PROFILBARU.COM

ראלף קמרון
Ralph H. Cameron
לידה	21 באוקטובר 1863; סאות'פורט, מיין, ארצות הברית
פטירה	12 בפברואר 1953 (בגיל 89); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	Grand Canyon Pioneer Cemetery
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	4 במרץ 1921 – 4 במרץ 1923; (שנתיים)
	→ מרקוס א. סמית'
	4 במרץ 1923 – 4 במרץ 1925; (שנתיים)
	4 במרץ 1925 – 4 במרץ 1927; (שנתיים)
	קרל היידן ←

ראלף הנרי קמרון (באנגלית: Ralf Henry Cameron‏; 21 באוקטובר 1863 – 12 בפברואר 1953) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי ששימש גם כנציג של טריטוריית אריזונה לקונגרס וגם כסנאטור של ארצות הברית מאריזונה. כציר טריטוריאלי, הוא ראה את אריזונה משיגה מעמד של מדינה ב-1912. ההישג הגדול ביותר של קמרון בסנאט האמריקני היה האישור לסכר קולידג'.

בחזית העסקית, קמרון היה פעיל בשלב מוקדם במאמצים לפתח את הגרנד קניון במה שנחשב כיום כדוגמה קלאסית ל-rent-seeking. לשם כך הוא השתמש לעיתים קרובות בהשפעתו הפוליטית כדי לעזור לאינטרסים העסקיים שלו. הוא היה פופולרי בקרב תושבי צפון אריזונה במשך חלק ניכר מהקריירה הפוליטית שלו, אולם מזלו השתנה לאחר שהגיע לסנאט האמריקני והמצביעים החלו לראות במעשיו כדאגה לאינטרס האישי.

ביוגרפיה

ראשית חייו

קמרון נולד ב-21 באוקטובר 1863 להנרי ואביגיל אן (ג'ונס) קמרון בסאות'פורט, מיין. הוא למד בבתי ספר ציבוריים עד גיל שלוש עשרה, כאשר עזב את הבית עבור צי הדייגים שפעל ברמות הגדולות של ניופאונדלנד. קמרון יטען מאוחר יותר שחלק ניכר מהידע שלו הגיע מ"אסכולת הדפיקות הקשות". לאחר חמש שנות עבודה כדייג, קמרון עבר לבוסטון שם הפך לפקיד בחנות.

לאחר שקרא את התיאור של ג'ון וסלי פאוול על חקר נהר הקולורדו ב-1869, קמרון רצה ללמוד עוד על דרום-מערב ארצות הברית. זה גרם לו לעזוב את עבודתו ולקחת רכבת לפלגסטף, טריטוריית אריזונה ב-1883. הוא עבד בתחילה במנסרה אך זמן קצר לאחר מכן הצטרף לאחיו, ניילס, בהפעלת חנות סחורה. חודשיים לאחר הגעתו, קמרון ביקר בגרנד קניון. הוא חקר את האזור במשך תשעה ימים בביקורו הראשון וחזר שנה לאחר מכן עם אדוארד אי. אייר כדי לחקור הזדמנויות בתחום העץ לאורך השפה הדרומית. בסופו של דבר האחים מכרו את החנות שלהם והתמקדו בכרייה בגרנד קניון.

בשנת 1890, קמרון סייע לפיטר ברי ואחיו ניילס בחיפושים סביב הגרנד קניון. השלישייה הקימה את מכרה ההזדמנות האחרונה. כדי לשפר את הגישה למכרה, בנה ברי שביל ומלון בקתות עץ בשנים 1892 ו-1893.

מתוך הכרה בפוטנציאל התיירותי של הגרנד קניון, קמרון ואחיו בנו מלון בראש שביל ברייט אנגל והחלו לגבות אגרה עבור השימוש במסלול. המסלול, שהחל כנראה כשביל משחק, שופר על ידי ברי, נייל קמרון ואחרים (רמת המעורבות של ראלף קמרון אינה ברורה). ברי הגיש ניירת כדי לבסס אותו ככביש אגרה פרטי בפברואר 1891. השביל ראה תנועה מועטה והוא התקלקל עד 1897. ב-1901 או ב-1902, קמרון השיג את זכויותיו של ברי על השביל. קמרון קיבל הארכה של חמש שנים לזכות המקורית של עשר שנים לגביית אגרות, והאריך את הזיכיון שלו על השביל עד 1906. הוא גם החל להגיש תביעות כרייה שהוצבו באופן אסטרטגי, והחזיק ב-39 תביעות כאלה עד 1907.

