"דער יוד'"[18] (טבת ה'תרע"ט, דצמבר 1918 – ה'תרפ"ט1929) יומון ביידיש. הוקם בוורשה על ידי הרב משולם קמינר, תחילה יצא לאור כשבועון במשך כשנה, והפך ליומון ב–1 לדצמבר 1919[19] לאחר סגירתו של 'דאס יודישע ווארט'[20][21], מבחינה מקצועית העיתון פיגר אחרי עיתוני התקופה ובמשך העשור של פעילותו הופעתו הופסקה מספר פעמים[21], ובסופו של דבר גם הוא כקודמיו נסגר בהיעדר תקציב להפעלתו[22].
"דאס יודישע טאגבלאט" (ה'תרפ"ט, 1929 – אלול ה'תרצ"ט, ספטמבר 1939) הוקם בוורשה לאחר הפסקת הופעתו של 'דער יוד', על ידי העסקן רבי מנדל קמינר בעידוד אחיינו רבי אברהם מרדכי אלתר, לאחר החלטה שהתקבלה בהכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל[23]. כדי להקל על הפן הכלכלי ולחסוך את הצורך בגיוס כספים, הוקם העיתון כקואופרטיב שכל עובדיו שותפים לרווחיו[23], "דאס יודישע טאגבלאט" היה בין העיתונים המקובלים והנפוצים בפולין[22], ובעל השפעה על הציבור החרדי בגולה. הופץ ביותר מ–30,000 עותקים[24]. העיתון הפסיק להופיע מיד עם פלישת הנאצים לפולין.
לאחר קום המדינה, העיתונות החרדית הייתה בדרך כלל עיתונות מפלגתית, כמו רוב העיתונות היומית בישראל בימים ההם, אולם בניגוד לרוב העיתונות כיום, ששינתה פניה, ממשיכים היומונים החרדיים להיות מפלגתיים גם כיום.
"המודיע" - הוקם בשנת 1950 על ידי "הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל" ומשמש כביטאון אגודת ישראל. עד 1985 היה היומון החרדי היחיד של כלל הציבור החרדי המזוהה עם אגודת ישראל. מזוהה כיום עם חסידות גור.
בנוסף לעיתונות המפלגתית, בשנות ה-70 המאוחרות החלו להופיע גם שבועונים לא־מפלגתיים. הראשון היה צוהר שהוקם ב־1978 אך פשט את הרגל ונסגר בסוף 1982. ב־1983 הוקם עיתון לא מפלגתי חרדי חדש, "יום השישי", שבועון ומסחרי שהוקם ב-1983. לאחר פשיטת הרגל של המו"ל הוצא לאור תחת השם "ערב שבת". לאחר מכן חזרו עורכיו, יצחק נחשוני וישראל קצובר, לערוך את העיתון תחת השם "יום השישי" עד לסגירתו. שבועונים בולטים אחרים הם משפחה, בקהילה, שעה טובה, קו עיתונות דתית ומרכז העניינים.
ביידיש יוצא השבועון "דער איד" המזוהה עם חסידות סאטמאר. השבועון הוקם בשנת 1955 וכיום נשלט בידי חצר האדמו"ר רבי זלמן לייב טייטלבוים. עם התפצלותה של החסידות נוסף גם השבועון "דער בלאט" המזוהה עם הרב אהרן טייטלבוים. שניהם מאופיינים בקו אנטי ציוני. משנות ה-80 יוצא יתד-נאמן במהדורה שבועית באנגלית בעריכת פנחס (פיני) ליפשיץ. גם השבועון "משפחה" מוציא מהדורה באנגלית. משנת 2004 מוציא המודיע עיתון יומי באנגלית בעריכת רות ליכטנשטיין-לוין.[26]
מטרת העיתונים החרדיים
מטרתם המוצהרת של העיתונים החרדיים היא להוות אלטרנטיבה חרדית לעיתונות החילונית. כך, למשל, בישר העיתון "המבשר" על מטרתו:
... מן המפורסמות הוא שיסודו והתהוותו של 'עתון חרדי', הוא פרי תוצאה של 'בדיעבד', והופעתו של עתון לציבור החרדי אינה 'מטרה' כשלעצמה, אלא אך ורק 'אמצעי' אשר בדורות קדמונים לא היה צורך בכגון דא, כאשר יהודים עבדו את ה' בשמחה ובתמימות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והשתדלו לא לצאת מד' אמותיה של תורה ותפילה, ולא חשו צורך לשום עינם בדברים שחוץ לזמנם ולמקומם.
