לאחר פטירת רבא, הקים ישיבה בנרש הסמוכה לסורא. ישיבה זו התקיימה עד למותו[3]. לאחר מכן הועתקה על ידי רב אשי ל"מתא מחסיא", פרבר של העיר סורא. בשיעוריו של רב פפא בנרש השתתפו באופן קבוע מאתיים חכמים[4].
תולדותיו
על פי מחקרו של אהרון היימן, נולד רב פפא בסביבות שנת ד'נ"ו (296) (תר"ט למניין השטרות). היימן מתבסס על העובדה שרב יוסף נפטר לפי המקובל בשנת ד'פ"ב322 (תרל"ד לשטרות) ובתקופתו כבר נודע רב פפא בין החכמים הידועים ואם כך, היה לכל הפחות בן 25.
שנת פטירתו מחושבת על פי היימן כד'ק"ל (370) (תרפ"ב לשטרות), משום שעל פי המובא[5], רב פפא עמד בראשות הישיבה במשך תשע עשרה שנה לאחר פטירתו של רבא שנפטר בשנת ד'קי"א (355) (תרס"ג לשטרות); כך שיוצא שהוא נפטר בשנת ד'ק"ל וכפי שמובא בפירוש ב"ספר הקבלה" של הראב"ד[6].
על פי גרסה אחרת[7] הוכתר רב פפא כראש ישיבה רק בשנת ד'קכ"ו (366) ועמד בראשותה במשך שתים עשרה שנים, עד שנת ד'קל"ה (תרפ"ז לשטרות). אולם, אהרון היימן מוכיח שקיימות סתירות בגרסה זאת ולפיכך היא שגויה. על פי חשבון זה, שנות חייו של רב פפא היו בסביבות 75 שנה.
אביו של רב פפא היה סוחר אמיד, ולא נודע כתלמיד חכם; בגמרא הוא מכונה על שם בנו כ"אבוה דרב פפא"[8] והוא תמך בבנו כל ימי חייו (של האב). קיימת דעה[9] המסתמכת ככל הנראה על אזכור של "רב פפא בריה דרב חנן מבי כלוחית" יחד עם רב שימי בר אשי במסכת כתובות[10], ששמו של האב היה רב חנן. אולם, הרב אהרון היימן חולק על דעה זו מכיוון שלטענתו רב שימי בר אשי הוא תלמיד של רב פפא[11] ובאזכור המובא נראה שרב פפא בריה דרב חנן היה תלמיד של רב שימי בר אשי, ולא רבו.
על פי הערוך שם אימו הייתה אושפרתי[12]. אולם, בעל היוחסין חולק על כך[13].
רב פפא עצמו התפרנס מייצור שיכר מתמרים, (למסחר זה ייחס את עושרו)[14]. בהמשך הוא סחר בזרעוני פרג. כל אלו הביאו לו עושר רב והוא היה יכול לתמוך בתלמידים עניים. כאשר עשה שותפות עם חברו ושכנו רב הונא בריה דרב יהושע התעשר גם הלה[15].
משפחתו
לרב פפא היו שתי נשים, האחת בתו של העשיר אבא סוראה המוזכרת בתלמוד בהקשר נוסף (רב פפא הסביר את הסיבה שלא קיימים תשלומי צער לקטנה שפותתה, והעיד בשם אשתו זאת, כי מידת הצער המועט הנגרם לבתולה בעת קיום יחסי אישות לראשונה מרצון הוא "כלחם קשה שגורר את החיך"[16]), ואישה נוספת שהייתה כוהנת ובזכותה אכל מתנת הזרוע לחיים וקיבה. לאחר נישואים אלו הוא התעשר ואת עושרו ייחס לנישואין אלו[17].
רב פפא אף השתדך עם חמיו אבא סוראה, והשיא את בנו (מאשתו השנייה) לבת חמיו, דהיינו, גיסתו אחות אשתו הפכה גם לכלתו. רב פפא ביקש מחברו יהודה בר מרימר להתלוות אליו לכתיבת הכתובה, וכתוצאה מאי-הבנה של עמדתו של יהודה, כתב אבא סוראה לבתו זו כנדוניה את כל מה שהיה לו[18].
אשתו השנייה ילדה לו את בנו אבא מרי[19] (היימן טוען שבן זו נולד מאשתו הראשונה), ואת בתו, אותה השיא לרב הונא בריה דרב נחמן[20]. על בנו אבא מרי התבטא רב פפא, שמכיוון שידוע לו בבירור שאינו משקר לעולם, הוא יכול להסתמך עליו בדין תורה, ולכן אף על פי שאינו נאמן מדין עדות שהרי הוא עד יחיד, נאמנותו תועיל לגרום "ריעותא" - שיסודה מסברה, ויכולה להיגרם גם על ידי סברה שאדם כשר אינו משקר, ולכן אם זה יעיד על שטר שהוא פרוע יהווה הדבר ריעותא בשטר והוא לא יגבה בשטר זה[21].
