בסוף שנות השמונים, בד בבד עם תהליכי ההפרטה בחברה הישראלית ועם התפרקותם הרעיונית והפיזית של רבים מהקיבוצים (ראו גם: תהליכי השינוי בקיבוצים), החלו נרקמות קבוצות של צעירים בוגרי תנועות נוער, שלא ראו את עתידם במסלול ההגשמה הקיים. רוב הקיבוצים חדלו להוות יעד הגשמה רלוונטי מפני שחדלו להיות מקום שמגשים את רעיונות השיתוף והשוויון. גם החברה הישראלית נזקקה פחות להקמה של עוד יישובים באזורי ספר, ויותר לחיזוק הקיים - פעילות חינוכית ערכית לצמצום הפערים ובלימת התפרקות הסולידריות החברתית.
מתוך ניתוח של המצב המדיני והחברתי, בחרו בוגרי תנועות הנוער החלוציות לעצב צורות חיים שתפניות-משימתיות אלטרנטיביות לקיבוץ, שמשימתן המרכזית תהיה שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך. כך קמו כמה עשרות קבוצות שהתאגדו במספר תנועות בוגרים, כשכל תנועת בוגרים הורכבה מבוגרי תנועת נוער אחרת. משנת 2012 הקבוצות השתפניות-משימתיות מאוחדות תחת מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל.
תנועות הבוגרים הקימו וחידשו מספר קיבוצים (פעמים רבות במתכונת של "קיבוץ מחנכים"), ואולם רוב הקבוצות ממוקמות כיום בקומונות עירוניות, תוך ניסיון להוות חלק מהקהילה בעיר. הקבוצות מקיימות בתוכן חיי שיתוף ושוויון והערך המרכזי המנחה אותן הוא "שוויון ערך האדם". עיקר פעילותם של חברי הקבוצות היא בתחום החינוך, בתנועות הנוער ובמסגרות בלתי פורמליות ופורמליות אחרות.
