בשנה מעוברת ישנם שני חודשי אדר: אדר א' (ששמו הרשמי הוא אדר ראשון) שאורכו 30 יום ואדר ב' (ששמו הרשמי הוא אדר שני) שאורכו 29 ימים כמו אדר בשנה שאינה מעוברת. למעשה מבחינה הלכתית כל אירועי החודש כמו חג הפורים חלים באדר ב' (למעט אזכרות לנפטרים, שאותן האשכנזים מציינים באדר א').
בחודש אדר 29 ימים. א' באדר יכול לחול בימים שני, רביעי, שישי ושבת. א' באדר א' יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.
שם החודש
כמו שמות החודשים העבריים האחרים, מקור השם בשמות החודשים הבבליים.[3] לכן הוא מופיע בתנ"ך רק בספרים שלאחר תחילת גלות בבל – אסתר ועזרא.[4] המילונים המדעיים למקרא מציינים את קרבת שם החודש אדר למילה האכדית addaru שהוראתה "חשוך"[2] והמילה האוגריתית U'dar, שמשמעותה "גבורה". בארמית בבלית משמעות המילה היא "גורן" ("אידר"). בתנ"ך מופיעה המילה גם בניקוד שונה כשם פרטי: "וַיִּהְיוּ בָנִים לְבָלַע אַדָּר וְגֵרָא וַאֲבִיהוּד" (דברי הימים א', ח', ג'), וגם כיום משמש השם כשם ישראלי הן לבנים והן לבנות.
במוסדות החינוך הדתיים נהוג לציין את ראש חודש אדר בשירה וריקודים. כמו כן מראש חודש אדר מתחילים במנהגי השמחה ובין הידועים שבהם, המנהג להכתיר רב פורים.
מועדים עיקריים
א' באדר – בזמן בית המקדש היו מכריזים שיש להתחיל להביא את מחצית השקל לבית המקדש, וכן מודיעים שיש להסיר את זרעי הכלאיים מן השדות והכרמים, משום שבעונה זו יכול כבר האיכר להבחין בהם.
ט' באדר – מחלוקת בית הלל ובית שמאי התדרדרה לסכסוך אלים בעקבות הצבעה על 18 דברים, שבסופו של דבר הביא למותם של רבים (שלושת אלפים תלמידים לפי חלק מהמקורות). נאמר שאותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל. אותו היום הוכרז כיום צום[5].
מזלו של חודש אדר הוא מזל דגים[6]. כך, לדוגמה, כותב רש"י כי "באדר מזל דגים מתחיל לעלות" (בפירושו למסכת בבא מציעא, ק"ו:). גם מזלם של ישראל עולה בחודש הזה[7] מפני שנמשלו ישראל לדגים[8].
קישורים בין המזל לחודש נפוצים. כך, למשל, נאמר במדרש על מחשבתו של המן בעת שהטיל גורל לקביעת התאריך לגזירת השמדת היהודים: ”בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין, אמר רבי חנן הדא הוא דכתיב ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם” (אסתר רבה, פרשה ז', פסקה י"א).