קרב הצוקים האדומים

קרב הצוקים האדומים

תחריטים על צד הצוק מסמנים אתר המוכר בתור צְ'ה-בִּי, ליד העיר צְ'ה-בִּי של ימינו, במחוז חוביי. התחריטים הם בני לפחות אלף שנה.
מלחמה: המלחמות של שלוש הממלכות
תאריכים	208–209 (כשנה)
מקום	קרוב לנהר היאנגצה, סין. המיקום המדויק אינו וודאי. מכונה בתור "צְ'ה-בִּי" (הצוקים האדומים), הנמצאים בגדה הדרומית של היאנגצה.
קואורדינטות	29°52′11″N 113°37′13″E
תוצאה	ניצחון מכריע של סוּן צְ'וֵאן ולְיוֹ בֵּיי
הצדדים הלוחמים צאו צאו סון צ'ואן ליו ביי מפקדים צאו צאו ג'ואו יו צ'אנג פו לְיוֹ בֵּיי כוחות 800,000 (על פי צאו צאו) 240,000-220,000 + (אומדן של ג'וֹאוּ יוּ' על כוחו של צאו) 50,000 אבדות לא ידוע, אך מתוארות כמשמעותיות לא ידוע
(למפת הרפובליקה העממית של סין מוגדלת)   בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן קרב הצוקים האדומים (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה)   בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן קרב הצוקים האדומים

קרב הצוקים האדומים, הידוע גם בשם קרב צְ'ה-בִּי, היה קרב מכריע בסוף שושלת האן, מיד לפני תקופת שלוש הממלכות של ההיסטוריה הסינית. הקרב התרחש בחורף של שנת 208/9 לספירה בין כוחות הברית של המצביאים בדרום: לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן, ובין כוחו העצום של המצביא הצפוני צאו צאו. ליו ביי וסוּן צְ'וֵאן סיכלו בהצלחה את מאמציו של צאו צאו לכבוש את השטח מדרום לנהר היאנגצה ולאחד את השטח של שושלת האן המזרחית. הניצחון בצוקים האדומים הבטיח את שלומם של לְיוֹ בֵּיי וסוּן צְ'וֵאן, העניק להם שליטה על היאנגצה, וסיפק קו הגנה שבהמשך היה הבסיס ליצירת שתי המדינות הדרומיות של שׁוּ הָאן וווּ המזרחית.

תיאורי הקרב שונים בצורה משמעותית בכל הקשור לפרטים, והמיקום של הקרב הוא נושא מעורר מחלוקת. אף על פי שהמיקום המדויק נותר לא ברור, רוב ההשערות האקדמיות ממקמות אותו בגדה הדרומית של נהר היאנגצה, מדרום מערב לווהאן של ימינו ומצפון מזרח ליואיאנג (חונאן של ימינו). התיאור המפורט ביותר של הקרב מגיע מהביוגרפיה של ג'וֹאוּ יוּ' מהמאה ה-3, ברשומות ההיסטוריות של שלוש הממלכות מאת צֶ'ן שׁוֹאוּ. תיאור מוגזם של הקרב הוא חלק מרכזי ברומן של לְווֹ גְווָאנְג'ונְג, "רומן שלוש הממלכות", אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הגדולים של הספרות הסינית.

רקע

עד תחילת המאה ה-3 החלה שושלת האן, ששלטה בסין במשך כמעט ארבע מאות שנים (אמנם עם הפסקה של 16 שנים, חלוקת השושלת לחלקה המערבי והמזרחי), להתפורר. הקיסר שיאן היה בובה פוליטית מאז שנת 189, ללא כל שליטה על הפעולות של המצביאים השונים השולטים בשטחיו. אחד השליטים החזקים ביותר בסין היה המצביא צאו צאו, אשר עד שנת 207, איחד את צפון סין ושמר על שליטה מוחלטת בכל המישור הצפוני של סין. לאחר מכן הוא סיים מערכה מוצלחת נגד ווּחְווָאן בחורף של אותה השנה, ובכך איבטח את הגבול הצפוני שלו. עם שובו בשנת 208, הוא הכריז על עצמו בתור הקנצלר הקיסרי של האן, מעמד שהעניק לו סמכות מוחלטת על הממשלה הקיסרית כולה. זמן קצר לאחר מכן, בסתיו של שנת 208, צבאו החל במסע דרומה ^[1].