רכבת גרנד קניון הושלמה בשנת 1901. למסילת הרכבת היה הסדר עם מלון מתחרה שמנע מקמרון לשדל מבקרים בתחנת הרכבת, נוהג שהגביל את הלקוחות למלון שלו. במקביל, קמרון הרגיז מספר אנשים בכך שגבה תשלום עבור השימוש בשביל ברייט אנגל. המתיחות גברה עד לנקודה שבה עובדי שני המלונות החלו להצטייד בנשק חם. קמרון סגר את המלון שלו לאחר פתיחת מלון אל טובר.

מחוז קוקונינו

בשנת 1889, קמרון הפך למוביל במאמצים להקים את מחוז קוקונינו מצפון מחוז יאבפאי לאחר שהתעצבן על הצורך לנסוע לפרסקוט לתפקיד חבר מושבעים וקיבל רק 2 דולר ליום עבור הזמן והמאמץ. כאשר המחוז החדש הוקם ב-1891, מינה המושל ג'ון נ. ארווין את קמרון לשריף הראשון של המחוז. הוא כיהן בתפקיד במשך שלוש קדנציות, וזכה בבחירות חוזרות ב-1894 וב-1896. הוא היה נציג של מקינלי במהלך הוועידה הלאומית הרפובליקנית ב-1896. קמרון התחתן עם אידה מיי ספולדינג בפלגסטף ב-25 בנובמבר 1895. לזוג נולדו שני ילדים: ראלף הבן וקתרין.

כאשר קמרון ניסה להשיג זיכיונות על כמה מתביעות הכרייה שלו, רכבת סנטה פה ערערה על התביעות ותבעה לחסום את הפטנטים על בסיס שלטענות אין מינרלים יקרי ערך. נשר הזהב וכף הורן גם חפפו חלקית את שטחי תחנת הרכבת. מכיוון שמענק הקונגרס מ-1898 שהסמיך את תחנת הרכבת קדם לבקשה לתביעה של קמרון משנת 1902, הרכבת שמרה על השליטה בשטחה ועל זכות הקדימה שלה, אך בשנת 1906, השופט ריצ'רד א. סלואן מצא ראיות מספיקות למרבצי מינרלים כדי לאפשר לקמרון לשמור על תביעת הכרייה שלו לאחר התאמת גבולותיה.

כשהתקרבה תפוגה של הזיכיון שלו בברייט אנגל ב-1906, קמרון החל לחפש דרכים חדשות להרחיב את השליטה שלו בשביל. הוא נבחר למועצת המפקחים של מחוז קוקונינו ב-1904. שנה לאחר מכן הפך ליו"ר הדירקטוריון. כאשר התכנס בית המחוקקים הטריטוריאלי ה-24 של אריזונה, הוא לחץ על המושב להעביר את "חוק קמרון" שחייב את המחוזות לתת עדיפות לבעלים הקודם של כביש אגרה בעת הענקת חוזה ההפעלה לאחר שפג תוקפו של זיכיון בכביש. שר הפנים איתן היצ'קוק שלח מברק במחאה על הצעת החוק, מה שגרם למושל ג'וזף ה. קיבי להטיל וטו על החקיקה. בית המחוקקים עקף את הווטו והעביר את הצעת החוק ב-18 במרץ 1907. כאשר פג תוקף הזיכיון של קמרון, מסילת הרכבת של סנטה פה הציעה לשלם 70% מכלל האגרה שנגבתה למחוז בתמורה לחוזה להפעלת שביל ברייט אנג'ל. מועצת המחוז דחה את הצעת הרכבת והעניקה לקמרון חוזה לחמש שנים ב-1907.