עשרת בני פפא
נוהגים להזכיר בסיום מסכת עשרה אנשים, בניו של פפא. ”יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה, ותהא עמנו לעולם הבא. חנינא בר פפא, רמי בר פפא, נחמן בר פפא, אחאי בר פפא, אבא מרי בר פפא, רפרם בר פפא, רכיש בר פפא, סורחב בר פפא, אדא בר פפא, דרו בר פפא”. הקטע מוזכר לראשונה בדבריו של רב האי גאון[22]. מקור אמירת עשרה שמות אלו לוט בערפל, ואף זהותם של נושאי השמות אינה תמיד ברורה. כבר רב האי גאון נשאל לגביהם[22], וענה כי אינם כולם בניו של רב פפא המפורסם, והזכיר כי על פי המסורת, יש באמירת שמותיהם סגולה לסייע כנגד השכחה. כמו כל מנהג שסיבתו איננו ידועה, הוצעו לו מספר הסברים[23]. הרמ"א הציע כי רב פפא, שהיה עשיר, היה עורך סעודות סיום מסכת לעשרת בניו, ואף קישר בדרך הדרש בין שמות עשרת הבנים ובין עשרת הדברות ועשרת המאמרות שעמם נברא העולם, המוזכרים בפרק הרביעי של מסכת אבות[24]. היו שסברו כי טעם הדבר משום שלרב פפא היו עשרה בנים וכולם זכו להיות תלמידי חכמים, אך לפחות חלק מהאנשים המוזכרים אינם יכולים להיות בניו של רב פפא הידוע, מפני שלפי המקורות חיו בתקופה קדומה יותר, בתחילת תקופת האמוראים. רפרם בר פפא, לדוגמה, היה תלמידו של רב חסדא בן הדור השני-שלישי[25], רכיש בר פפא היה ככל הנראה תלמידו של רב[26], אחא בר פפא, אבא בר פפא ואדא או חייא בר פפא מוזכרים בתלמוד בתואר "רבי"[27] וחיו ככל הנראה בארץ ישראל, סורחב בר פפא היה ככל הנראה תלמידו של זעירי[28]. טעם אחר הוא ששמם מרמז את עשרת הדיברות, כאשר שם רב פפא עצמו מרמז על התורה שבעל פה בראשי תיבות "פה אל פה אדבר בו"[29].
הנהגתו
כאמור, רב פפא עסק רבות במסחר. מסחרו העיקרי שלו ייחס רב פפא את עושרו היה מסחר בשיכר העשוי מתמרים[14]. לתמרים היו, באותה תקופה, שני מחירים: השער הזול בחודש תשרי, שבו התמרים מבשילים ואז מכרו אותם בכמויות גדולות ובמחיר זול וממילא אף השכר שנעשה מהתמרים היה זול יותר באותו זמן, והשער היקר בחודש ניסן, שבו התמרים הנותרים נמכרו בשווקים במחיר יקר. היו לקוחות שקנו סחורה מרב פפא בתשרי בהקפה, והיו משלמים לו רק בחודש ניסן, אז עלו המחירים והתשלומים היו על פי השער היקר שחל באותו זמן.
רב פפא היה זהיר מאוד ביחסיו עם הבריות, ולעיתים קרובות נהג לפנים משורת הדין. פעם קנה שדה מאיש שהיה זקוק לכסף כדי לקנות שור. לאחר שהעסקה נחתמה כדת וכדין, התברר לאיש שהוא כבר אינו זקוק לכסף, והוא התחרט על שמכר את השדה. כאשר נודע לרב פפא על כך, החזיר לאיש את השדה[30]. הוא עסק במשא ומתן גם עם גויים, ופעם אחת ניסו אף להעליל עליו עלילת דם. היה זה כאשר רב פפא הגיע לביתו של גוי שלווה ממנו כסף כדי לגבות את חובו. הגוי, שלא רצה לשלם ניסה להתחמק מהתשלום על ידי עלילה שיעליל על רב פפא לפיה רב פפא הרג את בנו, ולכן הוא הכין לרב פפא מיטה מוצעת לשבת עליה, כשמתחת למצעים הניח תינוקמת. לסוף הסיפור מספר גרסאות[31]: לפי אחת מהן, רב פפא בחכמתו הבין את התחבולה, ואמר לבעלת הבית כי הוא לא ישב על המיטה עד שיבדוק את אשר עליה, ומצא בה את גופת התינוק[32], ולפי גרסה שנייה, רב פפא התיישב על המיטה ובעקבות כך העלילו עליו כי הרג את התינוק, והוא ברח מהמדינה[33], או שקנסו אותו בממון רב[34].