נהר היאנגצה באזור מחוז ג'ינג (המכסה את המחוזות הוביי וחונאן של ימינו) היה המפתח להצלחה של אסטרטגיה זו. אם לצאו צאו הייתה כל תקווה לאחד את האימפריה המנותקת של האן, היה עליו להשיג שליטה ימית באמצע היאנגצה ולפקד על בסיס חיל הים בגְ'יָאנְגְלִינְג כאמצעי גישה לאזור הדרום^[1]. שני מצביאים שלטו באזורים של היאנגצה שהיו המפתח להצלחה של צאו צאו: לְיוֹ בְּיָאו, מושל מחוז ג'ינג, שלט בנהר ממערב להָאן, וסוּן צְ'וֵאן שלט בנהר ממזרח להָאן, ובשטחים הדרומים והמזרחים הגובלים בו. בעל ברית שלישי, לְיוֹ בֵּיי, מצא מפלט אצל לְיוֹ בְּיָאו במוצב בפאנצ'אנג (שְׂיָאנְגְיָאנְג של ימינו), לאחר שנמלט מצפון מזרח אל מחוז ג'ינג, בעקבות מזימה כושלת להתנקש בצאו צאו ולהשיב את השלטון לשושלת הקיסרית.

השלבים הראשונים של המערכה היו הצלחה מוחלטת עבור צאו צאו, בעיקר מכיוון שהפיקוד על מחוז ג'ינג נחלש באופן משמעותי, בעוד צבאות ג'ינג הפכו מותשים מהסכסוך עם סוּן צְ'וֵאן בדרום. פלגים התעוררו בתמיכה בשני בניו של לְיוֹ בְּיָאו, במאבקם להיות יורשיו, הבן הצעיר נבחר. לְיוֹ בְּיָאו נפטר ממחלה מספר שבועות לאחר מכן, בעוד צאו צאו התקדם מהצפון. בנסיבות אלו, בנו הצעיר של לְיוֹ בְּיָאו ויורשו, לְיוֹ צונְג, נכנע במהירות. צאו צאו כבש צי גדול למדי וחיזק את הבסיס הימי בגְ'יָאנְגְלִינְג, שסיפק לו מרכז מפתח אסטרטגי ובסיס קדמי למעגן האוניות שלו^[2].

כאשר מחוז ג 'ינג נפל, לְיוֹ בֵּיי נמלט במהירות דרומה, מלווה באוכלוסייה של פליטים אזרחים וחיילים. בעקבות הבריחה הלא מאורגנת, שלח צאו צאו את פרשי העילית בעקבותיהם, הם הוקפו ונוצחו במה שמוכר בתור קרב צָ'אנְגְבָּאן, לְיוֹ בֵּיי ברח, ונמלט מזרחה אל הנקאו, שם הוא התחבר לשגריר של סוּן צְ'וֵאן, לוּ סוּ. בשלב זה התיעודים ההיסטוריים אינם עקביים; ייתכן ולוּ סוּ עודד בהצלחה את לְיוֹ בֵּיי לנוע מזרחה, אל פָאנְקוֹאוּ, אך בכל מקרה, ללְיוֹ בֵּיי הצטרף מאוחר יותר לְיוֹ צִ'י וחיילים בגְ'יָאנְגְשְׂיָה^[3]. היועץ הראשי של לְיוֹ בֵּיי, ג'וּגֶה לְיָאנְג, נשלח אל צָ'איְסָאנְג לנהל משא ומתן עבור גיבוש חזית משותפת נגד צאו צאו עם מדינת ווּ.

עד אשר הגיע ג'וּגֶה לְיָאנְג, צאו צאו כבר שלח מכתב לסוּן צְ'וֵאן המתפאר בפיקודו על 800,000 גברים ודרש את כניעתו. הסיעה בראשותו של הפקיד הראשי של סוּן צְ'וֵאן, גָ'אנְג גָ'או, הטיפה לכניעה, בציטוטה את היתרון המספרי העצום של צאו צאו. עם זאת, במועדים שונים, לוּ סוּ, ג'וּגֶה לְיָאנְג, והמפקד הראשי של סוּן צְ'וֵאן, ג'וֹאוּ יוּ', כולם הציגו טענות במטרה לשכנע את סוּן צְ'וֵאן להסכים לברית נגד הצפוניים. בסופו של דבר סוּן צְ'וֵאן החליט על מלחמה, וחתך את פינת שולחנו במהלך עצרת באומרו: "מי שעדיין מעז לטעון למען כניעה יהיה (יטופל) כמו השולחן הזה". הוא אז הקצה לג'וֹאוּ יוּ', צ'אנג פו, ולוּ סוּ 30,000 גברים כדי לסייע ללְיוֹ בֵּיי מפני צאו צאו^[4].

