בשנים 1964–1966 למד בלונדון, ב'סנט מרטינס סקול אוף ארט' וב'רויאל קולג' אוף ארט'. בשנת 1967 הצטרף אל מייסדי מדרשת בן-גוריון, שם ניהל את בית ספר שדה במשך שבע שנים. הוא היה ממקימי בית הספר לחינוך סביבתי בשדה בוקר ופיתח תוכניות לימוד בנושאים סביבתים. עיצב את מצבות דוד ופולה בן-גוריון שליד המדרשה. ב-1981 הקים וערך את כתב העת הבין-תחומי 'סביבות'. לימד ב'בצלאל' וב'מכללה לאומנות חזותית' בבאר שבע. הוביל סדנאות אמנים מדבריות בסיני, בנגב ובסדום.
בתחילת דרכו יצר אוריון פסלים בממדים שניתן להציג בגלריות. עבודות מתקופה זו נרכשו לאוסף רוקפלר והמוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק. ב-1966 הוזמן להציב פסל בגן הפסלים במוזיאון ישראל, ירושלים. בשנת 1967, בהשפעת זרם אמנות האדמה פיתח תפישה הקוראת לפיסול לצאת מהגלריות והערים אל המרחב. "הפיסול חייב להיות גבוה הרחק מעל האנשים". בשנות השבעים והשמונים יצר פסלים "אדריכליים", כמו האנדרטה לחטיבת הגולן – אלכסנדרוני במצפה גדות, פסל 'מעלות' בירושלים, פסל 'זהות' בירוחם, ו'מצבו של האדם' בסדום. בשנת 1974 הציג את 'שדה הפסלים' בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים. ב-1982 הציג את הפיסול בהימליה בתערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ובמוזיאון חיפה לאומנות חדשה. ב-2007 הציג תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון הנגב לאמנות, בבאר שבע.
בשנת 1980 החל לראות את הכוחות המעצבים את פני כדור הארץ כ"פיסול טקטוני". הפסלים הסביבתיים שיצר מכוונים אל קווי שבר גאולוגיים ואל רכסי הרים. אוריון התווה קווי אבנים ובנה מדרגות מאבן מקומית, מעין "כני שיגור של ההכרה". בין יצירות אלה נמנות העבודות בשדה צין, בתל-חי, במצפה רמון, בעריף א-נקה בסיני, ובבקעת האנפורנה בנפאל. במהלך השנים חזר ושיקם את הפסל בנפאל. בשנת 1988 נפגש עם אנשי נאס"א בוושינגטון והציע שרכב רובוטי שישלח אל המאדים יטווה גם שם קו של אבנים-- "השגריר הרחוק ביותר של הפיסול במערכת השמש".
ב-1987 פיתח את הפיסול ה"בין-גלקטי", המתייחס אל אנרגיה כאל חומר פיסולי. בשיתוף עם נאס"א וסוכנות החלל הישראלית הוא שיגר אלומות של קרני לייזר מהתחנות של רשת 'וגנר'. "אובליסק אנרגיה, מיליארד ק"מ גובהו, קתדרלת אור הנוסקת במהירות האור, בניצב למישור הגלקסיה". ב-1997 הציע ליצרנית הזרקורים 'קסנוטק' להציב "תאומי אור אנכיים" מעל גגות מגדלי התאומים בניו-יורק. לאחר שמגדלי התאומים קרסו, ב-2001, האירו בזרקורים שתי אלומות אור, לזכרם.
במקביל לפעילותו כפסל פרסם אוריון ספרי שירה: "לילה גבוה" 1969, "אבק רוחות" 1972, "טרמינל רוחות" 1975, "ערפיליות אבק" 1977, ו"תהומות אבק" 1980. הוא "מפסל את המילים" ומיחס חשיבות למיקומן על הדף. המרווחים בין השורות והמקפים הפזורים מהווים "שתיקה דרוכה". כתיבתו קודרת, קיומית, אתאיסטית ואפוקליפטית.
אוריון חי עם רבקה לבלנג בין 1959-1971, נולדו להם שלושה ילדים. הוא חי עם רותי שדמי מ-1977 ועד מותה ב-1986, נולדו להם שני ילדים. הוא חי עם דפנה חורב משנת 2000 ועד מותו, ב-18 באוקטובר 2015. עזרא אוריון נקבר במדרשת שדה בוקר. אחד מבניו הוא תא"ל (מיל') אסף אוריון, אשר בתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון.
גלריית תמונות
מראה הצבה בתערוכת יחיד (1963), המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד
