירתו של אורי ניסן גנסין: חמישה מחזורי עיונים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז-1997.
דן מירון, מדוע גנסין? שלושה עיונים, מוסד ביאליק, 2014
חמוטל בר-יוסף, מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
חמוטל בר-יוסף, "'סעודה מפסקת' של אורי ניסן גנסין", עמ' 151–159. טעמי הקריאה: רשימות ביקורת ספרותית, הוצאת צבעונים, 2006.
חמוטל בר-יוסף, "רמיזות על ידי יצירות אמנות ותפקידן בסיפורי אורי ניסן גנסין", שם, עמ' 160–169.
אשר ביילין – ׳לבו החולה דפק עם דופק המילים׳: קטעי זיכרונות למלאת שלושים ושתים שנים למותו של אורי־ניסן גנסין (ההדיר מכתב־יד והוסיף אחרית־דבר: יוסי שוויג), בתוך 'דחק', כרך יב', 2020.
^ראו: אבנר הולצמן, "מצבתו של גנסין", אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 15, 1997, 142–167 – מסה על מותו של גנסין, מחלתו קבורתו והדרך שבה נשתמרה מצבתו. פרטים מעניינים נוספים על חודשי חייו האחרונים של גנסין אפשר למצוא בספרו של דן מירון "פרפר מן התולעת", על נתן אלתרמן הצעיר, שם מובא בקצרה סיפור גסיסתו בביתו של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, העברתו לבית החולים של הנזירות בורשה. וכן פרטים על שקידתו על תרגומיו האחרונים: הנובלה "הצלב" מאת המשורר הנורווגי סיגביורן אובסטפלדר והנובלה "בימי שבתי צבי" מאת יעקב וסרמן. גנסין לא זכה לראות את תרגומיו אלה יוצאים לאור.
^ 12אבנר הולצמן, "מנגינת המוות של אורי ניסן גנסין", הארץ, 27 במרץ 2013
