תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967, המוכרות בשם המקוצר תקנות יו"ש, הן תקנות שעת חירום שהותקנו על ידי שר הביטחון, משה דיין, ב-2 ביולי1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, לשם הסדרת המצב המשפטי שנוצר כתוצאה משליטת ישראל בשטחים שבתפיסה לוחמתית בעקבות מלחמה זו. באותה עת נגעו התקנות לאזורים: רמת הגולן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני. התקנות הן עיקר הבסיס החוקי לתחולת המשפט והאכיפה הישראליים בשטחים אלה, והן מסדירות את הממשקים המשפטיים של המדינה עם אזרחיה המתגוררים ביהודה ושומרון, ועם רשויות האזור.[1]
על פי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט וסעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה שהחליף אותו, תקנות שעת חירום הן בעלות תחולה זמנית בלבד, ולכן מדי כמה שנים מוארך תוקפן בחוק המיועד לכך (המכונה "חוק תקנות יו"ש" או "חוק יו"ש"[2]). התקנות הורחבו ושונו לעיתים, בין השאר לשם התאמתן לשינויים בשליטת ישראל בשטחים אלה (כיום הן חלות רק על יהודה ושומרון). שינוי משמעותי במיוחד הוכנס לאחר הסכמי אוסלו, ובו פרק המסדיר את שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית והתאמות נוספות (בעיקר "סימן ב' – שטחי המועצה הפלסטינית").[3][4] תוקפן הנוכחי של התקנות הוא עד 15 בפברואר2028.[5]
היסטוריה חקיקתית
בשטחים הנמצאים בתפיסה לוחמתית של ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, המשיך לחול הדין שנהג בהם קודם לכיבושם, כלומר הדין המצרי ברצועת עזה ובסיני, הדין הירדני בשטחי יהודה ושומרון והדין הסורי ברמת הגולן. חוקי מדינת ישראל לא חלו בשטחים אלה, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי), חוקים ייעודיים לשטחים אלה, ופקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי.[6] ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית.[7]
ב-2 ביולי1967 התקין שר הביטחון, משה דיין, את תקנות שעת חירום (עבירות בשטחים המוחזקים — שיפוט ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967,[8] לשם הסדרת המצב המשפטי שנוצר כתוצאה משליטת ישראל בשטחים שנכבשו. במהלך השנים השתנה שם התקנות פעמים אחדות, כדי לשקף את השינויים בשטח שעליו חלות התקנות, ובשם שהעניקה ישראל לשטח זה.
מטרותיהן של התקנות הוצגו בדברי ההסבר להצעת חוק להארכת תוקפן:
(1) לעזור לבתי המשפט הצבאיים, שהוקמו בשטחים המוחזקים בידי צבא הגנה לישראל מחוץ לגבולות המדינה, לבצע את תפקידם, וזאת במתן סמכות ליועץ המשפטי לממשלה להורות על העברת אדם הנמצא בישראל לידי שלטונות צבא הגנה לישראל בשטחים המוחזקים, כדי שיועמד שם לדין בבית משפט צבאי בעבירה על צווים של המפקד הצבאי (תקנה 4);
(2) להעניק לשוטרים סמכויות חקירה בישראל וסמכויות אחרות לגבי עבירות שהן בני עונשין בבתי המשפט הצבאיים בשטחים המוחזקים (תקנה 3);
(3) לאפשר חבישתם של תושבי ישראל בבתי סוהר בישראל לביצוע עונש מאסר שהוטל עליהם בבתי המשפט הצבאיים האמורים ואת גבייתם בישראל של קנסות שהוטלו בבתי המשפט הצבאיים.