רב פפא ניהל בית דין, שיצא לו מוניטין כבית דין אמין וישר, ואף גויים באו להדיין לפניו[35]. וכן, שימש גם כגבאי צדקה[36].
רבותיו
אביי ורבא
רבו המובהק היה רבא שלפניו ישב ככל הנראה עוד בחיי רב יוסף, יחד עם רב הונא בריה דרב יהושע חבירו[37]. באותו תקופה הם לא היו עשירים עדיין, וכאשר רבא היה רואה שהם מצליחים בלימוד התורה של אותו יום הבין שנראה שהצליחו בעסקה כל שהיא, ואכן כך היה[38]. רב פפא נחשב כל ימיו לתלמיד מובהק של רבא, ולמרות זאת לא נמנע מלחלוק עליו בהלכה. כך למשל נחלק עליו בדין שטר אירוסין שנכתב שלא מדעת האשה, רבא סבר שהשטר כשר ורב פפא סבר שהשטר פסול[39].
לאחר פטירת רב יוסף כאשר ראשות הישיבה עברה לאביי עבר רב פפא ללמוד לפניו, אך כבר אז נחשב לגדול בתורה. מסופר כי כאשר ראה אביי את חריפותו היתירה והשתומם על כך, שאלו על כך וכאשר שמע כי אביו ואמו חיים ומספקים את צרכיו (בעוד שהוריו של אביי נפטרו מיד עם לידתו) הוא נתן בהם מבלי משים עין הרע ושניהם נפטרו[40].
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הגיעו להוראה בחיי רבא, ורבא ביקש מהם שכאשר בא לפניהם פסק דין שלו - של רבא - שנראה להם שגוי, לא יקרעו אותו עד שיבואו לפניו ואז יתרץ להם את קושייתם, ואם לא תהיה לו תשובה הוא יחזור בו מהפסק. כמו כן הוא הורה להם, שאם תהיה להם קושיה על דבריו של רבא לאחר מותו, לא יקרעו את הפסק דין, שמא אם הוא היה שם הוא היה מתרץ להם ומסביר את העניין אך גם לא יפסקו על פיו עד שיבואו לפניו שמא רבא היה חוזר בו כאשר היה שומע את קושייתם[41].
פסיקות של רב פפא בהתאם לשיטתו של רבא
לפי מחקרו של יובל סיני[42], ניתן להבחין בפסיקותיו של רב פפא את ההבדל בין ההתייחסות ל"דין מרומה" בארץ ישראל ובין ההתייחסות לדין מרומה בחוץ לארץ. דין מרומה הוא דין כזה שלפי כללי המשפט העברי היבשים אחד מהצדדים טוען טענות נכונות יותר או שיש לו ראיות חזקות יותר מאשר הצד השני, אבל הדיין יודע בדרכיו שלו כי מדובר בדין מרומה, אם על ידי ידיעה אישית או בדרך אחרת.
ההתייחסות לדין זה שונות במקורות הישראלים והבבליים: בברייתא ארץ -ישראלית (שבועות ל ע"ב) נקבע: ”מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק”. כמו כן, נאמר בתלמוד ירושלמי[43]: ”זעיר בר חיננא בשם רבי חנינה ורב יהודה. חד אמר 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב', (דברים יג ט"ו) וחד אמר 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים ט"ז כ). הא כיצד? אם את רואה הדין שיוצא לאמיתו חקריהו ואם לאו צדקיהו”. משמעות המילה צדקהו מורה לכאורה על פשרה או התחמקות מפסיקה. לעומת זאת שונה ההתייחסות למקרים דומים, בבבל, כפי שניתן לראות מפסקיו של רב פפא ורבותיו. כך למשל, רב פפא מתייחס למשנה בה נראה כי אין חובה על בית הדין לקיים דרישה וחקירה בדיני ממונות, וקובע כי סיטואציה זו נעשית כאשר הדין אינו מרומה, אך כאשר הדין מרומה על הדיין להקפיד על דיני דרישה וחקירה[44], ובניגוד לחכמי ארץ ישראל, הוא סבור שאין לבית הדין להתחמק מפסיקה במקרה של דין מרומה.