מסילת הרכבת של סנטה פה ערערה על ההחלטה על תביעות הכרייה של קמרון לנציב משרד הקרקעות הכללי של ארצות הברית, ריצ'רד א. בלינגר. בעקבות דפוס נפוץ שבו פקידי משרדי קרקע מקומיים שפעלו לטובתו של קמרון נשלטו על ידי הממונים עליהם בוושינגטון, בלינגר דחה את בקשות הזיכיון של קמרון. קמרון פנה אז למזכיר הפנים ג'יימס ר. גרפילד. בתחילה מצא גרפילד שמידע רלוונטי כלשהו לא נכלל בחקירה הראשונית ובאוגוסט 1907 הורה על חקירה חדשה בנוגע לטענותיו של קמרון. גרפילד הוציא החלטה בפברואר 1909 שמצאה כי התביעות השנויות במחלוקת אינן "בעלי אופי וערכים מינרלים כאלו המצדיקים את מחלקת הקרקעות בהענקת הזיכיון הרצוי".

נציג טריטוריאלי

במהלך הבחירות של 1908, הייתה תחושה רווחת בכל הטריטוריה שלרפובליקנים יכולים להיות תוצאות טובות יותר בהשגת מדינה בקונגרס בשליטה רפובליקנית מאשר השיג הנציג הדמוקרטי של טריטוריית אריזונה, מארק סמית'. סמית' צבר מספר אויבים פוליטיים במהלך שנות כהונתו הרבות ובילה זמן בקמפיין למען ויליאם ג'נינגס ברייאן במקום לפעול למען בחירתו מחדש. קמרון קיבל את מועמדות מפלגתו לתפקיד ב-22 באוגוסט. במהלך הבחירות הכלליות, הוא הביס את סמית' בהצבעה של 12,435 מול 11,727 כאשר כל שאר המועמדים קיבלו 2,205 קולות ביחד.

קמרון נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1909. הוא הוצב בוועדות הבית בנושאי טריטוריות, כבישי דואר ודואר, מכרות וכרייה, ולענייני האינדיאנים. קמרון הגיש כמה הצעות חוק במהלך המושב הראשון שלו, כולל הצעת חוק מדינה, אך לא דיבר בפני מליאת הבית עד הישיבה השנייה. כאשר הצעת חוק המדינה שלו עלתה לדיון בפני בית הנבחרים, נציגה של אריזונה טען, "זהו נושא היסטורי שאריזונה מתדפקת על דלתות הקונגרס כבר הרבה מאוד שנים, ותביעותיה הצודקות להכרה ולהכללה בארגון האחיות של המדינות זכו לתשומת לב מועטה, על אף ההבטחות וההבטחות הרבות של שני הצדדים הדומיננטיים". קמרון המשיך והצביע על כך שאריזונה הכילה 37,000 בוחרים מוסמכים שנמנעה מהם ההזדמנות להביע דעה בבחירת הנשיאים ומנהיגים לאומיים אחרים. בית הנבחרים העביר את הצעת החוק למדינת אריזונה ב-17 בינואר, כאשר הנשיא טאפט חתם על חוק ההסמכה ב-20 ביוני 1910. במקום לעמוד בפני בחירה חוזרת ב-1910, כהונתו של קמרון הוארכה בהכרזה נשיאותית כחלק מתהליך הענקת מעמד מדינה לאריזונה.

כבר ב-1898 דובר על הפיכתו של הגרנד קניון לפארק לאומי. רוב תושבי אזור צפון אריזונה האמינו שהכרייה חיונית לפיתוח הכלכלי של האזור והתנגדו לכל מאמצים להעניק לפארק הקניון מעמד. קמרון חש שוושינגטון נוטה להעדיף עסקים גדולים על פני האינטרסים של הממשל המקומי והפרטים. למרות ההתנגדות המקומית, הנשיא רוזוולט הקים את האנדרטה הלאומית של גרנד קניון ב-22 בינואר 1908. בשנת 1908 קמרון הציע להקים את חברת גרנד קניון נוף לרכבות כדי לבנות קו רכבת נופי לאורך השפה הדרומית של הקניון והגיש הצעת חוק לקבלת אישור הקונגרס לזכות קדימה בשנה הבאה. מחלקות החקלאות והפנים התנגדו לתוכנית של הנציג הטריטוריאלי אך העניקו אישור לחברת-בת מסילת ברזל של סנטה פה המתירה בניית כביש לגרנד קניון בשנה הבאה. ההיתר כלל סעיף המסמיך את החברה הבת "לשמור ככביש ציבורי חופשי את השביל המכונה שביל ברייט אנגל". מזכיר החקלאות ג'יימס וילסון חסם את שירות היערות מפעולה הקשורה לברייט אנגל, תוך שהוא מצטט החלטה משנת 1909 של בית המשפט העליון הטריטוריאלי של אריזונה, שמצאה שהשביל הוקם לפני היער הלאומי גרנד קניון וזכויותיו "תוקנה לצמיתות". וילסון אכן אישר את בניית הכביש והוא הושלם ב-1914.

