ב-15 באוקטובר 1973 פתחו כוחות צה"ל בחזית הדרום במבצע אבירי לב – פעולה שמטרתה הייתה להקים ראש גשר ישראלי בגדה המערבית של תעלת סואץ, מתוך כוונה לשנות את מהלך הקרבות בזירה זו, ומעבר מקרבות בלימה ליוזמה התקפית בשטח המצרי. כזירת הצליחה נקבע קטע התעלה המצוי מצפון לאגם המר הגדול ובצמוד אליו (בסמוך למעוז מצמד).
ב-16 באוקטובר לפנות בוקר החלו חיילי חטיבה 247 לצלוח את התעלה בסירות גומי. עד הבוקר הקימה החטיבה ראש גשר שהשתרע על פני כ-4 קילומטרים לאורך גדת התעלה מצפון לאגם המר הגדול, ועומקו היה כ-2 קילומטר. באותו בוקר החלו גם טנקים של צה"ל לצלוח את התעלה מערבה.
במהלך יום המחרת, 17 באוקטובר, החלו מונחתות הפגזות מצריות על אזור ראש הגשר, וכוחות מצריים ניסו לתקוף את מתחם ראש הגשר מצפון. מפקד החטיבה, דני מט, החליט להוציא כוח של פלוגה מתוגברת שיתקדם צפונה לעבר הכפר סרפאום ויכבוש שטח מצפון לראש הגשר. הכוח נקלע לקרב קשה ("קרב סרפאום") כנגד כוחות מצריים עדיפים, כותר ונסוג בעזרת כוח שנשלח לחלצו תוך ספיגת נפגעים רבים.
ב-19 באוקטובר, יומיים לאחר קרב סרפאום, בסמוך לשעה 10:00, צלחה חטיבה 14 הישראלית את התעלה. לאחר הצליחה הוחלט בפיקוד הישראלי לנסות בשנית ולכבוש את המתחם המצרי שמצפון לראש הגשר, שסומן במפת סיריוס בשם "אורחה", והמשימה הוטלה על חטיבה 14.
בשעה 12:30 קרא מפקד חטיבה 14, אמנון רשף, למפקדי הכוחות לקבוצת פקודות. המודיעין שעמד לרשות החטיבה היה כולו טופוגרפי ולא היו ידועים גודלו ועוצמתו של הכוח המצרי ב"אורחה". בניגוד לקרב הקודם (קרב סרפאום) בו תקפה חטיבת הצנחנים חזיתית את המתחם, החליט רשף לתקוף את המערך המצרי מעורפו, בתנועה ממערב למזרח. כיבוש מתחם גשירה ביום הקודם איפשר לחטיבה לבצע את המהלך. לפי התוכנית החטיבתית גדוד 79 יחפה להסתערות, כשיחידה 88 תתקוף את החלק הצפוני של המתחם וסיירת שקד תתקוף את החלק הדרומי. כוח שמוליק עם שני טנקים נותר בעתודה.
בשעה 13:20 החל הכוח הישראלי לנוע מאזור ראש הגשר צפונה. בשעה 14:00 התמקמו הכוחות הישראלים לתצפית כקילומטר ממערב למתחם אורחה.
בשעה 14:30 החלה ההתקפה על המתחם. יחידה 88 השתלטה בקלות יחסית על אזור בתי הכפר בחלק הצפוני. לאחר מכן המשיך הכוח לחלק המזרחי של מתחם אורחה ("המשולש") ונתקל בירי כבד של תותחי נ"מ ותול"רים. יחידה 88 הצליחה להשתלט על האזור, אולם נתקלה בקושי בטיהור התעלות בהן נותרו חיילים מצרים רבים. "כוח זמיר" נכנס לחלק הדרומי של מתחם אורחה וכבש אותו ללא התנגדות משמעותית.
סיירת שקד עם פלוגת טנקים נשלחה לחלק הצפוני לעזור בטיהור התעלות ובהמשך הוכנסו לאזור גם "כוח שמוליק" וגדוד 79. גדוד השריון הסתבך והצנחנים בפיקוד ארד נקראו לחלצו ופגעו במהלך הלחימה ברבים מלוחמי הקומנדו המצריים.[3] בשעה 17:08 נכבש המתחם והסתיים הקרב. טיהור המתחם נמשך במהלך הלילה ועד לצהריי יום המחרת טוהר המתחם באופן סופי.
מתחם אורחה כולו נכבש על ידי צה"ל. בכך אבטח הכוח הישראלי את ראש הגשר שבידיו מפני תקיפת כוחות מצריים מצפון.
לאחר הכיבוש נעו כוחות דיוויזיה 21 המצרית שהיו ממוקמים בצידה המזרחי של תעלת סואץ לכיוון צפון ובכך איפשרו את הרחבת מסדרון הצליחה בצידה המזרחי של התעלה שהיה צר לפני הקרב באופן שסיכן את הכוחות הישראלים הצולחים.
הקרב הביא לנסיגה מצרית צפונה ואפשר ניצול הצלחה בקרבות שהתנהלו למחרת היום (20 באוקטובר) שבהם נכבשו על ידי חטיבה 14 שטחים נוספים צפונית ומזרחית למתחם עד לגדת התעלה המערבית.
לחטיבה 14 היו בקרב 18 הרוגים (16 מהם מיחידה 88 - דב לבן) ו-43 פצועים. טנקPT-76 וארבעה נגמ"שי BTR-50 שהיו בשימוש יחידה 88 נפגעו. לאחר הקרב נספרו כ-300 חללים מצריים וכן נתפסו 50 שבויים.[4]
לקריאה נוספת
אמנון רשף, "לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", הוצאת דביר, 2013, עמודים 294-311