פסיקה זו אינה חידוש של רב פפא, אלא לפי מחקרו של יובל, הוא למד זאת מרבא ומרב חסדא, רבו של רבא. במסכת בבא מציעא[45] מכריע רב חסדא, אודות אדם אלים בשם מרי בר איסק, שעליו להביא ראיות על קרקע שברשותו - שהיא שלו, ואם לא - יעמידו את הקרקע בידי התובע, זאת בניגוד לכלל היסוד המוציא מחברו עליו הראיה. את פסקו זה מנמק רב חסדא באלימותו של מרי בר איסק הגורמת לעדים לחשוש מטרור שאותו הוא מפעיל כלפי המעידים נגדו. בסיפור אחר פוסל רבא אשה משבועה והוא מטיל אותה על בעל דינה בניגוד לכלל הרגיל, וזאת על פי עדות של אשתו היודעת כי מדובר באשה החשודה על שקר. בשני המקרים, כך קובע חנינה בן מנחם[46] הדיינים היודעים שמדובר בדין מרומה אינם מתחמקים מקביעת הדין אלא הם פוסקים את הדין בהתאם לכללים הנצרכים במקרה כזה. בנוסף, ניתן לראות את שיטה זו של רבא אותה לימד לרב פפא בהוראתו לרב פפא לפסוק את ההלכה על פי הנראה בעיניו ולא על פי פסיקות של רבא שאינן מובנות בנימוק "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". כלל זה מעניק לדיין חופשיות ומתן שיקול דעת לפעול לפי הצדק בהתחשב בנימוקים ובמצב העכשווי.
לפי הסברו, ניתן לתלות דבר זה בתקופה ההיסטורית שבשתי התקופות: בתקופת חכמי ארץ ישראל הם שהו בעת ובמקום אחד עם הנוצרים שהגדירו את עצמם כיהודים חדשים ושינו מצוות והלכות רבות. החכמים חששו ממתן לגיטימציה לכיתות אלו ולהעניק למשפט העברי פרשנויות שלא נקבעו לפי הכללים הקבועים והרגילים. לפי יובל סיני ניתן גם לתלות זאת בכלל שלפיו בארץ ישראל נענשים על כל סטייה קלה מדין תורה, דבר שגרם לחכמים לחשוש מכל פסק שאינו נכון במאת האחוזים, וגרם להם ליראת העונש היתירה ולחשש מפסיקות לא ברורות לחלוטין, בניגוד לתפיסה הבבלית.
מחלוקות
רב פפא ורב הונא, תלמידיו של רבא, חלקו עליו במספר סוגיות, ועל כך עם הערכתו הרבה אליהם, הוא לא נמנע מלבקרם בחריפות במקרים שחשב שפעלו שלא כדין. מקרה כזה היה כאשר התייחס רבא לפסק הלכה שלהם בעניין תפיסה במשפט העברי. במקרה זה, אדם לווה כסף מרב פפא ומרב הונא ולאחר מכן נפטר, והשאיר אחריו ספינה. הם תפסו את הספינה באופן שעושה קניין משיכה; רב פפא מיהר להשיט את הספינה על ידי משוטים, ואילו רב הונא בריה דרב יהושע ניסה להחזיק בספינה על ידי חבלים שמחוברים אליה. כאשר באו השניים לרבא הוא גער בהם בחריפות וקרא להם "קאקי חיוורי משלחי גלימא דאינשי" (=עברית: "אווזים לבנים שגוזלים מאנשים את בגדיהם") וציטט בפניהם את פסקו של רב נחמן הפוסק כרבי עקיבא החלוק על רבי טרפון וקובע שאין מועלת תפיסה לאחר מיתה אלא מחיים בלבד[21].
רבא ביקר את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באותו ביטוי גם על מעשה אחר; כאשר הם קנו כמות גדולה של שומשום על גדות "נהר מלכא". ושכרו מלחים להעביר את מטען השומשום, מצידו האחד של הנהר לצידו השני, שם התגוררו, תוך התחייבות מלאה מצד המלחים שהם מקבלים על עצמם אחריות מלאה על הסחורה והעברתה, אפילו במצב של הכרח גמור. קרה שהוקם סכר על הנהר, תבעו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שישכרו חמורים להעביר את הסחורה בדרך היבשה, שהרי קיבלתם על עצמכם אחריות בכל מצב שיתרחש. באו התובעים והנתבעים לפני רבא, ורבא גער בשני תלמידיו בחריפות וקרא להם כמו בפעם הקודמת "קאקי חיוורא משלחי גלימי דאינשי", כשהוא מסביר שמדובר באונס שאינו מצוי ועל כך וודאי שלא הייתה דעתם של המלחים להתחייב[47].
רבותיו הנוספים
מלבד רבו המובהק רבא, נמנה עם רבותיו גם רב אידי בר אבין הזקן, תלמידו של רב חסדא. הוא וחבירו רב הונא למדו יחד לפניו[48], ובאו יחד לשאול אותו שאלות הלכתיות[49]. הוא התארח יחד עם חבירו רב הונא בביתו של אחד מבניו. הוא הכין להם "עגל תילתא" עגל משובח מאוד, והם חיוו את דעתם על כשרותו[50]. רב פפא גם מסר תורה ששמע מפי רב שימי בר אשי[51].