כבר בשנת 1907, משקיעים פוטנציאליים חיפשו לשתף פעולה עם קמרון לפיתוח הגרנד קניון. וורנר, טאקר וחברת בוסטון רכשו אופציות לתביעות הכרייה של קמרון כאשר בחנו בניית סכר הידרואלקטרי בקניון. משקיעים אחרים עם תוכניות לסכרים אחרים, פוניקולרים, פרויקטים של כרייה וצינור לשאיבת מים מהגנים האינדיאניים לגדה הדרומית באו בעקבותיהם, אבל שום דבר מעולם לא יצא מההצעות הללו, מכיוון שקמרון לא הצליח לקבוע כותרת ברורה לטענותיו. ההחלטה השלילית של משרד הפנים לא עצרה את קמרון במאמציו למצוא משקיעים שכן הוא המשיך לטעון שתביעות הכרייה שלו תקפות.

הוועידה החוקתית של אריזונה התכנסה מ-10 באוקטובר עד 9 בדצמבר 1910, והורכבה מ-11 רפובליקנים ו-41 דמוקרטים. המסמך שהתקבל הכיל מספר רפורמות בעידן הפרוגרסיבי, כולל סעיפים לבחירות החזרה, משאל עם ויוזמה. קמרון לא תמך בהצעת החוקה. הוא הצטרף עם המושל ריצ'רד א. סלואן בטענה שהחוקה המוצעת תגרום לדחייה של מדינת אריזונה. האישור הסופי של הקונגרס למדינת אריזונה התרחש ב-10 באוגוסט 1911. הנשיא טאפט הטיל וטו על הצעת חוק המדינה, בנימוק של התנגדותו להחזרת שופטים. באותו יום עם הווטו, הוגשה בקונגרס הצעת חוק להכניס את אריזונה בתנאי שהחוקה המוצעת תסיר את הסעיף המאפשר להדיח שופטים. הצעת החוק החדשה נחתמה על ידי הנשיא טאפט ב-21 באוגוסט 1911. מצביעי אריזונה אישרו את השינוי הנדרש ואריזונה הפכה למדינה ב-14 בפברואר 1912.

מחוץ לפוליטיקה

במהלך 1911 לקראת הקמת המדינה, קמרון היה מועמד רפובליקני לסנאט של ארצות הברית אך הפסיד בבחירות הכלליות. לאחר שעזב את תפקידו הוא מיקד את מאמציו בקריירה העסקית שלו והפך לנשיא חברת ניירות ערך והשקעות אריזונה. באופן חריג לכך הוא רץ ב-1914 כמועמד הרפובליקני להחליף את ג'ורג' האנט כמושל אריזונה. לאחר שהובס במירוץ הזה, קמרון החליט לשבת בחיבוק ידיים ולחכות להזדמנות טובה לפני שהוא רץ שוב לתפקיד.

בנוסף למאמצים הפוליטיים שלו, קמרון היה עסוק בתוכניות פיתוח לגרנד קניון. ב-24 במאי 1912 הוכרזה תוכנית הכוללת קבוצת השקעות בפילדלפיה. אם הושלמה העסקה הייתה משלמת לקמרון יותר מ-5 מיליון דולר (שווה ערך ל-158מיליון דולר בשנת 2023). בחודש לאחר מכן, חברת סנטה פה לשיפור קרקעות שילמה 40,000 דולר עבור זכות קדימה מעבר לתביעת קייפ הורן של קמרון בחלק העליון של השפה הדרומית יחד עם תביעות אחרות לאורך שבילי ברייט אנג'ל וההרמיט. רוב פרטי העסקה נשמרו בסוד כדי להגן על מסילת הברזל מפני אופורטוניסטים פוטנציאליים.

