סמדר לביא (נולדה ב-1955), היא אנתרופולוגית, ופעילה חברתית מזרחית המתגוררת בארצות הברית. לביא חברה בקבוצת המחקר ע"ש ביאטריס ביין, המסונפת למחלקה ללימודי מגדר ונשים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.[1] היא פרופסור אורחת במכון לחקר מדעי החברה במאה ה-21 באוניברסיטת קורק, אירלנד.[2] ללביא דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1989) ובין השנים 1990–1999 הייתה חברת סגל באוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, ראשית כמרצה ואחר כך כפרופסור חבר.[3]
היא מתארת את תחומי התמחותה כ"אנתרופולוגיה של מצרים, ישראל, ופלסטין, עם דגש על גזע, מגדר ודת".
בין כתביה, "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) ו"עטופות בדגל ישראל: אימהות מזרחיות חד הוריות והעינוי הבירוקרטי" (2014).
ב–1979 החלה את לימודיה במסלול הישיר לדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וקיבלה מענק נסיעות במסגרת תוכנית פולברייט. תחומי התמחותה כוללים לימודי תרבות, שיח מיעוטים ותאוריות ביקורתיות על יחסים בין-גזעיים, קולוניאליזם, לאומיות, תאוריה פמיניסטית לא-לבנה, תאוריה ספרותית, חקר הסימבוליקה והריטואל, ההיסטוריה של האנתרופולוגיה הבריטית, וחברה ותרבות במזרח התיכון, וכפי שהיא מתארת זאת, "עם התמקדות במצרים, ישראל ופלסטין". במשך שנות לימודיה בברקלי בילתה חודשים מספר כל שנה בהמשך עבודת המחקר שלה בדרום סיני, והייתה חברה במרכז המחקרים האמריקאי בקהיר.
בתקופת לימודיה בברקלי עסקה גם בפעילות פוליטית, פמיניסטית ואנטי-גזענית. ב-1982 ארגנה את הקורס הראשון בברקלי שעסק בקשר שבין הפלסטינים לבין המאבק המזרחי. באותה שנה נמנתה עם מייסדי "כאפיות" (הוועד של ברקלי למען חופש אקדמי בשטחים הכבושים), והייתה פעילה בארגון במשך כעשור. "כאפיות" ארגן את הקמפיין הראשון בארצות הברית למשיכת השקעות מישראל שיועדו להתנחלויות. בשנת 1991 נמנתה עם מארגני ההפגנות באזור סן פרנסיסקו נגד מלחמת המפרץ הראשונה.
ב-1991, בעת העלייה מברית המועצות המתפרקת, פרסמה לביא מאמר במוסף הספרותי של הטיימס (TLS) ובו אמרה כי על ישראל לפתור ראשית את בעיות תושביה לפני שהיא קולטת יהודים נוספים. היא טענה שהעלייה מברית המועצות תבוא על חשבון הקידום המעמדי-כלכלי והתרבותי של המזרחים והערבים בישראל וקראה לממשלת ארצות הברית לפתוח את שערי ההגירה בארצות הברית ליהודים היוצאים מברית המועצות, וציינה כי פעולה זו "תבלום את המומנטום הישראלי לערוך אירופיזציה מחודשת של ישראל, ותאפשר לרוב המזרח תיכוני של תושבי ישראל לתבוע בחזרה את מה שהוא רואה כמרכזיותו ביצירת זהות ישראלית אותנטית".[5]
חזרתה לישראל
בסוף 1983 נישאה לדוקטורנט אמריקאי לפיזיקה בשם פורסט ראוז, ולשניים נולד בן. ב–1999 שבה לישראל עם בנה, בעקבות משבר משפחתי. מסיבות משפטיות לא יכלה לביא לצאת מישראל לארצות הברית בין השנים 1999 ל-2005.
על פי בקשת נשיא האוניברסיטה[6] התפטרה ממשרתה באוניברסיטת קליפורניה. ניסיונותיה של לביא למצוא משרה אקדמית קבועה באוניברסיטאות בישראל עלו בתוהו, ומ-2001 ועד 2007 לימדה לסירוגין, כמרצה אורח, במכללת בית ברל. מ-2007 עד ספטמבר 2009 כיהנה כפרופסור אורח בקתדרה על שם יוברט המפרי במכללת מקאלסטר במינסוטה.[7]
בראשית 2002 פרסמה לביא מאמר שבו התייחסה למספרן הזעום של פרופסוריות מזרחיות בנוף האקדמי הישראלי. בין השאר כתבה:
אף אחד לא ממרק כפיו בצדקנות כשעסקינן באשה המזרחית בעלת הדוקטוראט. נטולת אקזוטיות ילידית, היא נראית לחבר'ה של הסגל, שמאלנים וימנים כאחד, ככה קצת כמו העוזרת שלהם (לפני שהחליפו אותה בפיליפינית). אז מזמינים אותה ללמד קורס פה, קורס שם, ומזה היא לא יכולה לגמור את החודש. כדי לקבל קביעות אקדמית צריך לפרסם, והרבה. כל האנרגיה היצירתית שלה מושקעת בהוראה, כדי להתפרנס, ולא בכתיבה, כדי להתקדם. כך לוח הזמנים של הפרסומים שלה מתארך מעבר לפז"מ הנורמטיבי. את התקן הזוטר, בלאו הכי, קיבלה כבר זאתי, שדומה לפקידה הפלוגתית מהסיירת. כי היה לה ו/או להורים שלה ו/או לבעל שלה פנאי וכסף להתברג אל רשת התמיכה של הסגל הגברי.
