מסכת מת או מסכת מוות היא יציקה (שעווה, טיח ולעיתים ארד), המיוצרת לפי פניו של אדם לאחר מותו. המסכה עשויה לשמש כפריט זיכרון או כבסיס לציור דיוקן. לעיתים ניתן לזהות דיוקנאות שנעשו בהתבסס על מסכת מת, על פי העיוותים האופייניים של תווי הפנים הנוצרים עקב משקל הגבס במהלך יצירת התבנית. בעת העתיקה נעשה שימוש בתבניות חרס ובקישוטים אחרים שהושמו על פני הנפטר לקראת טקס הקבורה. הידועות שבמסכות מסוג זה הן אלה ששימשו במצרים העתיקה, כגון זו של תות ענח' אמון.
במהלך ה-18 וה-19 נעשה במספר מדינות באירופה שימוש במסכות מתים לשם תיעוד תווי הפנים של גופות אלמוניות (עם המצאת הצילום התייתרה פונקציה זו).
המטרה העיקרית של מסכת המוות מימי הביניים ועד המאה ה-19 הייתה לשמש מודל לפסלים ביצירת פסלים וציורים של הנפטר לזכרו. רק בשנות ה-18 של המאה הקודמת, מסכות אלה זכו להערכה עצמית.
בתרבויות אחרות מסכת מוות עשויה להיות מסכת לוויה, תמונה המונחת על פני המנוח לפני טקסי הקבורה, ובדרך כלל נקברת יחד עם הנפטר. הידועים שבהם הם המסכות ששימשו במצרים העתיקה כחלק מתהליך החיטוי, כמו המסכה של תות ענת 'אמון וכמו מסכת אגממנון. מסכות המוות מקבלות רובד נוסף בכמה שבטים אפריקאיים, ששם קיימת האמונה כי לבישת מסכת מוות של אדם מת על פניו של אדם חי יכולה להעניק את כוחו של הנפטר על העונד את המסכה.
בחלק ממדינות אירופה, היה מקובל כי מסכות המוות יוכלו לשמש כחלק מפניו של המנוח, שהיא מוצגת בבית הלוויות הממלכתיות. כלומר, מסכות המוות שימשו כפורטרטים שנצבעו כדי להראות בפעם האחרונה את המת שוכב במנוחה. במהלך המאה ה-18 וה-19 השתמשו גם במסכות המוות לתיעוד פניהם של נפטרים אנונימיים לצורך זיהוי עתידי. פונקציה זו הוחלפה לאחר מכן בצילום שלאחר המוות. במקרים של אנשים שפניהם נפגעו במותם, היה מקובל להשתמש באותה הטכניקה של מסכת המוות על ידיו של המת.
היסטוריה
פסלים
מסכות של אנשים שנפטרו הם חלק ממסורות במדינות רבות. התהליך החשוב ביותר של טקס ההלוויה במצרים העתיקה היה חניטת הגופה לאחר תפילות וקידוש גופת המת שהוכנסה לסרקופג אמייל המעוטר בזהב ואבני חן. אלמנט מיוחד בטקס היה המסכימה המפוסלת שהונחה על פני המנוח. בעבר האמינו כי המסכה מחזקת את הנפש ושומרת עליה מפני רוחות רעות בדרכה לעולם הבא. המסכה הידועה ביותר היא המסכה של תות ענח' אמון העשויה מזהב ואבני חן רבות, שתפקיד העיטורים והקישוטים שעל גבי המסכה הוא להעביר לאלו שאינם זכו לראותו בחייו, את התכונות המסוגננות ביותר של השליט הקדום. יחד עם זאת, המסכה לא הייתה חלק משמירת תווי הפנים של המת אלא החניטה עצמה היא זאת שהצליחה לשמר את תווי הפנים ואף את העור מפני התכלות לאורך השנים. עד היום ניתן לראות את תוצאות החניטה המצרית במומיות הקדומות במוזיאונים ברחבי העולם.
בשנת 1876 גילה הארכאולוג היינריך שלימן במיקנה שישה קברים, שלדעתו שייכים למלכים וגיבורים יוונים קדומים – אגממנון, קסנדרה, אברמדון ומקורביהם. להפתעתו הגולגולות היו מכוסות במסכות זהב. כיום נראה כי הדבר לא סביר שהמסכות שייכות למעשה לאגממנון ולגיבורי האפוסים ההומריים האחרים וכי למעשה גילם מבוגר מהגיבורים בכמה מאות שנים.[1]
פסלי פורטרטים רומיים היו חלק מהשימוש הרומאי הקדום בשעווה כדי לשמר את תווי הפנים של בני המשפחה שנפטרו מה שהכריח את המפסלים להוסיף אבן עמידה לתערובת השעווה של ייצור המסכה.[2] חפירות קברים ארכאולוגיות באטרוריה (כיום טוסקנה) ברומא הניבו מספר מסכות ארד-גיליונות המתוארכות לתקופת האוריינטליזציה המאוחרת האטרוסקית. במאה ה-19 היה נהוג לחשוב כי הם קשורים לדוגמאות מיקניות, אך לא ניתן להוכיח האם הן שימשו כמסכות מוות בפועל.
