שלגוטריאן (בהונגרית: Salgótarján) היא עיר בצפון הונגריה בקרבת הגבול עם סלובקיה כ-110 ק"מ צפונית מזרחית מבודפשט. שלגוטריאן היא בירת מחוז נוגראד ומבין כל בירות המחוז של הונגריה, רק סקסארד קטנה יותר ממנה במספר תושביה.
מקור השם
שם העיר מורכב משתי המילים "שלגו" – שמה של מצודה סמוכה ומשמעותה מבריק או זוהר בהונגרית עתיקה, ו-"טריאן" – שמו של אחד משבעת שבטי המדיארים שכבשו את הונגריה ב-896.
היסטוריה
כפר קטן בשם הנוכחי קיים כבר מימי הביניים אך לא ידועים עליו פרטים נוספים. באמצע המאה ה-19 התגלו באזור מרבצי פחם שהביאו להאצת הפיתוח של היישוב. סביב המכרות הוקמו מפעלי תעשייה כבדים מבין הגדולים במדינה. אוכלוסיית שלגוטריאן גדלה במהירות וב-1922 היא קיבלה מעמד של עיר. ב-1950 העיר קיבלה תואר של בירת מחוז. בעקבות זאת, החלה תנופת פיתוח חדשה. בעידוד ובמימון המשטר הסוציאליסטי, הוקמו מפעלים נוספים, מרכז העיר עבר שיפוץ, כפרים מהסביבה סופחו לעיר ושכונות חדשות נבנו. תנופת הפיתוח נעצרה החל מ-1970 כאשר מכרות הפחם נסגרו עקב חוסר כדאיות כלכלית. נפילת המשטר הקומוניסטי והשינויים הפוליטיים החל מ-1990, הביאו להאטה נוספת בפעילות הכלכלית וגרמו לסגירת מפעלים, לגידול באבטלה ולהגירת אוכלוסייה מהעיר.
הקהילה היהודית
החל משנת 1840 עם ביטול ההגבלות של התיישבות יהודים בערים החלה הגירה של יהודים גם לשלגוטריאן. בין 1850 ל-1890 מספרם הוכפל. ב-28 ביולי 1895 נוסדה הקהילה היהודית שהייתה שייכת לזרם האורתודוקסי. רבה של הקהילה היה הרב משה דייטש[1] וביוזמתו נבנה בית כנסת חדש ומפואר שנחנך ב-22 בספטמבר 1902. בנוסף, היה בשלגוטריאן בית דין יהודי וישיבה. אב בית הדין של הקהילה היה הרב נתן פרנקפורטר וראש הישיבה היה הרב זאב וולף גינצלר. במלחמת העולם הראשונה נהרגו 19 קצינים וחיילים מבני הקהילה. בין שתי מלחמות העולם הקהילה המשיכה לגדול ולהתפתח ונטלה חלק חשוב בחיים הכלכליים, התרבותיים ובעיקר בחיי המסחר של העיר. בשנת 1941 מספר היהודים הגיע ל-1,255 ומכאן החלה הידרדרות הדרגתית במצבם. החוקים הגזעניים, שנחקקו בשנת 1938 בעקבות ההתקרבות בין הממשל ההונגרי לגרמניה הנאצית, ערערו את חיי היהודים בעיר. רבים מהם נהרגו לאחר שגויסו לשירות העבודה ונשלחו לעבודות כפייה בחזית האוקראינית בתנאים קשים ביותר. בין 3 ל-10 במאי 1944, רוכזו 1,126 היהודים שנותרו בעיר בתוך גטו. ב-5 ביולי 1944, הוחל בריכוז כל יהודי העיר והסביבה באורוות הנטושות של מכרה הפחם. באורוות, שהיו מיועדות לכ-60 סוסים, נדחסו כ-2,240 יהודים - נשים, ילדים וגברים זקנים, בתנאים תת-אנושיים. ב-13 ביוני הועלו 2,310[2] יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ.
לאחר השואה
כ-120 מיהודי העיר שרדו את מחנות ההשמדה ושבו לעיר בתום המלחמה. הם שיקמו את בית הכנסת, שהפך למחסן תחת שלטון הגרמני, ואת יתר מוסדות הקהילה. לאחר המרד ההונגרי בשנת 1956, רוב יהודי הקהילה עלו לישראל או היגרו לארצות הברית. ב-1969 העירייה הרסה את מבנה בית הכנסת ובמקומו נבנה בית תפילה צנוע בסמוך לבית הקברות היהודי. באותו מקום הוקם גם קיר זיכרון לזכר 1,870 יהודי העיר והסביבה שנספו בשואה. בעיר גרים עשרות בודדות של יהודים, רובם קשישים.
