במאי התיאטרון קיידן קוטאר (על שם תסמונת קוטאר) מוצא את חייו מתפרקים. הוא סובל ממחלות גופניות רבות והתנכר יותר ויותר מאשתו האמנית, אדל. הוא מגיע לתחתית כאשר אדל עוזבת אותו לחיים חדשים בברלין, ולוקחת איתה את בתם בת הארבע, אוליב.
לאחר הצלחת ההפקה שלו של מותו של סוכן, קיידן מקבל באופן בלתי צפוי מלגת עמיתי מקארתור, שנותנת לו את האמצעים הכספיים לעסוק בתחומי העניין האמנותיים שלו. הוא מחליט להשתמש בה כדי ליצור יצירה אמנותית של ריאליזם אכזרי ויושר, שלתוכו הוא יכול לצקת את כל עצמו. הוא אוסף אנסמבל צוות למחסן עצום מתחם התיאטראות של מנהטן, ומורה לצוות לחיות את חייהם. ככל שהדגם בתוך המחסן הופך ליותר ויותר מימטי ביחס לעיר בחוץ, קיידן ממשיך לחפש פתרונות למשברים האישיים שלו. הוא סובל מטראומה כשהוא מגלה שאדל הפכה לציירת מהוללת בברלין ואוליב גדלה בהדרכתה המפוקפקת של מריה, חברתה של אדל. לקיידן ניסיון כושל לצאת עם הייזל, אישה שעובדת בקופות התיאטרון, המתגוררת בבית שבוער ואיננו כלה. לאחר מכן הוא מתחתן עם קלייר, שחקנית בקאסט שלו, ונולדת להם בת. מערכת היחסים שלהם נכשלת, והוא ממשיך את מערכת היחסים המביכה שלו עם הייזל, שכבר נשואה עם ילדים, והוא מעסיק אותה כעוזרת במאי. בינתיים, מצב רפואי לא מאובחן מוביל לכשלים במערכת העצבים האוטונומית שלו.
השנים חולפות במהירות, המחסן מתרחב ללא הרף מבודד מההידרדרות של העיר בחוץ. קיידן קובר את עצמו עמוק יותר לתוך האופוס מגנום שלו, ומטשטש את הגבול בין המציאות לעולם המחזה על ידי אכלוס השחקנים והצוות דופלגנגרים. לדוגמה, סמי ברנתן לוהק לתפקיד קיידן במחזה לאחר שסמי מגלה שהוא עוקב באובססיביות אחר קיידן כבר 20 שנה, בעוד שאדם שדומה לסמי לוהק בתור סמי. ההתעניינות של סמי בהייזל מעוררת מחדש את מערכת היחסים של קיידן איתה, מה שמוביל את סמי להתאבד. זמן קצר לאחר שקיידן והייזל סוף סוף נפגשים, הייזל מתה משאיפת עשן בביתה הבוער.
קיידן דוחף את גבולות מערכות היחסים האישיות והמקצועיות שלו, נותן לשחקנית להשתלט על תפקידו כבמאית ולוקח על עצמו את תפקידה הקודם בתור אלן, האפוטרופוסית של אדל. הוא חי את ימיו בדגם דירתה של אדל בהוראת המנהל המחליף בעוד אסון בלתי מוסבר מתרחש במחסן ומשאיר בעקבותיו חורבות וגופות. לבסוף, הוא מתכונן למוות כשהוא מניח את ראשו על כתפה של שחקנית שגילמה בעבר את אמה של אלן, לכאורה האדם היחיד במחסן שעדיין בחיים. כשהסצנה מתפוגגת לאפור, קיידן מתחיל לומר שעכשיו יש לו רעיון איך לעשות את המחזה, כשקולו של הבמאי באוזנו מנתק אותו עם הרמז האחרון שלו: "למות".