בשלהי ימי הביניים התרחש מעבר ממסכות מפוסלות למסכות מוות אמיתיות העשויות משעווה או גבס. המסכות הללו לא הובאו עם המנוח, אלא שימשו בטקסי לוויה ולאחר מכן הוחזקו בספריות, מוזיאונים ובאוניברסיטאות. מסכות המוות נלקחו לא רק ממלכים ואנשי אצולה שנפטרו כדוגמת הנרי השמיני, ספורצה, אלא גם של אנשים בולטים בתרבות - מלחינים, מנהיגים צבאיים ופוליטיים, פילוסופים, משוררים ומדענים, כמו דנטה אליגיירי, לודווינג ואן בטהובן, נפוליאון בונפרטה (מסכת המוות שלו נמצאת באי סנטה הלנה), פיליפו ברונלסקי, פרדריך שופן, אוליבר קרומוול (מסכת המוות שלו נשמרת בטירת וורוויק), יוזף היידן, ג'ון קיטס, פרנץ ליסט, בלז פסקל, ניקולה טסלה (את מסכת המוות שלו הזמין חברו הוגו גרנסבק והיא מוצגת כעת במוזיאון ניקולה טסלה), ו-וולטר. כמו ברומא העתיקה, לעיתים קרובות שימשו מסכות מוות בייצור דיוקנאות, פיסול משיש, פסלונים או תחריטים של המנוח לאחר מותו.[3]
בתחילת אביב 1860 וסמוך למותו באפריל 1865 נוצרו שתי מסכות חיים של הנשיא אברהם לינקולן. מסכה זו אינה נקראת בהגדרתה מסכת מוות כיוון שנעשה עוד בחייו של הנשיא.
דנטה אליגריי מת ממחלת המלריה בשנת 1320. דנטה, המשורר ששינה ועיצב את התרבות והשפה האיטלקית והיה לבין המשוררים הגדולים בהיסטוריה האנושית, נפל בעדיפותו בסיעה הפוליטית המכונה "הגואלפים השחורים" והוגלה מארצו. בגלות, כתב את אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו, הקומדיה האלוהית. דנטה הצליח לסיים את יצירתו פרדיסו, החלק האחרון בשירה האפית ביצירתו, כמעט 15,000 שורות לפני שחלה במלריה ולזכר גדולתו נעשתה לו מסכת מוות להנציח את זכרו.
מרי, מלכת הסקוטים מתה בפברואר 1587. לאחר חיים של סערות פוליטיות, נסיעות ברחבי אירופה ויצירת רשימה ארוכה של אויבים, בתקופה האחרונה של שלטונה מרי ביקשה מקלט מבת דודה, המלכה אליזבת הראשונה. במקום זאת, היא הפכה לאסירה במשך 19 שנים. כשהגיע הזמן להוציאה להורג, מסופר כי נדרשו שלושה ניסיונות לפני עריפת ראשה. את מסכת המוות ביצעו לאחר עריפת ראשה.
ג'ון קיטס, מת המשורר משחפת בשנת 1821. בשנת 1819 חלה המשורר ג'ון קיטס בשחפת שהייתה נפוצה באותה התקופה. בעצת הרופא שלו הוא נסע לרומא למזג אוויר חם יותר על מנת לנסות להקל ואף להחלים מן המחלה. לאחר כשנתיים של סבל נפטר מן המחלה וזכה למסכת מוות לתיעוד נצחי.
נפוליאון בונפרטה, מת ממחלת הסרטן במאי 1821. המנהיג הצבאי והשליט הפוליטי נפוליאון שבאותה התקופה האמין כי מתנקשים בריטים הם האחראים למותו הקרב שהגיע במאי 1821. בונפרטה זכה לשתי מסכות מוות שבשנת 2013 אחת מן המסכות נמכרה במכירת פומבית במכירת הספרים, המפות וכתבי היד של בנוהמס בלונדון תמורת כ-260,000 דולר.
ג'ון דילינגר, שודד הבנקים הידוע לשמצה ביותר באמריקה נהרג על ידי כוח הFBI ביולי 1934. ג'ון גילינגר היה שודד בנקים הידוע לשמצה ביותר באמריקה. ג'ון שהוגדר בזמנו כ"אויב הציבור מספר 1" נורה ונהרג מחוץ לתיאטרון בשיקגו. כשגופתו הוצגה, אלפי תושבים יצאו לראות את פניו של האיש שעורר את הפחד ברחובות העיר. הטענה המרכזית באותה התקופה היא שמסכת המוות של גילינגר איננה שלו כיוון שצלקות פניו היו חסרות ופניו נראו שמנות וקצרות מכפי שמכריו טענו.
פסל של המלך הנרי השביעי, פניי הפסל נבנו על פי מסיכת המוות שלו.
