בשנת 1996, אוֹאֵן בן ה-12, בנם של ברנדה ופרנק, הוא תלמיד כיתה ז' שלא משתלב בחברה. אואן צופה בקדימון של פרק בסדרת הטלוויזיה "הוורוד העכור" (במקור באנגלית: The Pink Opaque) שהוא לא מורשה לצפות בה מפאת שעת השינה. הסדרה המשודרת מדי יום שבת בערב, מתרחשת בעולם פנטסטי. שתי גיבורותיה הן הנערות איזבל וטארה שיש ביניהן קשר על-חושי, באמצעותו הן נלחמות במפלצות ששולח נבל העל מר מלנכוליה בעל ראש ירח, במטרה ללכוד ולכלוא אותן ב"ממלכת חצות". בערב בחירות בבית הספר, אואן רואה את מאדי, תלמידת כיתה ט', קוראת במדריך לפרקי הסדרה, והשניים מתחברים. ערב אחד חומק אואן מהוריו והולך אל מאדי לצפות בשידור פרק, איתה ועם חברתה אמנדה. מאדי מרשה לאואן ללון בביתה, אך מבהירה שעליו לעזוב עם שחר, פן אביה החורג יגלה זאת וישבור שוב את אפה.
כעבור שנתיים, 1998, אואן בכיתה ט', וברנדה חולה סופנית. פרנק עדיין לא מרשה לאואן לראות את הסדרה משום שלדעתו זו "סדרה לילדות", ומאדי מקליטה עבורו את פרקי הסדרה. אואן פונה למאדי ושואל אם היא עדיין רואה את הסדרה עם אמנדה, והיא עונה שהיא לא מדברת עם אמנדה, אחרי שזו הפיצה שמועה שקרית שמאדי נגעה בשדיים שלה. אואן מבקש לבוא אליה בשבת בערב לראות פרק חדש. מאדי מסבירה לו שהיא אוהבת בנות, אך לו אין כוונות לגביה מלבד צפייה משותפת. מאדי שואלת אם הוא אוהב בנות או בנים, ואואן עונה שהוא לא יודע, אך הוא אוהב סדרות טלוויזיה. הוא מספר שהסדרה גורמת לו לחוש שמישהו רוקן אותו מבפנים, ומאדי עונה שאואן דומה לאיזבל שפוחדת ממה שיש בתוכה. בזמן שהם צופים בפרק, מאדי בוכה ואומרת שהיא החליטה לברוח מהעיר, כי ברור לה שתמות אם תישאר. היא מבקשת מאואן להצטרף אליה ומציירת על עורפו את רוח הרפאים הוורודה הטבועה על עורפן של איזבל וטארה, אך הוא נרתע. ברנדה מתה. מאדי נעלמת, ומכשיר הטלוויזיה שלה נמצא בחצר ביתה, עולה באש. באופן מסתורי, מיד אחרי היעלמותה של מאדי, הסדרה מבוטלת בתום העונה החמישית.
