פסכתר (מיוונית, ψυκτήρ פסיקטר – 'כלי לצינון יין'[1]/ בארמית כלי גדול[2]) הוא גיגית נחושת גדולה, ששימשה כאחד מכלי השרת בבית המקדש. הפסכתר מכילה לתך אחד (כ־125 ליטר לדעת ר' חיים נאה), והיא בעלת גלגלים כדי שתוכל לנוע בחופשיות על גבי מזבח העולה מבלי לגרום פגימה באבנים ופסילתם.[3] על מנת למנוע ממנה להתדרדר מהכבש בשעת הסעתו, חיברו אליה שתי שרשראות, בהן אחזו שני כהנים, האחת לגרירת הפסכתר והשנייה לייצובה.
לפסכתר היו שלשה שימושים כפי שמזכירה המשנה במסכת תמיד:[4]
לעיתים התמלא התפוח (ערמת אפר שהצטברה על מזבח העולה והייתה עגולה כתפוח) בדשן והיה צורך להוציא אותו מבית המקדש. בשלב זה היו מעלים את הפסכתר על המזבח והיו מכניסים לתוכו את הדשן. לאחר מכן היו מוציאים בעזרת הפסכתר את כל הדשן שהיה בתפוח אל בית הדשן שהיה מחוץ לירושלים.
כאשר מצאו שרץ בשבת בתוך העזרה, היו מניחים עליו את הפסכתר כדי שהכהנים לא ידרכו על השרץ ויטמאו.[5]
בכל בוקר היה הכהן שאחראי על הקטרת הקטורת עולה למזבח העולה ובעזרת מחתת כסף היה חותה גחלים ממערכת הקטורת. לאחר מכן הכהן היה מעביר את הגחלים שעל מחתת הכסף למחתת זהב. מחתת הזהב הייתה קטנה יותר ממחתת הכסף ולכן התפזרו על רצפת העזרה גחלים. בכל יום רגיל היו מטאטאים את הגחלים לאמת מים אבל בשבת היה אסור לעשות את זה ולכן היו מניחים על הגחלים את הפסכתר.
מלבד שימושיו של הפסכתר שמוזכרים במשנה, מוזכר שימוש נוסף שהיה תקף רק במשכן העדות. מובא בתלמוד: "תניא, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר, דברי רבי יהודה.[6] כלומר: אם אש בערה באופן קבוע על המזבח, איך היו מסתדרים עם האש בשעת המסעות? וכיצד לא נשרף הבד המכסה את כלי המשכן. יוצא שלדעת רבי יהודה, בעת המסעות היה לפסכתר שימוש נוסף – סיר מגן מפני אש.