בזמן שקמרון עבד על עסקאותיו העסקיות, שירות היערות נתקל בקשיים בניהול האנדרטה הלאומית של גרנד קניון. חלק מהבעיות של שירותי היער היה קמרון ותושבי צפון אריזונה אחרים הצליחו לחסום תוכניות פיתוח עבור הקניון באמצעות תביעות הכרייה שלהם. הטיפול בתביעות היה מסובך בשל העובדה שהאנדרטה הלאומית נוהלה על ידי משרד החקלאות ואילו תביעות הכרייה נוהלו על ידי משרד הפנים. הקמת פארק לאומי תפשט את הדברים על ידי שילוב המינהל לתוך מחלקת הפנים בלבד. לשם כך, היערן הראשי הנרי ס. גרייבס החל לערוך שתדלנות בקונגרס האמריקני כדי להקים פארק לאומי בגרנד קניון בשנת 1914. שירות היערות שקל גם צעדים משפטיים נגד התביעות, אך דחה כל פעולה בשל חשש שתביעה תעורר זעם דעת מקומית נגד השירות. שליטה על ספקים בקניון הציגה בעיה נוספת, כאשר חלק מהעסקים השתמשו במגפונים כדי למשוך תיירים. כדי להתמודד עם זה התאים שירות היער מדיניות של "תחרות מוסדרת". זה עקר מספר ספקים עצמאיים קטנים והעניק מונופולים וירטואליים לחברת פרד הארווי ולמסילת הרכבת של סנטה פה.

בשנת 1914, קמרון הגיש בקשה נוספת לפטנט על תביעת הכרייה שלו בקייפ הורן. בשנה שלאחר מכן הגיש שירות היערות תביעה לחסום את הבקשה. בשנת 1916, הוגשה תביעה כדי לבטל את תביעות הכרייה של קמרון בגני האינדיאנים. תביעה שנייה זו הוקפאה עד להכרעה בתיק הראשון. המקרה הראשון עשה את דרכו לבית המשפט העליון של ארצות הברית אשר פסק לטובת הממשלה ב-19 באפריל 1920. בתי המשפט פסלו את תביעות הגנים האינדיאניים של קמרון בפברואר 1921. נוסף על כך, הנשיא וילסון חתם בחוק על הצעת חוק שיצרה את הפארק הלאומי גרנד קניון ב-26 בפברואר 1919. למרות המספר ההולך וגדל של מכשולים בפני טענותיו, קמרון נשאר אופטימי לגבי סיכוייו לשלוט בחלקים חשובים בגרנד קניון. אמון זה התחזק על ידי העובדה שתביעות כרייה שהחזיק ב-1902 לא ערערו ושיפורים בהשקפתו הפוליטית עם שחר של שנות ה-20.

עד 1920, רבים ממצביעי אריזונה התעייפו ממדיניותו של וודרו וילסון ורצו ב"נורמליות" שהציע המתמודד הרפובליקני וורן הרדינג. עם הזדמנויות רפובליקניות שנראות חיוביות לבחירות הקרובות, קמרון החליט לקרוא תיגר על מארק סמית' על מושב בסנאט של ארצות הברית. קמרון ניצח שלושה מתמודדים אחרים במהלך הפריימריז ב-7 בספטמבר כדי לזכות במועמדות הרפובליקנית. ההבטחה העיקרית של קמרון בקמפיין הייתה לזכות ב-12 מיליון דולר לבניית סכר על נהר חילה ליד סן קרלוס, אריזונה. הבטחה שנייה ללגיון האמריקאי הייתה להקצות מחדש 100,000 עד 150,000 acre (40,000 עד 61,000 הקטאר) של שמורת האינדיאנים של נהר הקולורדו ולתת את האדמה לותיקי מלחמה להתיישבות. הוא גם סיפר לבוחרים כיצד זוג סכרים הידרואלקטרים בגרנד קניון יכולים "לחשמל כל מסילת ברזל, מכרה, טחנה, עיר, עיירה וכפר באריזונה". במהלך ההכנה לבחירות הכלליות, נראה היה שלסמית' בן ה-69 חסרה החיוניות של יריבו הצעיר. קמרון ניצח בבחירות בהצבעה של 35,893 מול 28,169.

