המבנה, שתוכנן על ידי מיקלוצו, מציג כלפי הרחוב חזית מרשימה אך מאופקת ואלגנטית ולא ראוותנית. המבנה בן שלוש קומות המופרדות זו מזו על ידי כרכובים. בחיבור הגג נמצא אפריז מגולף, שהוא הסממן הרשמי היחיד במבנה, שכן סימל באדריכלות הרנסאנס מבנה שלטוני.
לורנצו המפואר גדש את הארמון ביצירות אמנות מאת פאולו אוצ'לו, בוטיצ'לי, ורוקיו וגירלנדיו ובאוסף אבני חן וכלי בדולח. בגן שמאחורי הארמון (גן סן מרקו) הוצבו פסלים אותם הזמינה רעייתו, קְלָריצֶ'ה אורסיני, במיוחד מרומא. ג'ורג'ו וזארי מדווח בביוגרפיה של מיכלאנג'לו שתלמידי האקדמיה, בהם מיכלאנג'לו עצמו שאף חי בארמון כאורחו של לורנצו תקופה מסוימת, למדו טכניקות פיסוליות לפי פסלים אלה.
עם מותו של לורנצו המפואר ב-1492 והדחת בני משפחת מדיצ'י על ידי ג'ירולמו סבונרולה ב-1494 הוחרמו אוצרות המשפחה מן הארמון. רוב היצירות לא אבדו אלא שוכנו בפאלאצו וקיו, אך חלקן נמכרו באופן משפיל במכירה פומבית.
לאחר השבת שלטון המדיצ'ים על כנו באמצעות האפיפיורלאו העשירי ואחיינו האפיפיור (אז עדיין חשמן) קלמנס השביעי החל ב-1517 שיקומו של הארמון שנבזז. השיקום מיוחס בחלקו למיכלאנג'לו, בפרט החלפת חלק מדלתות הכניסה שנאטמו ל"חלונות רוכנים" (finestre inginocchiati), אף שאין לדבר סימוכין בני התקופה. אולם ב-1527 גורשו שוב בני מדיצ'י מן העיר והארמון נבזז שנית, הוא שוקם שוב ב-1530.
משפחת ריקארדי ידועה כאחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר בפירנצה באותה תקופה והיא החזיקה בבניין כמאתיים שנה. המבנה הורחב כמעט כפליים מגדלו המקורי, בעוד שצורתו החיצונית של המבנה נשמרה בוצעו על ידי משפחת ריקארדי שינויים רבים בחללים הפנימיים.
ב-1685 הוקמה בקומה הראשונה גלריה בסגנון הבארוק. הגלריה עשירה בעיטורי טיח מוזהבים של מלאכים ותקרתו צוירה על ידי לוקה ג'ורדנו. באגף נפרד הוקמה על ידי ג'ובאני בטיסטה פוג'יני הספרייה ובה אוסף ספרים יקרי ערך של ריקארדי ואוסף פסלים עתיקים ועתיקות שונות.
בחצר הוצב פסל הרקולס שפניו כפני המרקיז פרנצ'סקו ריקארדי.
בשיפוץ שנערך ב-1988 התגלתה קומת ביניים בלתי נגישה בין הקומה הראשונה לשנייה, שהייתה מעוטרת בציורי קיר אשר נשכחה ללמעלה מ-170 שנה.
המאה ה-19
ב-1810 הפך הארמון למעמסה על משפחת ריקארדי והוא נמכר לממשלת הדוכסות של טוסקנה, שהשתמשה במקום כמפקדת השיטור העירוני. עם איחוד איטליה עבר הארמון לרשות ממשלת ממלכת איטליה ששיכנה בו את משרד הפנים. ב-1874, כאשר משרדי הממשלה עברו לבירת איטליה החדשה, רומא, עבר הארמון לרשות מטה נפת פירנצה, לו הוא שייך עד היום.
בסוף המאה ה-19 נערכו עבודות מודרניזציה בבניין, חלקן שנויות במחלוקת כמו התקנת מתקן טלגרף בחצר הפנימית.
המאה ה-20
הארמון במבט על, בסביבתו
בין השנים 1911 ל-1928 נערכו עבודות שיקום ושיחזור במטרה להחזיר את המבנה לקדמותו, תוך הסרת כל התוספות שנעשו בו למן סוף המאה ה-17 ותוך הכנסת מודרניזציה הכרחית לבניין משרדים, מבלי לפגוע בחזות החלקים בעלי המורשת ובחזית החיצונית.
ב-1939 הפכו מספר חללים בארמון למוזיאון בשם "מוזיאון האיקונוגרפיה של מדיצ'י", בו הוצגו שרידי המשפחה ה"דקדנטית" כאמצעי תעמולה פוליטי של השלטון הפשיסטי. בין הפריטים שהוצגו היו מסכות המוות של חלק מבני המשפחה, שיניו הרקובות של לורנצו והבגדים המגואלים בדם שלבש ג'וליאנו דה מדיצ'י כאשר התנקשו בחייו וכדומה.
ב-11 באוגוסט1944 התקיימה בארמון ישיבתה הראשונה של "ועידת טוסקנה לשחרור לאומי" לאחר שחרור פירנצה מעול השלטון הנאצי. בשל כך מאוחסן כיום במבנה ארכיון ההתנגדות האיטלקית.
עליית נהר הארנו על גדותיו ב-1966 גרמה פגיעה קשה במבנה שנסגר למשך שנים לצורך שיקום. כאשר נפתח מחדש ב-1972 הציג תערוכות מתחלפות. כמה אולמות מקוריים ובהם קפלת האמגושים נפתחו לציבור באירועים מיוחדים. עם זאת החצר והגן שימשו כחנייה ציבורית.
בין 1992 ל-2000 נפתח הבניין כולו לביקור הציבור, תוך שיקום החצר הפנימית והגנים. בשל הגודל הקטן של קפלת האמגושים קיים צורך לערוך בקרה וויסות על כמות המבקרים במקום. המבנה עדיין מכיל את משרדי מושל הנפה, מגורי השרד שלו וחדר אירוח וכן חדר עבור נשיא הרפובליקה, בו הוא מתאכסן כאשר הוא מגיע לפירנצה.
לקריאה נוספת
Giovanni Cherubini e Giovanni Fanelli (עורכים), Il Palazzo Medici Riccardi di Firenze, Giunti, Firenze 1990. (באיטלקית)
.svg)
-Palazzo_Medici_courtyard_Apr_2008_(9).jpg)