לביא חברה בארגונים פוליטיים, פמיניסטים ואנטי גזעניים רבים.
לביא היא ממייסדי "כאפיות" (CAFIOT – ראשי תיבות באנגלית של "ועד ברקלי למען חופש אקדמי בשטחים הכבושים") והייתה חברה בארגון בין 1982–1989.
ב-2001 הצטרפה לביא לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל", בה הייתה חברת הוועד המנהל בשנים 2003–2005, ועסקה בעיקר בהעלאת התנועה לזירה הפמיניסטית הבינלאומית. בין 200–2003 הייתה אחת מנשות הקשר של התנועה עם "הקרן החדשה לישראל", וחברה בקולקטיב של עלון התנועה. בשנים 2003–2004 הייתה אשת הקשר של הארגון עם "פרופסורים/ות למען שלום ישראלי-פלסטיני".
ב-2002 הצטרפה לתנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", בה פעלה בוועדת התרבות, בוועדה לשינוי תוכני הלימוד, ונמנתה עם נציגי "הקשת" בקואליציית הארגונים נגד גזענות. לביא חברה בוועדה המייעצת של "פרלמנט נשים". היא ממקימות "קואליציית נשים למען אמהות וילדים". לביא מתראיינת רבות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל על פמיניזם וצדק חברתי וכותבת ומרצה על נושאים אלה בפורומים שונים.
לביא הייתה ממייסדות "קואליציית נשים למען אימהות וילדים", וניהלה אותה יחדיו עם פרופ' אסתר הרצוג וחנה בית הלחמי בין 2003–2006. בשנים 2002–2008, שירתה לביא בוועדה המייעצת של פרלמנט נשים. באותן שנים, הייתה פעילה גם בארגון שהייתה בין מייסדיו, הקואליציה המזרחית-פלסטינית נגד אפרטהייד באנתרופולוגיה הישראלית.
ב-21 במאי2013 זכתה באות הוקרה מטעם ""ליבי במזרח - הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל"" על מצוינות אקדמית ועל עמל חייה בשירות קהילות המזרח בישראל, במסגרת פסטיבל לבי במזרח.[8]
ב-2015 העבירה האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה החלטה בהצבעה לתמוך בחרם על מוסדות אקדמיים ישראליים, עליה לביא חתומה.[9]
פרסומים
ספרים
The Poetics of Military Occupation ("הפואטיקה של כיבוש צבאי"),[10] המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, ויצא לאור בדצמבר 1990 בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קליפורניה. הספר עוסק בתיאטרון הסאטירה של הבדואים בדרום סיני על טיפוסי השלום והטבע הישראליים והמצרים, בהמחזתם את המושלים הצבאיים והחיילים הישראלים והמצרים המשרתים באזור, המחפשים תיירות בלונדיניות לבלות עמן את הלילה, ובתהליכי החזרה בתשובה של הבדואים לאסלאם, שנבעו מהתנגשות התרבות שלהם עם התיירות הבינלאומית שבאה בעקבות הכיבוש הישראלי. הספר זכה בציון כבוד בתחרות הכתיבה האתנוגרפית ע"ש ויקטור טרנר.[11]
Creativity/Anthropology ("יצירתיות/אנתרופולוגיה"), 1993, הוצאת הספרים של אוניברסיטת קורנל.[12]
Displacement, Diaspora, and Geographies of Identity ("עקירה, גלות, והגאוגרפיה של הזהות"),[13] יחד עם טד סווידנברג, יצא לאור בסדרה על לימודי תרבות של אוניברסיטת דיוק ב-1996. הספר עוסק ביחסים בין מה שהוא מכנה המרכז האירופוצנטרי של התרבות הגבוהה, לבין התרבות היום-יומית הנוצרת בשוליים החברתיים, ומחלחלת אל תוך המרכז עקב התמיכה הציבורית לה היא זוכה. ספר זה עוסק בתאוריה המתהווה על הקשרים וההקשרים בין מגדר, זהות תרבותית, מעמד כלכלי-פוליטי, ומיקום גאוגרפי. הספר גם מציין את המעבר של מוקד העבודה המחקרית של לביא ממצרים לישראל.
Wrapped in the Flag of Israel: Mizrahi Single Mothers and Bureaucratic Torture ("עטופות בדגל ישראל, אימהות מזרחיות חד הוריות והעינוי הבירוקרטי"),[14] יצא בשנת 2014, דן בבעייתיות של אוכלוסיות – בעיקר היהודיות המזרחיות – אשר אוהבות את מדינת ישראל ובה בעת חוות עינוי מצידה, בעיקר באמצעים ביורוקרטיים[15]. הספר זכה בציון לשבח בתחרות הספרים של האגודה ללמודי נשים במזרח התיכון,[16] והיה פיינליסט בתחרות ע"ש קליפורד גירץ 2015 של החברה לחקר האנתרופולוגיה של הדת.[17]
^Lavie, Smadar. 1991. The Poetics of Military Occupation: Mzeina Allegories of Bedouin Identity Under Israeli and Egyptian Rule. Los Angeles: University of California Press. ISBN 0-520-07552-8
