צֶאֱלוֹן נָאֶה (שם מדעי: Delonix regia) הוא עץ תרבותי מתת-משפחת הקסאלפיניים שמקורו במדגסקר. העץ בעל נוף רחב וגובהו 5–12 מטרים. בעת הפריחה מתכסה העץ בפרחים גדולים בצבע כתום-אדום (ואכן, שמו בשפות אחדות הוא "עץ השלהבת"). העץ גדל רק במקומות חמימים.
עץ הבר המקורי במדגסקר נמצא בסכנת הכחדה.[2]
השם העברי ניתן לו בשל דמיונו לשיטים בנגב, הנקראים בתנ"ך גם בשם "צאלים".[3] בעבר נקרא בישראל גם בשם פּוֹינְצִיָאנָה רֶגְיָה,[4] המשוררת אנדה עמיר כתבה אודותיו שיר בשם "עץ השלהב".[5]
הצאלון נשיר בחורף ומלבלב באביב לפני הפריחה. במקומות חמים במיוחד הוא מתכסה בשִפְעת פרחים אדומים בין עליו.
עליו ערוכים בציציות, צבעם ירוק עמוק, כהה מעט מזה של הסיגלון חד-עלים (שעל אף דמיונם והיות שניהם עצים נשירים, מוצאם שונה), כמו כן עליו קטנים יותר וצפופים יותר מאלה של הסיגלון.
צילו הרחב מונע צמיחה אחרת בקרבת גזעו רחב ההיקף והחלק.
הצאלון נפוץ כעץ שדרות וגנים באזורים שבהם הטמפרטורה בחורף מתונה, ולכן השימוש בו בישראל שכיח. כמו כן אופן צמיחת העלווה שלו הנפרשת הרחק מגזע העץ ופחות לגובה תורמת להצללת הסביבה (אם נשוב להשוות לעץ שכיח בגינון המקומי, אז בניגוד לסיגלון), מרכיב חשוב בתכנון ועיצוב נופים. ואומנם היו חורפים דוגמת חורף 1950 בו מתו עצי צאלון רבים בישראל בשל הקור העז והשלג שכיסה רחבי הארץ.
הצאלון אף נפוץ בבקעת הירדן עד אזור יריחו חרף מאפייני מזג השמים בחבל ארץ זה.
את הצאלון הראשון בישראל נטעו הטמפלרים במושבה שרונה.
העץ הנטוע נפוץ בסין, בדרום-מזרח אסיה ובאיי האוקיינוס השקט, ואף משמש כעץ העירוני הרשמי בעיר טאינן שבטאיוואן ובאיי מריאנה הצפוניים. בארצות הברית הוא נפוץ בפלורידה ובטקסס, ואינו צומח במדינות צפוניות יותר. באוסטרליה הוא הכרז כצמח פולש, עקב התפשטותו הבלתי מבוקרת בחורשות הבר.[6]
גלריה
לקריאה נוספת
- אבי שמידע, מדריך העצים והשיחים בישראל, הוצאת כתר, 1992.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
_leaves.jpg)