בשנת 2006 אואן עדיין מתגורר עם פרנק ועובד בבית קולנוע מקומי. בדרכו הביתה בחזרה מהעבודה, אואן רואה חזיון שווא שבו ריצודים של מסכי טלוויזיה וכבלים חשופים חוסמים את דרכו שעליה מפוזרים דפים חרוכים של מדריך הסדרה. ערב אחד, כשאואן נמצא במרכול, מאדי צצה שם במפתיע, וחזותה נטולת מגדר (אנ'). היא לוקחת את אואן לבר שמופיע בעלילת "הוורוד העכור", שואלת אותו מה הוא זוכר מהסדרה שראו בילדותם, ומגלה לו שהיא נעלמה לתוך הסדרה עצמה. היא שואלת אם גם הוא חש שהסדרה התערבבה בחיים האמיתיים, ושהזמן יצא מאיזון, אך אואן מתעקש שזו הייתה תוכנית טלוויזיה ותו לא. בצאתם מהבר, מאדי מסבירה שלא נותר לה זמן רב כי היא חייבת לחזור לתוך הסדרה, משום שהם חיים בממלכת חצות של מר מלנכוליה. מאדי מבקשת שאואן ייזכר בפרק הסיום של העונה החמישית, ויבוא לבית הספר הישן למחרת בערב. אואן נזכר שזמן קצר אחרי שמאדי נעלמה, הוא קיבל ממנה בדוארקלטת עם פרק הסיום, וצופה בה בביתו: מר מלנכוליה ושני משרתיו, השדים מרקו ופולו, חוטפים את טארה שנקברת חיים ומשדרת לאיזבל קריאות עזרה על-חושיות. טארה הקבורה נראית כדמותה של מאדי. בעוד איזבל מחפשת את טארה, הנבל תופס וכולא אותה, ומראה לה כדור שלג שבתוכו נראות תמונות מעברו של אואן כילד. אחר כך הוא משקה אותה מיץ שלדבריו, ימחוק את זכרונותיה, עד שלא תזכור את שמה ואפילו לא את מותה. הוא עוקר את לבה וקובר אותה חיים. בפרק נרמז שאיזבל היא אואן, ובסופו אואן מטיח את ראשו בפאניקה לתוך המסך. פרנק מושך אותו מתוך המכשיר תוך שאואן צורח שפרנק איננו אביו וזה לא ביתו, ומקיא את המיץ שאיזבל אולצה לבלוע.
בפגישתם בבית הספר, מאדי מספרת שהיא ברחה לפיניקס, אימצה שם חדש ומצאה עבודה במרכז קניות. אך דבר לא השתנה, הזמן החל לחלוף במהירות לא טבעית, וכשמצאה את עצמה בגיל 21 היא ברחה לסנטה פה ושוב שינתה את שמה, אך עדיין לא מצאה מנוח. בגיל 22 היא שילמה למישהו כדי שיקבור אותה בחיים. ככל שהלכה ונחנקה, היא צרחה והתפללה להצלה. לבסוף הצליחה להיחלץ, וכאילו התעוררה מסיוט, כל זכרונותיה נמחקו, והיא חזרה להיות עצמה לקראת בכורת העונה השישית. אולם היא לא מצאה את מקום קבורתה של איזבל ולא הצליחה ליצור איתה קשר על-חושי, והבינה שעליה לחזור להציל את אואן לפני שייחנק. כך יוכלו להתחיל את העונה השישית. היא כטארה, והוא כאיזבל. מאדי אמנם מספרת את קורותיה לאואן, אך דבריה כפולי משמעות, במובן שהיא טארה שמדברת אל איזבל. אואן פונה אליה כמאדי, והיא עונה שהוא יודע שזה לא שמה. היא בטוחה שאואן מבין על מה היא מדברת, ומזכירה לו את דבריו בחצר בית הספר, שהוא חש ריק מבפנים. לדבריה, זיכרונות הילדות שלו הם הסחת דעת שמר מלנכוליה שתל בו כדי להחזיקו לכוד בממלכת חצות. מאדי לוקחת את אואן למגרש הפוטבול, שם הכינה קבר לשניהם. היא אוחזת בידו ומפצירה בו להיקבר בחיים ביחד איתה כדי שיוכלו לחזור לעולם של "הוורוד העכור", שהוא גורלם המשותף. אולם אואן מאבד עשתונות, נחלץ מאחיזתה, בורח הביתה ומוצא את פרנק לוקה בשבץ. מאז, אואן לא ראה עוד את מאדי, אך לא חדל לתהות אם הייתה אמת בדבריה, שהרחק מעבר למסך הטלוויזיה יש מישהי יפה וחזקה שהוא, אואן, נועד לחיות את חייה. הוא לא יצא מביתו ימים ארוכים בציפייה שמאדי תחזור שנית ותכריח אותו להיקבר איתה, אך לשווא.