כן מאוזכרת בתלמוד תקופת לימודו אצל רב המנונא כאשר ישב מאחורי רב ביבי בבית מדרשו של רב המנונא, ובשעת השיעור פירש את טעמם של התנאים שרב המנונא הזכיר בשיעור. החכמים גיחכו על רב פפא שהסביר דבר פשוט כל כך, אך רב פפא הסביר את עצמו, ואמר שעל תלמיד לפרש בפני רבו את דברי החכמים, שמא מתוך דבריו יעלה בלבו של הרב להסביר לו דבר נוסף[52].
אף אצל רב הונא בר חיננא למד רב פפא, ורב פפא אף מזכיר בתלמוד שאלה תלמודית ששאל אותו רב הונא בר חיננא במטרה לבחון אותו ולעמוד על הבנתו. שאלה זו עסקה בחיוב הנקת תינוק, הנמנה עם אחד מחיובי שבע המלאכות שהאשה חייבת בהם לבעלה, במקרה שמנהג משפחתו של הבעל שלא להניק ומנהג משפחתה להניק[53].
חבריו
רב זביד ורב הונא בריה דרב יהושע חלקו על חברם רב פפא בקביעות. ברוב הפעמים בתלמוד שישנו חולק על רב פפא, הוא רב זביד או רב הונא בריה דרב יהושע.
עם חבריו נמנה רב אדא בר אבא. על כך מסופר, כי מנהגו של רב נחמן בר יצחק היה שמדי יום לפני שנכנס לדרשה היומית היה נוהג לסכם את יסודות הסוגיה עם רב אדא, וכך הייתה הסוגיה ברורה לו ונכנס לדרשה. באותו יום שנפטר רב אדא, עיכבו אותו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שלא היו במעמד סיום המסכת שערך רבא למסכת, ושאלו אותו כיצד למד רבא הלכות מסוימות בהלכות מעשר בהמה. רב אדא אמר להם את תורתו של רבא, ובינתיים חיכה רב נחמן בר יצחק לרב אדא שיבוא ללמוד עמו ולסכם את יסודות הסוגיה. זמן הדרשה כבר הגיע, אך רב נחמן בר יצחק התעכב, מפני שהמתין לרב אדא שיכין עמו את השיעור. שאלו תלמידיו את רב נחמן: מאוחר כבר, מדוע מחכה רבנו? השיב רב נחמן בר יצחק: מחכה אני שתבוא לכאן מיטתו של רב אדא בר אבא שנפטר. מיד יצא כרוז שנפטר רב אדא[54].
אודות פגישתו עם האמורא רב שמואל, מסופר בתלמוד כי רב פפא נקלע לעיר תואך, ושאל האם יש בעיר תלמיד חכם שיוכל להפגש עמו. אשה זקנה ששהתה במקום אמרה לו, כי יש בעיר תלמיד חכם הלומד משניות במשך כל היום, ויהי רצון - אמרה האשה - שתהא כמוהו. כאשר שמע רב פפא את הברכה שברכה אותו האשה, שיהא כמו רב שמואל, הבין שככל הנראה מדובר באדם ירא שמים, והלך לבקר בביתו. רב שמואל שמח לכבוד האורח החשוב ושחט לכבודו שור. בסעודה, התפתחה שיחה בין השניים, ובתוך הדברים נפגע רב פפא והלך לביתו של רב שימי בר אשי[56].
כן נמנו על חבריו שלושה מבניו של רב איקא: רב הונא שלעיתים גם התארח בביתו[57]. אחיו של רב הונא, רב אחא, המוזכר בתלמוד עשרות פעמים בדיונים הלכתיים עם רב פפא, עם חבריו נמנה גם רב חנינא, בנו של רב איקא. במסכת ברכות[58] מסופר כי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הלכו בדרך, ומצאו את רב חנינא בריה דרב איקא. אמרו לו רב פפא ורב הונא שעל פי ההלכה כאשר הם ראו אותו הם נתחייבו בשתי ברכות: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וברכת שהחיינו, בהתאם לפסקו של רבי יהושע בן לוי שמי שלא ראה את חבירו שלושים יום מברך על ראייתו ברכת שהחיינו. נענה רב חנינא בר איקא: אני ברכתי על ראייתכם ברכה נוספת מלבד ברכה זו, הלא היא ברכת חכם הרזים, שכן חשובים אתם לי כשישים ריבוא יהודים, שעל ברכתם מברכים "ברוך חכם הרזים". רב פפא ורב הונא השתוממו מחכמתו הגדולה של רב חנינא ואמרו לו: "חכימת כולי האי" - עד כדי כך מגיעה חכמתו? בעקבות התפעלות זאת פגעה עין הרע ברב חנינא והוא נפטר: "יהבי ביה עינייהו ושכיב".
