הוגה המונח "צווארון לבן" היה אפטון סינקלר. הוא השתמש בו לראשונה כדי לתאר את העובדים המודרניים בתחומי הפקידות, האדמיניסטרציה והניהול בשנות השלושים של המאה ה-20. השימוש במונח זה דווקא נבע מהעובדה, שבמהלך רוב שנות המאה ה-19 והמאה ה-20, גברים שעבדו בעבודות משרדיות במדינות אירופה ובארצות הברית נדרשו כמעט תמיד לקוד לבוש שכלל חולצות לבנות בעלות צווארון לבן. בנוסף לכך, במגזר התעשייתי של המדינות דוברות האנגלית במאה ה-20, צבעם של הסרבלים או הבגדים העליונים הצביע על מעמדם של העובדים: עובדי הכפיים לבשו כחול, מנהלי העבודה לבשו חום והצוות המקצועי הבכיר, דוגמת המהנדסים, לבשו לבן. איש צווארון לבן הוא זה שעובד במשרד או שאינו עובד בעבודת כפיים.
עובדי הצווארון הלבן, שהיוו מיעוט בחברה החקלאית ובראשית ימי החברה התעשייתית, הפכו לרוב במדינות המתועשות. המהפכה הטכנולוגית יצרה דרישה רבה לעבודות משרדיות והפחיתה משמעותית את מספר המשרות הדורשות עבודה ידנית במפעלים (ראו: אבטלה טכנולוגית). באופן כללי, רמת השכר של עובדי הצווארון הלבן גבוהה יותר מזו של עובדי הצווארון הכחול, אם כי רבים מעובדים אלה אינם מרוויחים שכר הגבוה משמעותית מהשכר הממוצע במשק. בנוסף, במספר הולך וגדל של חברות לא מועסקים כלל עובדי צווארון כחול, מאחר שפיזית הן אינן מייצרות שום דבר, ובמקום זאת ישנה היררכיה של עובדי צווארון לבן. בסביבת עבודה כזו העובדים מתלבשים לרוב אותו הדבר, והבדלי הדרגות ביניהם באים לידי ביטוי בסמכויות המואצלות להם, בגודל ואיכות מרחב העבודה או המשרד, בהטבות שלהן הם זוכים ובגובה המשכורת עצמה.
כעובדים שכירים, גם עובדי הצווארון הלבן מאוגדים לעיתים באיגודים מקצועיים משלהם, ואף הם עשויים לנקוט בצעדים כגון עיצומים או שביתות, במסגרת מאבקים לשיפור תנאי עבודתם. עם זאת, תופעה זו שכיחה הרבה יותר באירופה מאשר בארצות הברית, שבה פחות מ-10% מכלל העובדים במגזר הפרטי חברים באיגודים מקצועיים.
הסוציולוג האמריקאיסי. רייט מילס ערך מחקר מעמיק על עובדי הצווארון הלבן, ופרסם את מסקנותיו בספר בשנת 1951. בספרו הוא טען שעובדי הצווארון הלבן סובלים מתחושה חזקה של ניכור, הנובעת מכך שהם אינם מוכרים רק את זמנם, אלא הם נאלצים אף למכור את אישיותם ולעשות זאת "עם חיוך על הפנים". הוא הביא כדוגמה את סוכני הביטוח (דוגמה שהייתה קרובה ללבו, מאחר שאביו היה סוכן ביטוח).