בשנת 2010 נסגר בית הקולנוע שבו עבד אואן, והמנהל שלו בבית הקולנוע לקח אותו לעבוד במשחקיית ארקייד. פרנק נפטר עקב שבץ נוסף, ואואן נשאר לגור בבית ילדותו והקים משפחה. הוא מוצא את הסדרה "הוורוד העכור" משודרת בשירות הזרמת מדיה וצופה בה, אך כעת הסדרה נראית לו מגוחכת וילדותית מכפי שזכר. עשרים שנה אחר כך, בשנת 2030, אואן בשנות הארבעים לחייו. במהלך מסיבת יומולדת של ילדים במשחקייה, אואן מתמוטט, צורח שהוא גוסס, קורא לעזרה, מתקשה לנשום ונחנק, מה שמהדהד את קבורתה של איזבל בעודה בחיים. הנוכחים קופאים על מקומם. הוא ננעל בחדר השירותים בעוד המנהל מנסה להרגיע אותו. אואן, כמתוך הזיה, חותך ופותח את חזהו מול ראי, ורואה בתוכו מסך טלוויזיה זוהר באור כחול. הוא מקבל את הגילוי בחיוך. מסדיר את הנשימה, מתלבש ויוצא בחזרה למשחקייה. הוא הולך לאורך שדירת המשחקייה ומתנצל על התנהגותו, אך נראה שאיש לא מודע לקיומו.
לדברי שונברון, הנושא המרכזי בסרט הוא "רגע ביקוע הביצה" (במקור באנגלית: Egg crack moment), ביטוי המציין את הרגע בחיי אדם טרנסג'נדר, שבו הוא או היא מכירים בכך שזהותם המגדרית לא הולמת את הייעוד מיני שלהם.[3][5] לפיכך, בחירתו של אואן לא להיקבר חי ביחד עם מאדי, ובעקבותיה – המשבר הקיומי שהוא חווה, ממחישה את פחדיו האישיים מפני חיים אפשריים מחוץ לארון, מבלי לעבור התאמה מגדרית (אנ'). בכתבת פרופיל שפרסם "הניו יורקר" ביוני 2024, שונברון סיפר/ה על השפעת קשריה/ו עם המשפחה על הסיפור:[6]
"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא אודות משהו שאני חושב/ת שטרנסים רבים מבינים ... המתח שבין המרחב שאת/ה מתקיימ/ת בו, ונותן הרגשה של בית, ובו-בזמן, בין הפחד והשחרור שבהבנה שהמרחב הזה לא יוכל להכיל אותך בצורתך האמיתית. לדעתי, בני אדם רבים, גם אם הם מביעים אהדה לסיפורים של התנכרות משפחתית, עדיין מאמינים בפיתרון ובעבודה משקמת ומתקנת. לטעמי, זה עושה שירות דוב לבני אדם קווירים שאינם שולטים באפשרות היתכנותה של עבודה כזו.
באופן דומה, בריג'ט לנדי-פיין, המגלמ/ת את מאדי, רואה בסרט אלגוריה להווייה הטרנסג'נדרית:[7]
לדעתי, זה תמיד היה סיפור של טרנסים ... שורש העניין הוא המשמעות של היות טרנס, ומה המשמעות של לרסק את חייך ולבחור בהתאמה מגדרית, או לבחור לא לעשות זאת, ואז לגסוס לאיטך, כפי שקורה לדמותו של אואן, הדמות של ג'אסטיס. אבל זה כאילו יש [בסרט] גם סיפור פנטזיה אמיתי.