הסנאט האמריקאי

עם כניסתו לתפקיד, קמרון שובץ בוועדת הסנאט של ארצות הברית לענייני האינדיאנים, הכוחות המזוינים, השקיה וטיוב, ומחוז קולומביה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, קמרון התמודד עם כמה אתגרים משפטיים. ראשית, גבר מבוסטון הגיש תביעה של 100,000 דולר נגד קמרון בטענה לפגיעה בנישואיו ב-27 במרץ 1921. קמרון פגש את האיש במקרה ברכבת ב-1913 ואשתו עזבה אותו ב-1916. קמרון הכחיש את ההאשמות והבטיח "להילחם בתביעה הזו בשני האגרופים, ללא פחד ובאופן גלוי". כאשר החוק באריזונה קבע חוק התיישנות של ארבע שנים על תביעות מסוג זה, התיק נדחה בשקט. לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום באשמת עדות שקר ב-24 באוקטובר 1921.

ההאשמות נגד הסנאטור טענו שהוא לא דיווח כראוי על תרומות שקיבל במהלך המירוץ שלו לסנאט ב-1920. עורך דינו של קמרון ציין במהלך דיון מקדים ב-11 במאי 1922, כי בעוד שחוקי מימון הקמפיין באותה עת דרשו דיווח על הוצאות, לא הייתה חובה לדווח על תרומות שהתקבלו. השופט המפקח על התיק הסכים עם עורכי הדין של קמרון ודחה את האישומים ב-17 במאי.

עם שובו לסנאט, קמרון הצביע בעד תעריף פורדני-מקמבר. הוא לא הצליח במאמצים לקבוע מכס על יבוא כותנה. הוא הצביע בעד הצעת חוק הבונוס אך מאוחר יותר הצביע נגד ביטול הווטו של הנשיא הרדינג. כאשר הצעת חוק הבונוס עלתה ב-1924, קמרון הצביע שוב בעד החקיקה ותמך בביטול הווטו של הנשיא קולידג'.

קמרון החל במאמצים להדיח את סטיבן מאת'ר כמנהל שירות הפארקים הלאומיים זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. מאת'ר היה מחובר היטב מבחינה פוליטית והצליח לשמור על מעמדו. כאשר התברר לקמרון שהוא לא יכול להדיח את מאת'ר, הוא פנה למנות מינויים חיוביים למטרתו למשרד הקרקעות בפיניקס, למפקח הכללי של אריזונה ולבית המשפט המחוזי של ארצות הברית למחוז אריזונה. לאחר שגיסו של קמרון, ל. ל. פרול, מונה למנהל הדואר של הגרנד קניון, שומרי הפארק החלו להתלונן שהדואר שלהם נפתח לפני שקיבלו אותו. כדי להתמודד עם האיום הנתפס, פקידי הפארק החלו לשלוח הודעות רשמיות בקוד ושהדואר שלהם יופנה לנשותיהם או לחבריהם.

מושבו בסנאט אפשר לקמרון לפגוע בשירות הפארקים באמצעות המימון שלהם. בפברואר 1922, הוא טען שמימון לפיתוח הפארק הלאומי גרנד קניון יביא לאתרי קמפינג עבור "שלושים או ארבעים מיליונרים בלבד" והצליח להסיר את ההקצאה מהצעת החוק למימון מחלקת הפנים. נציגי הקונגרס האחרים של אריזונה, קרל היידן והנרי פ. אשורסט, נלחמו כדי להחזיר את המימון אך קמרון הצליח לחסום את המאמצים למשך מספר חודשים. בסופו של דבר הסנאט אישר 75,000 דולר עבור הפארק הלאומי גרנד קניון, ירידה מ-100,000 דולר ב-1921.

