שיקוף היא טכניקת התערבות טיפולית שבאמצעותה מנסח המטפל את דבריו של המטופל ומציג בפניו את המשמעות הרגשית שהמטופל מביע. בטכניקת השיקוף מתקיים תהליך שבו המטפל מחזיר למטופל את דמותו. המטפל חוזר על תכניו שהעלה המטופל בנוסח אחר. כך המטפל מסייע למטופל לחדד את הרגשותיו ובנוסף מעביר למטופל את קבלתו והבנתו.
היינץ קוהוט היה פסיכואנליטיקאי וממייסדי זרם ה"פסיכולוגיית העצמי". קוהוט ראה עצמו כממשיך דרכו של פרוייד ובהמשך דרכו פיתח את "פסיכולוגיית העצמי" בעקבות מפגשים עם מטופלים שלא תאמו את הגדרת הנוירוזה של פרויד – הם לא סבלו מתסמינים ממוקדים, אלא מלקות כוללת ביחסם לעצמם ולזולתם, מה שמכונה כיום "הפרעת אישיות"[1], בניגוד לתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד אשר הדגישה את המאבק בין יצריו ה"חייתיים" של האדם לבין המציאות בשגרה לצד החברה. עיקר הדגש של פסיכולוגיית העצמי היא בחוויית האדם המודרני של המאה עשרים. פסיכולוגיית העצמי מדגישה כי גורמי טראומה המקשים על תפקוד בחיי היום-יום אינם דחפים פרימיטיביים המתעוררים מבפנים כדחף, אלא כשלים בסביבה ההתפתחותית של הילד. חלק מהמרכיבים החיוניים בתהליך טיפול פסיכולוגיית העצמי הם אמפתיה ושיקוף, וזאת בניגוד לסיטואציה הפסיכואנליטית ה״קלאסית״ שבה המוקד העיקרי הוא פרשנות. קוהוט הסיק מכך שהמטפל משקף בעדינות למטופל את הרגשות שהמטופל חווה באופן אמפתי כבר בשלב הראשוני, ונוצרת יכולת הכלה מצד המטופל להכיל את קשייו שלו. כך נוצרת "הרמוניה" בין המטפל והמטופל.
שיקוף לפי תפיסת דונלד ויניקוט
דונלד ויניקוט היה פסיכיאטר ילדים, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין, שפיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק. ויניקוט הביע רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית[2].
ויניקוט קישר את השיקוף ליחסיהם של אם ותינוקה כאשר האם משקפת לתינוקה את עצמו, כלומר, האם רואה בעצמה ובתגובותיה את חוויותיו ואת מחוותיו בהכלה ובצורה זו האם מאפשרת לתינוקה להכיל בעצמו את התנסויותיו וחוויותיו ו"מאשרת" לו את קיומו. ”אי בשלות האני מאוזנת באופן טבעי על ידי תמיכת-אני מצד האם” (ההדגשה במקור)[3].
שיקוף בזרם ההומניסטי
קארל רוג'רס מאבות הפסיכולוגיה הומניסטית האמין כי מימוש עצמי הוא המניע המשמעותי ביותר לצמיחה אישית ולפיתוח כישורים אישיים, להבדיל מפרויד אשר טוען כי האישיות שואפת להגיע לאיזון נפשי.
אחת מתפיסותיו הבולטות של קארל רוגרס היא שהמניעים הפנימיים של האדם כלומר, נפשו ואישיותו שואפות להציב יעדים בכל רגע נתון ומטרת העל היא להגשימן. משום כך, האדם לעולם לא יגיע למימוש עצמי מלא.
רוג׳רס התנגד לשימוש בפרשנות בטיפול, הפרשנויות לטענת רוג׳רס נעשות ברמה האינטלקטואלית כלומר, הן מייצגות ידע אשר מבוסס על עולם החוויות דווקא של המטפל ולא על חוויותיו ועולמו הפנימי של המטופל.
רוג׳רס האמין כי על המטפל להבהיר למטופל את הרגשות שהמטופל מבטא ולעזור לו להכיר ברגשותיו מבלי לכפות עליו את ראייתו של המטפל. בדרך זו המטפל גם מסייע למטופל לחדד את רגשותיו וגם מאיר לו את קבלתו והבנתו. כך למעשה המטפל משתמש בטכניקת השיקוף (המטפל חוזר על תכניו שהעלה המטופל במילים אחרות).