אף על פי שצאו צאו התפאר בפיקודו על 800,000 גברים, העריך ג'וֹאוּ יוּ' שחוזק צבאו בפועל קרוב יותר ל-220,000 גברים. יתר על כן, סך זה כלל 70,000 חיילים מצבאות לְיוֹ בְּיָאו שנפטר, כך שהנאמנות והמורל שלהם הייתה מפוקפקת. עם 20,000 החיילים שלְיוֹ בֵּיי אסף, הברית כללה כ־50,000 חיילים אשר היו מאומנים ומוכנים לקרב^[5].

הקרב

קרב הצוקים האדומים ונסיגתו של צאו צאו (בנוסף מצויר גם: קרב צָ'אנְגְבָּאן). מיקום שדה הקרב המסומן הוא ליד העיר צְ'ה-בִּי של ימינו

קרב הצוקים האדומים נפרש על פני שלושה שלבים: קרב התחלתי בצוקים האדומים שבעקבותיו נסיגה אל שדות הקרב בווּלִין על הגדה הצפון מערבית של היאנגצה, קרב ימי מכריע, ונסיגה הרת אסון של צאו צאו לאורך דרך חְווָאז'ונְג.

הכוח המשולב של סוּן-לְיוֹ, הפליג במעלה הנהר מכיוון שְׂיָאקוֹאוּ או פָאנְקוֹאוּ אל עבר הצוקים האדומים, שם נתקל בחוד החנית של צבאו של צאו צאו. צבאו שהיה מוכה במגפה ושצעד סדרה של צעדות בכפייה במהלך המסע הממושך בדרום, סבל ממורל נמוך^[1]. החיילים של צאו צאו לא הצליחו להשיג יתרון בהתנגשות הקטנה שהתפתחה, אז נסוג צאו צאו לווּלִין (מצפון לנהר היאנגצה) ובני הברית נסוגו לדרום^[6].

צאו צאו עגן את הספינות שלו מחרטום לחרטום, ככל הנראה במטרה להפחית את מחלת הים בצי שלו, אשר הורכב בעיקר מצפוניים שלא היו רגילים לחיות על ספינות. בהתבוננות בזאת, שלח מפקד החטיבה חְוָאנְג גָאי מכתב לצאו צאו בו העמיד פנים כי הוא נכנע והכין פלגה^[7] של ספינות המתוארות בשם "מֶנְגְצ'ונְג דוֹאוּגְ'ייֵן"^[8]. הספינות הוסבו לספינות הבערה על ידי מילויין בחומרי בעירה, קני סוף יבש ושמן. בעוד הפלגה של חְוָאנְג גָאי "עורקת" הם התקרבו לנקודת האמצע של הנהר, והמלחים הציתו אש בספינות ונמלטו בסירות קטנות. ספינות ההבערה הבלתי מאוישות, שנישאו על ידי הרוח הדרום מזרחית, שטו במהירות לכיוון הצי של צאו צאו והעלו אותו באש. בתוך זמן קצר עשן ולהבות השתרעו על פני השמים, וכן מספר רב של אנשים וסוסים נשרפו למוות או טבעו.

לאחר הזעזוע הראשוני, ג'ואו יו ובעלי הברית הובילו כוח חמוש בנשק קל כדי לנצל את התקיפה. צבא הצפון נתקף בלבול והובס לחלוטין. כאשר ראה צאו צאו שהמצב חסר תקווה, הוא נתן הוראה כללית של נסיגה, והרס מספר מספינותיו שנותרו מאחור.

הצבא של צאו צאו ניסה לסגת לאורך דרך חְווָאז'ונְג, כולל צעדה ארוכה דרך הביצות מצפון לאגם דונְגְטִינְג. גשמים עזים הפכו את הדרך לבוצית ובוגדנית, עד כדי כך שרבים מהחיילים החולים נאלצו לשאת חבילות של דשא על גבם, ולהשתמש בהן כדי למלא את הדרך, על מנת לאפשר לפרשים לעבור. רבים מן החיילים הללו טבעו בבוץ או נרמסו למוות במאמץ. למרבה צערם של חייליו של צאו צאו, בעלי הברית, בראשות ג'וֹאוּ יוּ' ולְיוֹ בֵּיי, פתחו במרדף אחריהם עד שהגיעו לאזור נָאן, שם בשילוב עם רעב ומחלות, חוסלו שארית כוחותיו של צאו צאו. כתוצאה מכך צאו צאו נסוג צפונה אל בסיס האם שלו יֵה, והשאיר את צָאו זֶ'ן ושׂ'וּ חְוָאנְג להגן על גְ'יָאנְגְלִינְג, יְוֵּ'ה גִ'ין הוצב בשְׂיָאנְגְיָאנְג, ומָאן צ'ונְג הוצב בדָאנְגְיָאנְג.