רב משרשיא, גם הוא תלמיד של רבא היה חברו הקרוב של רב פפא ואף שלח את בנו ללמוד לפני רב פפא[59], כן נמנו על ידידיו רב פפי, ורבינא שלמד יחד עמו אצל רבא[60] ודן עמו יחד בהלכה[61].
הונא בריה דרב נחמן היה תלמידו המובהק, וכאמור גם היה חתנו.
תורותיו
באיסורים
אחד מפסקיו המפורסמים של רב פפא הוא הפסק המתייחס למעשה בו גויבא על אשה משבט לוי, וקובע כי העובר הנולד מיחסים אלו, נחשב כבן שבט לוי לעניין הלכות פדיון הבן שבה בני השבט פטורים ממתן חמישה סלעים לכהן. אמרה זו, הקובעת לכאורה כי הגוי אינו נחשב על פי ההלכה לאביו של התינוק ויחוסו של התינוק נקבע על ידי יחוסו של אבי אמו, עומדת בסתירה, לכאורה, למחלוקת האמוראים אודות הפסק המתייחס לגוי הבא על בת ישראל, שבה קיימת דעה שהבן פסול מכיוון שאביו הוא גוי. בביאור פסק זה נתקשו פרשני התלמוד. רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק פירש כי לעניין פדיון הבן ישנם שני דינים המשפיעים על שיוכו של לוי לשבט: 1. הדין ההלכתי המשייך את הלוי למשפחת הלוייה. 2. גם הקרבה הגנטית של שבט הלוייה שאינה קרויה לשיוכו המשפחתי של הלוי, מחשיבה את הלוי ככזה לעניין פדיון הבן, ובתנאי שאינו משתייך הלכתית לשבט אחר, (כדוגמת התינוק שנולד מאב גוי). הסברים דומים ניתן למצוא גם בדברי המהר"ם שיק ופרשנים אחרים. לפי פרשנות אחרת, המבוססת על דברי התוספות במסכת בבא בתרא (פא, א) התואר אב הוא תואר המוענק לגבר הקרוב ביותר ביולוגית לתינוק מצד מולידיו, ובהיעדר אב יהודי נחשב הסב, אבי האם כאביו הביולוגי. דיון זה מעורר השלכות רבות על דיניהם של יהודים הנוצרים משיבוט[63].
במשפט העברי
פסקים רבים במשפט העברי מוזכרים על שמם של רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע במשותף, כמסכימים וכחולקים. כך למשל, בעניין שיטת התשלומין במשפט העברי הקובעת כי תשלום עבור חוב, נזק, לקדש אישה או כל תשלום אחר המושת על האדם, לא חייב להעשות באמצעות כסף ממש, אלא ניתן לשלמו באמצעות כל דבר בעל ערך. דין זה נלמד משני פסוקים: ”ישיב גאולתו מכסף מקנתו”[64] העוסק בעבד עברי, ו”כסף ישיב לבעליו”[65], העוסק בדיני נזיקין. בתלמוד למדים מפסוקים אלה באמצעות מדרש: ”"ישיב", לרבות שווה כסף ככסף, ואפילו סובין.” כלומר, ניתן לשלם בכל דבר השווה כסף, גם דבר פחות ערך[66].
המשפט הידוע טוביה חטא וזיגוד מינגד נוצר בעת דין תורה בבית דינו של רב פפא. הסיפור מובא במסכת פסחים[67]: מעשה שטוביה חטא ובא זיגוד לבדו והעיד בו לפני רב פפא. הלקה רב פפא את זיגוד. אמר זיגוד לרב פפא: הייתכן שטוביה חטא וזיגוד לוקה?! אמר לו רב פפא לזיגוד: כן! נאמר[68]”לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת”, נמצא שעדות יחיד אינה מתקבלת בבית הדין, ומכיוון שהעדת בו לבדך ואין לעדות כל תוקף חשובה עדותך כהוצאת שם רע שהעונש עליו הוא מלקות. רש"י[69] מסביר שלאחר המעשה שאירע, שרב פפא העניש את זיגוד במלקות, נוצר הפתגם על פי אותו מאורע: "טוביה חטא וזיגוד מינגד?!"