מטרה אחרת של התקנות הייתה לאפשר לבתי המשפט בישראל לשפוט תושב ישראל, שבשטחים המוחזקים בידי צבא הגנה לישראל עבר עבירה שהייתה בת עונשין אילו בוצעה בישראל (תקנה 2).[9]
תוקפן של תקנות שעת חירום אלה הוגבל לחודשים מעטים, ולכן אישרה הכנסת, ב-25 בדצמבר 1967, את החוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (עבירות בשטחים המוחזקים - שיפוט ועזרה משפטית), התשכ"ח-1967,[10] שהאריך את תוקף התקנות עד סוף 1968, תוך החלפת ניסוחן בנוסח מורחב, שענה על שלל בעיות בנוסח המקורי.[9]
בהמשך לכך הוארך תוקפן של התקנות מפעם לפעם, לתקופה נוספת של שנה או שנתיים, ומאוחר יותר לתקופה של חמש שנים. בפעם אחרונה הוארך תוקף התקנות ביוני 2017 לחמש שנים,[11] והוא חל עד א' תמוז התשפ"ב (30 ביוני 2022).[12]
בתחילת שנת 1978 שונה שמן של התקנות לתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון, חבל עזה, רמת הגולן, סיני ודרום סיני - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967.[13]
שינויים טריטוריאליים בחלות התקנות
בעקבות חקיקתו, בסוף 1981, של חוק רמת הגולן, שקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן", הושמטו המילים "רמת הגולן" משמן ומתחולתן של התקנות.[14]
בעקבות נסיגת צה"ל מסיני הושמטו המילים "סיני ודרום סיני" משמן ומתחולתן של התקנות.[15]
בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות הושמטו המילים "וחבל עזה" משמן ומתחולתן של התקנות, והן קיבלו את שמן הנוכחי: תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967.[16]
שמונה מראשי המועצות באזור יהודה ושומרון שלחו מכתב לראשי מפלגות האופוזיציה ובו הם מבקשים לאשר את הארכת תוקף התקנות. במכתב נכתב כי הם "מבקשים ודורשים לא להפוך את חיינו לכאוס ולמנוע את הפגיעה הקשה בחיי 500 אלף תושבינו, ... אנו קוראים לכל המפלגות בכנסת לתמוך בהארכת החוק".[19] לעומתם ארבעה ראשי מועצות אחרים שלחו מכתב הקורא לראשי המפלגות שלא לתמוך בחוק כרגע, כיוון שמוטב לשלם את המחיר של אבדן החוק, להפיל את הממשלה ש"רעה לעם ישראל ולהתיישבות" ולהקים ממשלת ימין שתעביר היא את החוק.[20]
מהצד הנגדי, מאמר המערכת בעיתון "הארץ" יצא בקריאה שלא להאריך את תוקף התקנות, בראותו אותן כיוצרות אפרטהייד, משום שתקנה 2 פירושה שכאשר שני אנשים, האחד ישראלי והאחר פלסטיני, ביצעו אותה עבירה באזור שבשליטת צה"ל (למשל שטח C), יחולו עליהם שתי מערכות משפט שונות: הישראלי יישפט בבית משפט ישראלי לפי החוק הישראלי, ואילו הפלסטיני יישפט בבית משפט צבאי לפי החוק הירדני וצווי מפקד הפיקוד. עם זאת ציין המאמר: "סביר להניח שבסוף תימצא הקומבינה להאריך את התקנות. תומכי ההתנחלויות בקואליציה ובאופוזיציה כבר ימצאו את הדרך לשמור על הפריבילגיות של המתנחלים."[21]
התקנות קובעות את סמכותם של בתי משפט בישראל לדון אדם על עבירה שנעשתה באזורים שבשליטת צה"ל, וכן את סמכותו של שוטר לפעול באזורים אלה:
תקנה 2 מעניקה סמכות לבתי המשפט בישראל לדון ישראלי על התנהגות פלילית באזור, על פי הדין הישראלי, אם התנהגות זו נחשבת עבירה פלילית בישראל. כך גם ביחס לעבירות שמוטל קנס בגינן.
תקנה 3 מעניקה סמכויות שיטור לשוטר ביהודה ושומרון, ומאפשרת למשטרת ישראל לפעול נגד מה שנחשב לעבירה פלילית לפי החוק הישראלי או לפי צו אלוף.
עם הזמן, חלו שינויים ונוספו תקנות חדשות, שמטרתן העיקרית היא הרחבה של סמכויות השיפוט והשיטור הישראלי ביו"ש:
ב-31 בדצמבר 1981 נוספה תקנה 6א הקובעת שתושב אזור שאינו ישראלי שנידון בבית משפט בישראל והוטל עליו עונש מאסר, יהא ענשו, במידה שלא בוצע בישראל, ניתן לביצוע באזור שהוא תושב בו, כדרך שמבצעים באותו אזור עונש מאסר שהטיל בית משפט צבאי.[14]
ב-1 ביולי 1983, עם כניסתו לתוקף של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, נוספה תקנה 4א, המסמיכה את משטרת ישראל למסור מידע מן המרשם הפלילי לרשויות ולבעלי תפקידים באזור, לצורך מילוי תפקידיהם.[29]
ב-1 בינואר 1984 נוספה תקנה 3א הקובעת שבעל סמכות בעניין מיסים בישראל רשאי להפעיל סמכותו גם באזור.[30] בתיקונים מאוחרים יותר נקבע שגם בעלי סמכות בעניין הוצאה לפועל, אגודות שיתופיות ועמותות בישראל רשאים להפעיל סמכותם גם באזור.