מתקפת הנגד של בעלות הברית אולי הביסה את צאו צאו וכוחותיו לחלוטין. אך עם זאת, חציית נהר היאנגצה בדרך חזרה הפכה לבעיה כאשר צבאות בעלות הברית התכנסו על גדת הנהר ונלחמו על פני המספר המצומצם של המעבורות. כדי להחזיר את הסדר, פלוגה בראשותו של הגנרל גָאן נִינְג הקימה ראש גשר ביִילִינְג שמצפון, ופעולתו של המשמר העורפי בראשותו של צָאו זֶ'ן מנעה אסון נוסף.

אנליזה

סוג אחד של ספינה שהייתה בשימוש בקרב - המֶנְגְצ'ונְג (蒙 冲): ספינת מלחמה המכוסה בעור שנועדה לפרוץ את קווי האויב.

שילוב של טעויות אסטרטגיות של צאו צאו והיעילות של התחבולה של חְוָאנְג גָאי הניבו ניצחון לבעלות הברית בקרב הצוקים האדומים. ג'וֹאוּ יוּ' הבחין כי הגנרלים והחיילים של צאו צאו היוו בעיקר פרשים וחיל רגלים, ולמעטים היה ניסיון בלוחמה ימית. בנוסף לצאו צאו היה תמיכה מועטה בקרב תושבי מחוז ג'ינג, ועל כן היה ללא בסיס קדמי מאובטח. על אף התבונה אסטרטגית אותה צאו צאו הפגין במערכות וקרבות קודמים, במקרה הזה הוא פשוט הניח כי עליונותו המספרית תכריע את הצי של סוּן ולְיוֹ. הטעות הטקטית הראשונה של צאו הייתה המרת הצבא העצום שלו של חיל רגלים ופרשים לחיל ימי: לאחר מספר ימים בלבד של תרגולים לפני הקרב, חייליו של צאו צאו סבלו קשות ממחלת ים. מחלות טרופיות, אליהם הדרומיים היו מחוסנים זה מזמן, הטרידו את חיילי הצפון עם תופעות קשות והתפשטו במחנות שלהם. על אף שהיו רבים, חייליו של צאו צאו היו מותשים מהסביבה הלא מוכרת ומהמערכה הממושכת בדרום, כפי שג'וּגֶה לְיָאנְג ציין: "אפילו חץ חזק בסוף טיסתו לא יכול לחדור מטלית משי".

ההכנה הדלה שלא כהרגלו, והחישוב המוטעה שהציג צאו צאו במהלך הקרב, ייתכן שנבעו בחלקם עקב מותו לא מכבר של האסטרטג שלו ויועצו גְווֹ גְ'יָה. צאו צאו עצמו אמר: "אילו גְווֹ גְ'יָה היה איתנו, לעולם לא הייתי נכנס לצרות כאלו". יועץ מפתח נוסף, גְ'יָה שׂ'וּ, המליץ לאחר כניעת לְיוֹ צונְג, כי יינתן לצבאות המותשים זמן לנוח ולהשתקם, לפני לחימה בצבאותיהם של סוּן צְ'וֵאן ולְיוֹ בֵּיי, אך צאו צאו התעלם מעצתו. המחשבות של צאו צאו לגבי כישלונו בצוקים האדומים, מראות כי הוא ראה בעצמו האחראי לתבוסה, ולא באסטרטגיות בהם השתמשו אויביו במהלך הקרב: "... זה היה רק בגלל המחלה, שאני שרפתי את הספינות שלי ונסוגתי. זה מחוץ לכל הגיון שג'וֹאוּ יוּ' ייקח את הקרדיט לעצמו."