בסרט ניכרות השפעות של סדרות נעורים משנות ה-90 של המאה שעברה, ובעיקר: "באפי ציידת הערפדים" (1997–2003).[8] לדברי שונברון, הקוויריות הייתה אינהרנטית ברוב סדרות שנות ה-90, גם אם רשתות השידור לא עסקו בכך בגלוי, ואלה היו שנים שבהן דור של בני אדם קווירים הכירו בעצמם לראשונה.[8] הסדרה הבדיונית "הוורוד העכור" כוללת מאפיינים היוצרים קשר ל"באפי ציידת הערפדים": נשים חזקות כגיבורות ראשיות הנלחמות במפלצות מיתיות, ופרקים בסגנון "המפלצת השבועית" (אנ').[9] כמחווה, הסרט כולל הופעת קמע של אמבר בנסון שגילמה ב"באפי" את דמותה של טארה מקליי הלסבית. עבור שונברון, קמע זה הוא מעין תיקון אישי, מכיוון שבשנות ההתבגרות, "באפי" הייתה עבורה/ו אמצעי התמודדות והישרדות.[10][11][6] סדרה נוספת הזוכה למחווה היא "הרפתקאות פיט ופיט" (אנ') (1991–1996) בערוץ "ניקלודיאון". מייקל מרונה ודני טמברלי, בהופעות קמע כשכנֵי רפאים, גילמו את דמויות פיט "הגדול" ופיט "הקטן" בסדרה. סגנון סדרה זו משלים את השפעת "באפי", משום שהמפלצות בעולם של "הוורוד העכור" הן מגוחכות בסגנון של "ניקלודיאון", יותר מאשר המפלצות המפחידות ב"באפי". בנוסף לכך, דמות "איש הגלידה" ב"הוורוד העכור" רומזת לדמות רוכל הגלידה "מר טייסטי", שגילם טובי האס (אנ') ב"פיט ופיט", ועל הסגנון של "הוורוד העכור" שוררת אווירת ריאליזם קסום שאפיין את "פיט ופיט".[12] שונברון הדגיש/ה שהופעות הקמע אינן בגדר "ביצי פסחא" גרידא, אלא נועדו להעמיק את הרעיונות המובעים בסרט.[10]
בעלילת הסרט, הסדרה "הוורוד העכור" מבוטלת במפתיע ללא הסבר. מאדי נעלמת, וחוזרת כעבור שנים, לכאורה כדי להמשיך לעונה נוספת. את ההשראה לכך שאב/ה שונברון מ"טווין פיקס" (1990–1991), הסדרה הסוריאליסטית של דייוויד לינץ', שלמרות הפופולרית שנהנתה ממנה, בוטלה כעבור שתי עונות תוך שסוגיות שונות נותרות לא פתורות, והסדרה חודשה כעבור 25 שנה לעונה השלישית, טווין פיקס: השיבה (אנ'). במיוחד, זכורה לשונברון סצנת סיום שבה דייל (קופר) מיישיר מבט למצלמה כשפניו מכוסים דם, ושואל "מה שלום אנני (בלקברן)?". לדברי שונברון, הסצנה גרמה לה/לו לחוש "מותקפ/ת" באופן אישי.[10][11] סדרה נוספת שנתנה השראה לכתיבת הסרט, היא "מי מפחד מהחושך?", שחלקה הראשון שודר במשך חמש עונות (1992–1996).[10]
הפקה
שונברון החל/ה לכתוב את התסריט כשלושה חודשים אחרי שהתחיל/ה טיפול הורמונלי חליפי בעקבות היחשפות/ה כטרנדסג'נדר/ית. בתמות הנוגעות לטרנסג'נדריות, שונברון נמנעה בכוונת מכוון מהצגת סוגיות של שינויים מגדריים ויציאה מהארון כנושאים מרכזיים בעלילה, אלא העדיפה לכתוב את הסיפור כאלגוריה, כדי להבדיל את הסרט מסרטים אחרים העוסקים בסוגיות אלה.[6]
השחקנית הקנדית אמה פורטנר, רקדנית וכוריאוגרפית מקצועית, עיצבה את הריקודים והתנועות של מר מלנכוליה, שני משרתיו הג'נדרקווירים מרקו ופולו, ומפלצות נוספות.[19] פורטנר עצמה מגלמת בין היתר את דמויותיהם של מר מלנכוליה ומרקו.
במאגר ביקורות הקולנוע "Rotten Tomatoes", מתוך 213 ביקורות, 84% מוגדרות חיוביות, עם דירוג ממוצע של 8.10/10. סיכום הביקורות הוא, שעם אסתטיקה ויזואלית ייחודית המעצימה את התהודה הרגשית של הסיפור, הסרט מוסיף למיצוב מעמדה/ו של התסריטאי/ת-במאי/ת ג'יין שונברון ככישרון עולה.[32] אתר "Metacritic" מעניק לסרט ציון 86 מתוך 100, בשקלול 48 ביקורות המוגדרות כ"תהילה בינלאומית".[33]