ב-1 בינואר 1984 נוספה גם תקנה 6ב, הקובעת שלעניין חיקוקים אחדים, המושג תושב ישראל האמור בהם כולל גם אדם שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, ואשר אילו מקום מגוריו היה בישראל היה נחשב לתושב ישראל.[30] במהלך השנים הוגדלה רשימת החיקוקים שבהם עוסקת תקנה זו, והם:
ב-1 בינואר 1990 נוספו תקנות 6ב ו-6ג שעניינן חובת שמירה.[31]
ב-1 בינואר 1995 נוספו תקנות 8 עד 17, שעניינן התאמת התקנות להסכם קהיר (1994) ("עזה ויריחו תחילה"). בכלל זה נוספו תקנות העוסקות בסמכות שיפוט: תקנה 2א המסמיכה בתי משפט בישראל להתיר בצו האזנת סתר לישראלי הנמצא באזור או בשטחי הרשות הפלסטינית. תקנה 2ב המחייבת בתי משפט ישראלים לדון בתביעה אזרחית של ישראלי כלפי פלסטיני תושב הרשות הפלסטינית. תקנה 2ג הקובעת כי צו עיכוב יציאה מן הארץ, שנתן בית משפט בישראל בעניין פלילי או אזרחי או שניתן בהליך של הוצאה לפועל, כוחו יפה למנוע יציאה גם מן האזור ומשטחי הרשות הפלסטינית. הצו אינו מונע תנועה בין ישראל לבין האזור ושטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.[3]
בינואר 1996 עברו התקנות שינוי נרחב לשם התאמתן להסכמי אוסלו.[4]
מכוח התקנות ניתן בשנת 1999 צו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית – עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), תשנ"ט-1999.[32]
השלכות התקנות
ביוני 2022 הכנסת עמדה לראשונה בפני אפשרות של אי-חידוש תקנות יהודה ושומרון, ונדונו ההשלכות של צעד כזה.
אחת המשמעויות נוגעת ל-3,400 אסירים פלסטינים שנשפטו בבתי משפט צבאיים ביהודה ושומרון, והם כלואים בבתי כלא בישראל. במקרה של אי-חידוש התקנות, אי אפשר להחזיק אסירים אלה בישראל, ויהיה צורך להעבירם לבתי כלא ביהודה ושומרון.
כמו כן תהיה בעיה של שטחי שיפוט. למשל, אם אנשים יעשו עבירות בישראל בתוך גבולות הקו הירוק ויברחו ליהודה ושומרון, למשטרת ישראל לא תהיה סמכות לתפוס אותם שם ולחקור אותם.
מכיוון שהתקנות מרחיבות, בין השאר, את חוק לשכת עורכי הדין וחוק הפסיכולוגים, אם הן לא יהיו בתוקף אז עורכי דין ופסיכולוגים תושבי יהודה ושומרון לא יוכלו לעסוק במקצועם[33].
בפסיקה
בשנת 1978 הועמד לדין בישראל אזרח ישראלי, שביצע עבירות באתרים בסיני שהמושל הצבאי הכריז עליהם בצו כשמורות טבע. בית המשפט העליון פסק ברוב קולות שאין להעמידו לדין בישראל, משום שעל פי החוק הישראלי שמורת טבע היא כזו שהוכרזה כשמורת טבע על ידי שר הפנים, ושר הפנים לא עשה כן ביחס לשמורות הטבע שבסיני. השופט שלמה לוין הבהיר עניין זה:
נתאר לנו, שדבר חקיקה ישראלי אוסר ציד של חיות בר, הא ותו לא; ניתן להעמיד על-פיו לדין בישראל ישראלי, שצד ב"אזור" חיית בר, הנחשבת כזו לפי מושגינו, אפילו אין חיית בר מהסוג הנדון מצויה בישראל; מאידך גיסא, אם בדבר החקיקה הישראלי האמור תיכלל רשימה של חיות בר ספציפיות, שהן בלבד באות בגדרו, לא יעלה על הדעת, שניתן יהיה להעמיד לדין בישראל ישראלי, שצד ב"אזור" חיות בר, שאינן כלולות ברשימה, המצויות ב"אזור" ואינן מצויות בישראל, ודומה שאיש לא ינסה לטעון, שמכיוון שחיות הבר, הנזכרות באותה רשימה, אינן מצויות כלל ב"אזור", יש לנקוט, במקרה זה, דרך של המרת נתונים.
...
אלמלא הוגדרה "שמורת טבע" בחוק ובתקנות הטבע בהגדרה ספציפית, כי אז לא היה קושי להביא לדין לפי תקנה 2(א) הנ"ל ישראלי, שעשה ב"אזור" מעשה, המהווה עבירה על-פיהם, באתר שב"אזור", שלפי מושגים ישראליים מהווה שמורת טבע; אך כשיוחדה "שמורת טבע" לאתר, שעליו הכריז שר הפנים ככזה, שוב לא ניתן לשפוט בגינם ישראלי, שעשה מעשה באתר ב"אזור", שלא ניתן להביאו בגדר ההגדרה, אפילו אם לפי מושגים ישראליים כלליים הוא יכול להיחשב שמורת טבע, כפי שאי-אפשר היה, בישראל, להעמיד לדין ישראלי, שעשה מעשה בשמורת טבע בישראל, שלא הוכרז עליה ככזו לפי החוק ותקנות הטבע.