קמרון השתמש בנוסף בעמדתו הפוליטית כדי לנסות להחזיר את השליטה על שביל ה-Bright Angel, שהוא עדיין טען שבבעלותו. במאי 1922 הוא הציע לשלם למחוז קוקונינו 1,875 דולר לשנה עבור חוזה שכירות לחמש שנים על השביל. זה יאפשר לקמרון להמשיך לגבות ממשתמשי השביל 1.00 דולר עבור כל סוס או פרד שמשתמשים במסלול. המחוז דחה את הצעתו של הסנאטור לאחר שמסילת הרכבת של סנטה פה הגישה הצעה גבוהה יותר. במרץ 1923, היידן וחבר הקונגרס לואי קרמטון ממישיגן נפגשו עם נציגי המחוז, שירות הפארקים וחברת פרד הארווי כדי לדון ברכישת השביל. ההצעה שהוסכמה בפגישה קראה להקצאה של 100,000 דולר לבניית דרך גישה לעפר מתחנת רכבת לקניון. לאחר שנודע על ההצעה, קמרון פעל נגד התוכנית של הממשלה הפדרלית לרכוש את השביל. לשם כך הוא טען כי מאחר שהממשלה הפדרלית מחזיקה ב-75% או יותר מהקרקע במחוז קוקונינו, ובכך הופכת את הקרקע ללא מס על ידי המחוז, 7-8,000 דולר של הכנסות מאגרה שיצר השביל היו חיוניים למחוז. חבר הקונגרס קרמטון התנגד לטענותיו של הסנאטור והאשים את קמרון בשמירה על אינטרסים בלתי חוקיים במסלול באמצעות טענות הכרייה שלו. הושגה פשרה בסוף מרץ 1924 שבה הוראה המחייבת את מצביעי המחוז לאשר את המכירה אושרה על ידי הקונגרס. בשלב זה, ה-Coconino Sun, שבאופן מסורתי היה תומך קמרון, האשים את הסנאטור בשימוש במחוז ככלי במאמצים לשמור על השליטה על השביל והפציר בבוחרים לאשר את המכירה. מצביעי המחוז דחו את המכירה 1,247 ל-755.

הצלחתו החקיקתית הגדולה ביותר של קמרון הגיעה בשנת 1924 כאשר הוא וקרל היידן השיגו הקצאה של 5,500,000 דולר לבניית סכר קולידג'. השנה הביאה גם את הראשון מבין כמה כישלונות משפטיים. באוגוסט 1924, תביעה משפטית שניסתה לאלץ את קמרון לסלק עובדים ולבנות לאורך שביל ברייט אנג'ל, הביאה להגשת כתב אישום נגד הסנאטור. עורכי דינו של קמרון לא הצליחו במאמצים להעלים את האישום בשימוע ב-15 בספטמבר, אך כן השיגו דחייה של שבועיים. האישום בוטל לאחר שקמרון הורה לעובדיו להתרחק מהשביל. בשנת 1925, הממשל הפדרלי הגיש תביעה לפסילת תביעות כרייה בקניון גרנד קניון ובולדר בבעלות חברת פלטינום של ארצות הברית, חברה בבעלות קמרון ומספר שותפים נוספים, על בסיס שללא אתרי התביעה לא היו ריכוזים שניתנים לחילוץ של פלטינה. פסק דין מ-16 בדצמבר 1925 פסל את הטענות. תביעות כרייה אחרות ערערו גם הן, אך האתגרים עוכבו על ידי גיסו של קמרון, ל. ל. פרול, שהיה אז רשם משרד הקרקעות הכללי בפיניקס. הנציב של משרד הקרקעות הכללי, ויליאם ספריי, דחה את פרול בינואר 1926 וביטל את תביעות הכרייה האחרות של קמרון. הסנאטור הגיב בכך שהעביר הצעת חוק שיצרה ועדה קונגרסית המוסמכת לחקור את מחלקות החקלאות והפנים. קמרון מונה ליושב ראש הוועדה ומיקד את עיקר תשומת הלב של הוועדה במנהל שירות הפארקים הלאומיים.