'פריעת בעל חוב מצווה'
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היו חלוקים בסוגיית "פריעת בעל חוב מצווה". לדעת רב הונא החובה לשלם את סכום ההלוואה היא חובה משפטית מלאה, כפי שמי ששומר פקדון מחויב להשיב אותו לבעליו בבוא המועד שנקבע מראש. ואילו רב פפא סבר כי אין להשוות בין שתי החובות הללו. שכן, הפיקדון נשאר בבעלותו של המפקיד, וזכותו לתבוע את החפץ השייך לו, הגם שנמצא ברשותו של הנפקד; לעומת זאת, הכסף נמסר ללווה לשם שימוש בו, והוא למעשה אינו ברשותו של הלווה. וכל כך בסוברו, כי יסודה של החובה להחזיר את הכסף למלווה היא במצווה להתנהג ביושר, למלא אחר הבטחה ולאמת את דבריו על פי הפסוק: "הין צדק"[70], ופרשנות חז"ל: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק";[71] ומכאן, שהחזרת חוב כספי היא קיום מצוות עשה[72].
גישה אחרת, סוברת כי בדבריו של רב פפא ניתן לראות שלמעשה לא קיים המושג משפט עברי, ולא קיימים חוקים משפטיים בנפרד ממצוות התורה. המחייב היחיד לפריעת חוב, הוא רק במצוות הפריעה, ולכן סובר רב פפא שקטן, שאינו חייב במצוות, אינו חייב לשלם את חובו למלווה. כך למשל היא דעתו של משה זילברג בספרו "כך דרכו של תלמוד", וגישתו של אפרים אלימלך אורבך[72]. זילברג מוסיף ומצטט את דברי רש"י במסכת כתובות (פו, א), שאף מצא את מקור המצווה בפסוק "הין צדק" (ויקרא י"ט ל"ו), שדרשו מזה חז"ל "שיהא הן שלך צדק", כלומר - על אדם מוטל לקיים את אשר הבטיח ולהחזיר את דמי החוב שעליו התחייב. כך שהחיוב היחיד להחזיר את החוב נלקח מפסוק ולא מהסברא המשפטית הפשוטה. לפי גישתו של פרופסור עמיחי רדזינר[73], מחלוקת זו בפרשנות הגמרא, קשורה למחלוקת הכללית בין פרשני ההלכה והתלמוד: האם היהדות גורסת כי קיים מוסר עצמאי מכח הסברא, המחייב את כללי המשפט העברי ושאליו מתייחסים חוקי התורה, או שמא גישת המוסר והמשפט אף היא נקבעת אך ורק לפי כללי התורה, כמו שקובע החזון איש בספרו "אמונה וביטחון".
רב פפא קובע כי כאשר חלפן כספים טועה ומייעץ ללקוח אודות מטבע מסוימת שכדאי להשקיע בה, הוא נושא באחריות, אך אם הוא מומחה וידוע בתחומו הוא פטור. הוא מסביר את פסקו זה בכך שחזקה על המומחה שהוא עושה את מלאכתו נאמנה, ואם טעה בייעוץ שנתן, יש להניח שהיה זה מחמת כוח עליון, אלא אם כן יוכח אחרת. ומאחר שאין כאן אשמה, אין כאן גם אחריות בנזיקין. לעומת זאת, יועץ שאינו מומחה, המסתכן במתן ייעוץ בעניין הדורש מומחיות נוהג ברשלנות, וכדברי התוספות: "לא היה לו לראות את המטבע ולחוות את דעתו עליו אם אינו מומחה כמו דנכו ואיסור", ולכן הוא חייב לשפות את מי שניזוק בעקבות חוות הדעת שלו[74].
הלכות ברכות
מודים דרבנן - שלט בבית הכנסת ביקיר. הנוסח נקבע על ידי רב פפא כפשרה בין כל השיטות
גישתו של רב פפא הייתה כי במקום שניתן לצאת ידי חובה לפי כל הדעות יש לעשות כך. כך למשל גישתו בהלכות ברכות הייתה, שבמקרה של מחלוקת יש לומר את כל השיטות, ובכך לצאת ידי חובת כל הדעות.
כך למשל קיימת מחלוקת בברכת אשר יצר כיצד לחתום את נוסח הברכה. רב פסק שיש לחתום "רופא חולים", אך פסק זה של רב ספג ביקורת חריפה משמואל שאמר על רב: רב עשה את כל העולם כחולים!? ופסק שמואל שיש לחתום "רופא כל בשר". רב ששת פסק שיש לחתום במילים "מפליא לעשות". רב פפא הכריע שיש לומר רופא כל בשר ומפליא לעשות, ובכך לצאת הן ידי חובת הברכה לפי דעת שמואל, והן לפי דעת רב ששת. לעומת זאת, נמנע רב פפא מלהוסיף לנוסח החתימה את המילים שעליהן העביר שמואל ביקורת[75].
כמו כן נחלקו החכמים איזו ברכה לברך בראיית הקשת: בתלמוד מובא כי מקובל שיש לברך "ברוך זוכר הברית", אך מובאת ברייתא שבה קובע רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא שיש לברך "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", רב פפא מכריע[76]: כי יש לומר את שני הנוסחים - "זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו".