תוצאות

עד סוף שנת 209, העמדה אותה צאו צאו הקים בגְ'יָאנְגְלִינְג, עברה לידי ג'וֹאוּ יוּ'. גבולות הממלכה שבשליטת צאו צאו התכווצו לכ-160 ק"מ, לשטח סביב שְׂיָאנְגְיָאנְג^[9]. לְיוֹ בֵּיי, לעומת זאת, צבר שטח על ידי השתלטות על ארבעת המחוזות (לִינְגְלִינְג, צָ'אנְגְשָׁה, ווּלִינְג, וגְווֵיְיָאנְג) מדרום לנהר היאנגצה. כוחותיו של סוּן צְ'וֵאן סבלו אבדות רבות יותר מכוחותיו של לְיוֹ בֵּיי בעימות הממושך נגד צָאו זֶ'ן, שהתרחש לאחר הקרב בצוקים האדומים^[10], ומותו של ג'וֹאוּ יוּ' בשנת 210, השפיע רבות על כוחו של סוּן צְ'וֵאן במחוז גִ'ינְג^[11]. לְיוֹ בֵּיי כבש את מחוז גִ'ינְג שצאו צאו איבד זה מכבר, אזור אסטרטגי המבוצר בטבעיות על נהר היאנגצה, אותו אזור שסוּן צְ'וֵאן טען לעצמו. השליטה על מחוז גִ'ינְג סיפקה ללְיוֹ בֵּיי גישה בלתי מוגבלת למעבר לתוך שׁוּ (סְה-צְ'ווָאן פֶּנְדִי), ולנתיבי מים חשובים לתוך ווּ, כמו גם שליטה בדרום נהר היאנצגה.

צאו צאו לעולם לא יפקד על צי כה גדול כמו שהיה לו בגְ'יָאנְגְלִינְג, ולא תהיה לו הזדמנות שנייה להביס את יריביו הדרומיים. קרב הצוקים האדומים והכיבוש של מחוז גִ'ינְג על ידי לְיוֹ בֵּיי, גרם להפרדת דרום סין מליבו הצפוני של עמק הנהר הצהוב, וגם בישר על ציר צפוני-דרומי של עוינות שיתקיים במשך מאות שנים^[5].

מיקום

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המיקום המדויק של קרב הצוקים האדומים מהווה זה זמן רב נושא מעורר מחלוקת, ומיקומם מעולם לא הוכח באופן חד משמעי. דיונים בדבר מיקום הקרב מתקיימים לפחות 1,350 שנים^[12], וקיימים מספר טיעונים בעד אתרים חלופיים. קיים יסוד ברור לדחיית חלק מן הטיעונים הללו, וארבעה אתרים חלופיים מהווים את עיקר הדיון.

תיעוד פיקטיבי

התיאור המוגזם של הקרב שמקורו ברומן של לְווֹ גְווָאנְג'ונְג, "רומן שלוש הממלכות", אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הגדולים של הספרות הסינית, שונה בצורה ניכרת מהתיעודים ההיסטוריים. לדוגמה, גודל צבאו של צאו צאו נופח ליותר מ-800,000 איש, זאת ניתן לייחס לאתוס של התקופות המאוחרות יותר, בעיקר של שושלת סונג הדרומית. מדינת שׁוּ הָאן, במיוחד, הוצגה על ידי אנשי ספרות של תקופתה בתור היורשת "הלגיטימית" לשושלת האן, אז תיעודים פיקטיביים הקצו חשיבות גדולה יותר מאשר רישומים היסטוריים לתפקודיהם של לְיוֹ בֵּיי, ג'וּגֶה לְיָאנְג וגיבורים אחרים מ-שׁוּ. מטרה זו הושגה בדרך כלל על ידי צמצום החשיבות של המפקדים ממזרח ווּ והיועצים כגון ג'וֹאוּ יוּ' ולוּ סוּ^[13]. בעוד התיעודים ההיסטוריים מתארים את לוּ סוּ בתור יועץ נבון ואת ג'וֹאוּ יוּ' בתור מנהיג צבאי דגול ואדם "נדיב, נבון ואמיץ", רומן שלוש הממלכות מתאר את לוּ סוּ בתור סתמי ואת ג'וֹאוּ יוּ' בתור אכזרי וציני^[14]. שניהם מתוארים בתור נחותים מג'וּגֶה לְיָאנְג בכל המובנים^[15].

הרומנים הוסיפו אלמנטים בדיוניים לחלוטין לתיעודים ההיסטוריים, ואלו חזרו ונשנו במחזות ואופרות פופולריים. דוגמאות מן הרומאנסה של שלוש הממלכות, כוללות את שימושו של ג'וּגֶה לְיָאנְג בקסם כדי לקרוא לרוחות עדיפות לקראת מתקפת ספינות האש, את האסטרטגיה שלו "להשתמש בסירות קש ללוות חיצים", ואת לכידת צאו צאו בידי גְווָאן יוּ' ושחרורו בשביל חְווָאז'ונְג. בנוסף התיעודים הפיקטיבים מתארים את ג'וּגֶה לְיָאנְג כמפקד צבאי של הכוחות המשולבים, דבר שאינו מדויק מבחינה היסטורית^[16].