בדורות האחרונים, עם התפתחות עולם הדפוס ואחריו עולם התקשורת הכללי, מצאו רבותינו גדולי התורה והחסידות לחובה לקיים מקרא שכתוב: "ויגזל את החנית מיד המצרי" ולייסד כלי תקשורת המתנהלים על פי רוח התורה ומצוותיה, למען אשר לא יגיעו הרוחות העזות הנושבות ברחוב אל תוך ביתו של הירא והשלם.
מול כלי התקשורת המפותחים והמשוכללים הנמצאים בצד השני, מול גל המידע והאינפורמציה הבלתי מבוקרת הזורם באשדות אדירים מכל עבר, שומה עלינו לדאוג לקיומם של כלי תקשורת הנאמנים לה' ולתורתו, שיספקו את הצורך במידע חדשותי וקהילתי לציבור הנזקק לכך, באופן ראוי, רהוט, נקי ומכובד...
— "לדרכו של עיתון", המבשר, 14 בינואר 2009
מאפייני העיתונות החרדית
העיתונות החרדית שונה במאפייניה משאר העיתונות בארץ. ראשית, מרבית העיתונים החרדיים מזוהים עם זרם מסוים בציבור החרדי, ואינם טוענים לנייטרליות או להיעדר משוא פנים. ידיעות עיתונאיות ומאמרים "פובלציסטיים" (במשמעות הישנה של המושג) מוצגים בצורה התואמת את המסרים שמנהיגי הזרם רוצים להעביר לציבור הקוראים ותוקפים בדרך כלל את החילונים ואת תרבות המערב.
העיתונות החרדית מעסיקה גם "משגיחים", שתפקידם לנטר את המידע ולצנזר מתוכו מינוחים או נושאים אשר חורגים מה"קו" שנקבע על ידי הרבנים. כך למשל:
לא מופיעים בעיתונות החרדית דיווחים על נושאים הקשורים לתרבות הפופולרית (מפורסמים, ספורט, בידור, תרבות) או התרבות הגבוהה הלא-חרדית (ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית וכיוצא באלה). דיווחים שכן נכתבים על התרבות הלא-חרדית מתמקדים בדרך כלל בהיבטיה השליליים: (חילול שבת, אכילת לא-כשר, עבריינות וכו') או במאמרים פובליציסטיים הלועגים לתרבות הלא-חרדית.
לא מופיעות בה תמונות או איורים של נשים. דוגמה קיצונית לכך היא הגרסה המעובדת של תמונתממשלת ישראל ה-34, שבחלק מאמצעי התקשורת החרדיים הוסרו ממנה פני השׂרות, ובאחרים היא לא פורסמה.[27] לעיתים אף נמנעים מלהשתמש במילה "אישה", וכך הוועדה לקידום מעמד האישה נקראה בעיתון "המודיע" בשם "הוועדה לקידום מעמד".[28]
שמן הפרטי של נשים הכותבות בעיתון מופיע בחלק מהעיתונים כאות ראשונה בלבד. הן גברים והן נשים כותבים פעמים רבות בשמות עט, אולם בין הגברים הכותבים בשמם האמיתי מופיע בדרך כלל השם הפרטי במלואו.
מערכות העיתונים מצנזרות פרסומות בלתי צנועות ועובדות רק עם פרסומאים שמכירים את ההוראות של הוועדות הרוחניות.
אתרי אינטרנט חרדים
בעקבות עליית הפופולריות אצל האינטרנט בקרב הציבור החרדי החלו החל מהעשור הראשון למאה ה-21 עלייתם של אתרי אינטרנט חרדים, הפופולרים שבהם אלו כיכר השבת, ובחדרי חרדים. אליהם נוספים גם חרדים10, ו-JDN (ראשי תיבות של Jewish Daily News). הכתבים העורכים והגולשים באותם אתרים הם שייכים למגזרים פתוחים יחסית בחברה החרדית ובהתאם אתרי האינטרנט החרדים יעסקו בנושאים שלא יופיעו בעיתונים החרדים המגזריים: כמו תרבות, ספורט ופנאי. אך בעיקר יפרסמו תחקירים וידיעות שלא יהיו מקובלים בעיתונות המגזרית המודפסת. כמו למשל ביקורת על תנאי הקבלה לבתי ספר חרדים, ידיעות (לעיתים בעלי אופי רכילותי) על חייהם האישיים של בכירי המגזר החרדי ומשפחותיהם, שחיתות בתוך המגזר החרדי וביקורת על התנהלות פוליטיקאים חרדים. אך עדיין הקו שלהם יהיה שמרני מאתרי החדשות הכלליים. בחלקם לא יופיעו תמונות נשים, ולא תופיע ביקורת על הרבנים עצמם. במיוחד שכמדובר בגדולי הדור ובאדמו"רים[29].