כמו כן, הכריע רב פפא אודות חתימת הברכה שלאחר קריאת המגילה שלפי החכמים "הנפרע לישראל מכל צריהם", ולפי רבאחתימת הברכה היא "האל המושיע", כי יש לומר "הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".
אף נוסח מודים דרבנן הנדפס בסידור התפילה הוא נוסח מאחד של כל השיטות, כפי שיסד רב פפא, בתלמוד מובא: ”בזמן ששליח צבור אומר "מודים" העם מה הם אומרים?”רב הורה לומר "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך". שמואל סבר כי יש לומר במקום המילים "ה' אלקינו", את המילים "אלקי כל בשר", ואילו רב סימאי סבר שיש לומר במקום מילים אלו את הנוסח "יוצרנו יוצר בראשית". לפי גרסת נהרדעא בשם רבי סימאי, הוא הוסיף נוסח שונה: "ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, על שאנו מודים לך". רב אחא בר יעקב הוסיף את המילים "כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך". רב פפא הכריע שיש לומר נוסח הכולל את כל השיטות וזהו הנוסח שבימינו[79].
פשרות בין שיטות הלכתיות
לא רק בהלכות ברכות שימש רב פפא כפוסק אחרון וכמאחד בין שיטות שונות, אלא גם בהלכות שונות ומגוונות. אחת מהן היא בהלכות השהייה בשבת. במשנה מופיע כי "מאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתאחוז האור ברובו". נחלקו החכמים מה דינו של עץ יחידי, ושאלו: האם יש להמתין עד שתאחוז האש ברוב הקיפו או שמא רוב עוביו? ורב פפא הכריע כי יש להמתין עד שתאחוז האש ברוב היקפו וברוב עוביו[80]. פשרה דומה הכריע בהלכות טרפות, אודות ההלכה האומרת כי אם נשתייר מכבדה של הבהמה כזית אינה טרפה, ונחלקו החכמים להיכן הכוונה[81], וכן הכריע בהלכות איסור והיתר, אודות אכילת חגב, שבו נחלקו החכמים אם סימן הטהרה שנאמר במשנה[82] ש"כנפיו חופין את רובו" הכוונה לרוב ארכו או שמא לרוב הקיפו[83].
פירוש פסקים
רב פפא עוסק רבות בפירוש פסקים של חכמים שהיו לפניו. כך למשל אודות המחלוקת בין רב ולוי האם מטבע נקנה בחליפין[84]. הוסבר על ידי רב פפא, כי לא ניתן להחליף מעות בדבר אחר בתורת חליפין, מכיוון שלכסף אין חשיבות עצמית אלא על הצורה החקוקה בו והנותנת לו את שוויו, ומכיוון שאם יחליט המלך או הממשלה להחליף את המטבע לסמל אחר הוא לא יהיה שווה יותר כמובן, אין הוא נחשב ל"דבר מסוים" (מסוים = שלם) כדוגמת נעל, שהיא מסוימת ושלימה ויש לה שווי עצמי שאינו בטל לעולם.
אגדות ואמרות
רב פפא אמר: בית שיש בו חתול, לא ילך בו אדם ללא נעליים, שכן החתול אוכל נחשים אותם הוא מוצא, ומתוך גופו של הנחש המת נושרות על הארץ עצמות העלולות לחדור לרגליו של הצועד במקום כשהוא יחף. לפי גרסה אחרת אמר: בית שאין בו חתול, לא יכנס בו אדם, שמא ייכרך עליו נחש ללא ידיעתו[85].
במסכת שבת מובאת בשם רב פפא האמרה "לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" אין עני יותר מכלב, ואין עשיר יותר מחזיר[86]
ישראל דנדרוביץ, לפתרון תעלומת הלעז שהוציא רב פפא, מוריה, 29, ח-י, תשס"ט-2009, עמ' קסה-קעא.
שמואל יששכר שפרכר, מועד למינו ומועד לשאינו מינו: פלוגתת רב פפא ורב זביד ופסיקת ההלכה, מגל, ט"ו, תשס"ז-2007, עמ' 259–273.
אהרן ארנד, הזכרת בני רב פפא בסיום הלימוד, סידרא, ה', תשמ"ט-1989, עמ' 17–25.
אילן קופמן, שעבודא דאורייתא - בירור בדעת רב פפא, אבני משפט, א, תשס"ב-2002, עמ' 20–43.
צבי דור, המסורות הארצישראליות במשנתו ההלכתית של רב פפא (תורת אמוראי ארץ-ישראל בתלמודו של רב פפא), הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 4, 1, תשכ"ז, עמ' 157–162.