ההפסדים המשפטיים החלו להשפיע על הונו הפוליטי של קמרון, כאשר הבוחרים החלו לראות בו כמי שמשרת את עצמו. כדי להתמודד עם זה, הוא הציג מספר יוזמות חקיקה שנועדו לסייע לבוחריו. בינואר 1925, הסנאטור זכה בהקצאה של 200,000 דולר עבור מערכת השקיה חדשה ליד יומה. זה המשיך בחודש לאחר מכן עם הקצאה של 650,000 דולר לתחזוקה של המערכת. קמרון ניסה לקבוע מכס של 6¢ לפאונד על יבוא נחושת, בטענה שהמס "יתיר לכורה הנחושת [האמריקאי] להמריץ מחדש את תעשיית הנחושת הגוססת של מולדתו", אך לא הצליח במאמציו. מאמציו להסיר את כל עמלות המרעה באדמות הפדרליות הביאו להפחתה של 50% בעמלות שנגבו. קמרון היה גם מוביל במאמציה של אריזונה למנוע את בניית סכר בולדר.

במהלך הבחירות של 1926, קמרון קיבל את תמיכתם של מנהיגים רפובליקנים, אך רק תמיכה פושרת מאנשי השורה. לעומת זאת, למתמודד מולו, חבר הקונגרס קרל היידן, היה בתורו מפלגה מאוחדת, תמיכה בעבודה ותמיכת איגוד המתינות הנוצרי של האישה. קמרון ערך קמפיין על מסר המדגיש את הצלחותיו במהלך הקדנציה הראשונה שלו. הדמוקרטים התנגדו בטענה שהצלחותיו היו מאמצים רפובליקנים ודמוקרטיים משותפים ושחוסר יכולתו לזכות בתעריף כותנה הראה שהוא לא יעיל. סדרה של שישה מאמרים שנכתבו על ידי תומך היידן ויל ארווין פורסמה על ידי הלוס אנג'לס טיימס באמצע 1926. מאמרים אלה בחנו את ההיסטוריה של קמרון עם הגרנד קניון וטענו שהוא ניפח מספר טענות בקניון כדי לשלוט באתרים יקרי הערך. קמרון גינה את טענות המאמרים כ"בדיות זדוניות", אך הנזק הפוליטי כבר נגרם. היידן ניצח בבחירות בהצבעה של 44,591 מול 31,845. ההפסד בבחירות בשילוב עם תבוסותיו המשפטיות סיים את השפעתו של קמרון בגרנד קניון.

אחרית חייו

לאחר שעזב את תפקידו, קמרון התמודד בשנת 1928 על מושב הסנאט האמריקני שהחזיק הנרי פ. אשורסט. הוא זכה במועמדות הרפובליקנית אך הפסיד לסנאטור המכהן בבחירות הכלליות. הוא התמודד שוב ב-1932, ניסה להחזיר לעצמו את מושב הסנאט הישן אך הובס שוב על ידי קרל היידן. לאחר מכן עזב קמרון את אריזונה, והתגורר זמן מה בפילדלפיה ובלוס אנג'לס. הוא התפרנס מעבודות כרייה באריזונה, קליפורניה, ג'ורג'יה וקרוליינה הצפונית. בשנת 1933, קמרון התגרש מאשתו הראשונה. הוא התחתן עם אשתו השנייה, אליזבת ריס, ב-19 באוגוסט 1935.

בתחילת שנות ה-50, קמרון חזר לאריזונה. בריאותו כשלה באותו זמן והוא עבר שני ניתוחים גדולים. פרויקט הגמר שלו היה פיתוח מרכז מעיינות חמים רפואיים ליד יומה שנועד לטפל בדלקת פרקים ובפוליו. בעת נסיעת עסקים לוושינגטון די. סי., קמרון לקה בהתקף לב ב-7 בפברואר 1953. בזמן שהחלים, הוא חלה בדלקת ריאות הסימפונות ומת ב-12 בפברואר 1953. הוא נקבר בכפר גרנד קניון, אריזונה. הקהילה של קמרון, אריזונה, נקראת על שמו.