כשנפטר חיים נחמן ביאליק בווינה ב-1934 לאחר ניתוח, הוזעק לבית החולים אמן אשר יצר מפניו של ביאליק מסכת מוות, למרות התנגדות דתית של רבנים באותה התקופה. המסכה נמצאת ונשמרת בבית ביאליק.[5]
מסכת המוות באמנות
הדיוקן הכפול של פרדריקו הדוכס מאורבינו ואשתו המנוחה
פיירו דלה פרנצ'סקה (1416–1492) היה אמן איטלקי מהרנסאנס המוקדם. ידוע כמתמטיקאי ואמן אך כיום ידוע בעיקר בשל עיסוקו באמנות.
אחת הדוגמאות מעולם האמנות והציור של מסכת מוות היא הפנדנטים של הדוכס הראשון מאורבינו, פדריגו דא מונטפלטרו. הדוכס השתתף במלחמות הטריטוריאליות של המאה החמש-עשרה, אך היה גם מלומד בעל שם בזמנו. חצרו באורבינו הייתה אחת החשובות באיטליה, ובארמונו שכנה, בין השאר, ספרייתו הגדולה.
פיירו דלה פרנצ'סקה אשר צייר את הדוכס ואשתו, בטיסטה ספורצה המוצג כיום בגלריית אופיצ'י, פעל בצורה אחרת מכללי הפנדנטים באותה התקופה. מלבד שינוי המיקום של הדוכס ושל אשתו (עקב צלקת מהמלחמה שפילחה את צידו הימני של פניו של הדוכס), הוא צייר את אשתו של הדוכס שנפטרה בטרם עת ממסכת מוות. ניתן לראות זאת עקב היעדר הבעת הפנים שפניה משדרות, עם לובן שאינו מאפיין חיים. בטיסטה ספורצה שהקריבה את חייה כיוון שלא יכלה להביא ילדים לעולם קיבלה את מקום הגבר בפנדנטים, שהיה המקום המכובד יותר על הקרבתה להמשך השושלת.
מדע
מסכות המוות הפכו לשימושיות על ידי מדענים מסוף המאה ה-18 לתיעוד וריאציות בפיזיוגנום האנושי (תאוריה המבוססת על הרעיון כי לפי מראהו החיצוני של האדם ניתן לספק תובנות על אופיו ואישיותו), דבר שהניב יצירה של מסכות החיים שתפוצתן הלכה וגברה באותה התקופה כדי לתעד אנשים חיים. אנתרופולוגים שעשו שימוש במסכות אלה כדי ללמוד על תכונותיהם (לפי חוקי הפיזיוגנום) אצל פושעים הידועים לשמצה בחברה האנושית. בנוסף לכך, המסכות שימשו לאיסוף נתונים על הבדלי גזע.[6]
מדע משפטי
לפני שמלאכת הצילום הפכה לזמינה, תיעוד גופות לא מזוהות היה תהליך ארוך של יצירת מסכות מוות ושימורן עד לזיהוי ודאי על ידי מכרים או משפחות המתים האנונימיים. אחת הדוגמאות הבולטות של מסכת מוות אנונימית הייתה של נערה שתווי פניה מעידות כי ניתן לשער שהייתה בגיל שש עשרה במותה. על פי סיפורו של מוצא הגופה, היא נמצאה בנהר הסיין בפריז בסוף שנת 1880. "היופי שלה היה עוצר נשימה והפגין סימני מצוקה מעטים ברגע שעבר. יופייה היה כל כך מכשף שידעתי שיש לשמר יופי כזה"[7] כך תועד דבריה של אחת עובדות בית החולים כשנמצאה הגופה. עותקי המסכה היו אופנתיים בחברה הבוהמית הפריזאית ואותה מסכת מוות של הנערה חסרת השם היא דוגמה לשכיחות של ביצוע מסכות המוות באותה התקופה.
ביבליוגרפיה
H.W. Janson with Dora Jane Janson, History of Art: A Survey of the Major Visual Arts from the Dawn of History to the Present Day, Englewood Cliffs, New Jersey, Prentice-Hall, and New York, Harry N. Abrams, 1962, p. 141.
Laerdal company website: The Girl from the River Seine URL accessed on January 8, 2013
Constructing Social Identities in Early Iron Age and Archaic Greece, Athena Tsingarida & Irene S. Lemos, 2017
BIOGRAPHY: 7 Famous Death Masks in History, by Andrew Cannizzaro, Jun 2019
BBC NEWS: Joseph Stalin death mask, Sep 2003
WALLECHINSKY, Irving; WALLACE, Irving (1978). The People's Almanac #2. New York: Bantam Books. pp. 1189–1192.
יובל היימר, ההיסטוריה של המסכה, ynet, 10.03.2018
שמואל אבנרי, מנוחתו הבלתי נכונה של המשורר הלאומי, עיתון הארץ, 22.07.2016
^H.W. Janson with Dora Jane Janson, History of Art: A Survey of the Major Visual Arts from the Dawn of History to the Present Day, New Jersey, Prentice-Hall, and New York: Harry N. Abrams, 1962, עמ' 141
^Athena Tsingarida & Irene S. Lemos, Constructing Social Identities in Early Iron Age and Archaic Greece, 2017
^Andrew Cannizzaro, 7 Famous Death Masks in History, BIOGRAPHY