השפעה תרבותית

העיר צְ'ה-בִּי של ימינו במחוז חוביי נקראה בעבר פּוּצִ'י. בשנת 1998 אישרה מועצת המדינה הסינית את שינוי שמה של העיר לציון הקרב על צוקים אדומים. פסטיבלי תרבות הנערכים בעיר הגדילו באופן משמעותי את התיירות. בשנת 1983, פסל של המשורר הבולט של שושלת סונג, סוּ שְׁה, הוצב באתר חְוָאנְגְג'וֹאוּ של "הצוקים האדומים של סוּ דונְגְפּוֹ" כהוקרה לכתביו בנושא הצוק האדום.

שיר הלל על הצוק האדום השיר המפורסם של סו שה, נכתב בתקופת שושלת סונג - מוזיאון הארמון הלאומי.

• מספר משחקי מחשב סינים מכילים שלבים של הקרב.
• הסרט "הצוק האדום" משנת 2008, בבימויו של ג'ון וו, הציג את המורשת של הצוק האדום והפך לסרט בעל התקציב הגבוה ביותר, וההכנסות הגדולות ביותר בהיסטוריה של סין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב הצוקים האדומים בוויקישיתוף

• קרב הצוקים האדומים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

(באנגלית)

• Rafe de Crespigny (1996), To Establish Peace: being the Chronicle of the Later Han dynasty for the years 189 to 220 AD,
  as recorded in Chapters 59 to 69 of the Zizhi Tongjian of Sima Guang, Canberra: Australian National University. Internet Edition 2004.
• Rafe de Crespigny (2003), The Three Kingdoms and Western Jin A history of China in the Third Century AD, Internet edition.
• Rafe de Crespigny (2004), Generals of the South: The foundation and early history of the Three Kingdoms state of Wu, Canberra: Australian National University, Internet edition.
• Zhang, Xiugui (2006), "Ancient "Red Cliff" battlefield: a historical-geographic study", Frontiers of History in China 1 (2): 214–35.

הערות שוליים

1. קרספיגני 2003
2. קרספיגני 2004 עמ' 255,250,246
3. קרספיגני 2004 עמ' 255
4. קרספיגני 1996
5. קרספיגני 2004 עמ' 260
6. קרספיגני 2004 עמ' 257
7. מספר הכלים בפלגה אינו ברור. קרספיגני מציין: "ראשית, ברשומות ההיסטוריות של שלוש הממלכות מתועד כי מספר הכלים בפלגה של חְוָאנְג גָאי היה "כמה עשרות" אך תיעוד אחר מציין כי היו לחְוָאנְג גָאי עשר ספינות בלבד "- קרספיגני, 2004, עמ' 265
8. טבעם המדויק של הכלים הללו אינו ברור. ג'אנג מתייחס אליהם כאל "ספינות מלחמה התקפיות מכוסות עור" ,אבל ההתייחסות היא בסוגריים, מכיוון שהנושא היה היקפי לנושא המחקר שלו. בדיון ממושך, קרספיגני, (2004, עמ' 266–268) מפריד בין שני המושגים, ומתאר מֶנְגְצ'ונְג כ-" ספינה המכוסה בצורה כלשהי בחומר מגן ומשמשת לשבור את קווי האויב בקרב, ואולי גם על מנת לפגוע בספינות וחיילי אויב עם ראם או באמצעות חצים" ודוֹאוּגְ'ייֵן כ-"פלטפורמות לחימה עבור נושאי החניתות והקשתים על מנת לנהל לחימה בטווח קצר" - קרספיגני, 2004, עמ' 268. הוא מסכם כי מֶנְגְצ'ונְג דוֹאוּגְ'ייֵן הוא "תיאור כללי של כלי מלחמה" - קרספיגני, 2004, עמ' 265
9. קרספיגני 2004 עמ' 291
10. קרספיגני 2004 עמ' 291-292
11. קרספיגני 2004 עמ' 297
12. גאנג 2006 עמ' 215
13. קרספיגני 2004 פרק xi
14. קרספיגני 2004 עמ' 300, 305-306
15. קרספיגני 2004 עמ' 264
16. קרספיגני 2004 עמ' 260-264