Sony Pictures Classics פנו לקאופמן ולבמאי ספייק ג'ונז בנוגע ליצירת סרט אימה. השניים החלו לעבוד על סרט שעוסק בדברים שהם מצאו מפחידים בחיים האמיתיים ולא במוטיבי סרטי אימה טיפוסיים.[2] פרויקט זה התפתח לסינקדוכה, ניו יורק, שג'ונז אמור היה לביים במקור, אבל במקום זה בחר לביים במקום זאת את ארץ יצורי הפרא.[3]
מוטיבים
הבית הבוער
בתחילת הסרט, הייזל קונה בית שעולה באש תמידית. בתחילה מגלה חוסר רצון לקנות אותו, הייזל מעירה לסוכן הנדל"ן: "אני אוהב את זה, אני אוהב את זה. אבל אני ממש דואג למות בשריפה", והסוכן מגיב, "זו החלטה גדולה, איך אחד מעדיף למות". בראיון למייקל גווילן אמר קאופמן, "ובכן, היא בחרה לגור שם. למעשה, היא אומרת בסצנה רגע לפני שהיא מתה שהסוף מובנה בהתחלה (the end is built into the beginning). זה בדיוק מה שקורה שם. היא בוחרת לחיות בבית הזה. היא מפחדת שזה יהרוג אותה אבל היא נשארת שם וזה קורה. זו האמת לגבי כל בחירה שאנחנו עושים. אנחנו עושים בחירות שמהדהדות לאורך כל חיינו".[4] הבית הבוער הושווה לשורה מהמחזה "רכבת החלב אינה עוצרת כאן עוד" (אנ') מאת טנסי וויליאמס: "כולנו גרים בבית בוער, אין מכבי אש להזעיק; אין מוצא, רק החלון העליון להסתכל בעדו בזמן שהאש שורפת את הבית איתנו לכודים, כלואים בו".[5]
ציורים מיניאטוריים והמחסנים הבלתי אפשריים
קיידן ואדל הם אמנים, וקנה המידה שבו שניהם עובדים הופך יותר ויותר רלוונטי לסיפור. אדל עובדת בקנה מידה קטן במיוחד, בעוד קיידן עובד בקנה מידה גדול בלתי אפשרי, בונה העתק בגודל מלא של ניו יורק במחסן, ובסופו של דבר מחסן בתוך המחסן הזה, וכן הלאה, ממשיכה במחזור הבלתי אפשרי הזה. את הציורים של אדל יצר במציאות האמן אלכס קניבסקי (אנ').[6] קאופמן התייחס לקנה המידה של הציורים של אדל ואמר, "בסטודיו [של אדל] בתחילת הסרט אתה יכול לראות כמה ציורים קטנים אבל בגודל רגיל שאפשר לראות. בלי זכוכית מגדלת... עד ש[קיידן] הולך לגלריה להסתכל בעבודות שלה, שזה הרבה שנים מאוחר יותר, אי אפשר לראות אותן בכלל". הוא המשיך, "כדימוי חלום זה מושך אותי. העבודה שלה היא בצורה הרבה יותר יעילה מהעבודה של קיידן. המטרה של קיידן בניסיונו לעשות את יצירת התיאטרון הענפה שלו היא להרשים את אדל כי הוא מרגיש כל כך חסר לצידה. במונחים של עבודתו", והוסיף, "עבודתו של קיידן היא כל כך מילולית. הדרך היחידה שבה הוא יכול לשקף את המציאות במוחו היא על ידי חיקוי שלה בגודל מלא [...] זו תמונת חלום אבל הוא לא מקיים איתה אינטראקציה מוצלחת".[4]
התייחסות לאשליה
כאשר קיידן נכנס לדירה של אדל, הפעמון שנלחץ (31Y) נושא את השם "קפגרא". תסמונת קפגרא היא הפרעה פסיכיאטרית שבה הסובלים תופסים שאנשים מוכרים (בני זוג, אחים, חברים) הוחלפו במתחזים זהים. נושא זה מהדהד לאורך הסרט כאשר אנשים מוחלפים בשחקנים במחזה של קיידן.
בסצינות הסיום של הסרט, קיידן שומע הוראות באמצעות אוזניה. זה דומה להזיה שמיעתית מגוף שלישי שתוארה על ידי קורט שניידר כסימפטום מדרגה ראשונה של סכיזופרניה.[7]
הסרט הושווה גם לקליפ של השיר "Bachelorette" של הזמרת האיסלנדית ביורק,[9][10] שמתאר אישה שמוצאת ספר אוטוביוגרפי אודותיה שכותב את עצמו, ומעובד למחזה שמציג מחזה בתוכו. את הקליפ ביים מישל גונדרי, שגם ביים את סרטיו של קאופמן טבע האדם ושמש נצחית בראש צלול. בראיון הגיב קאופמן להשוואה, "כן, שמעתי את ההשוואה הזו בעבר. הסיבה שמישל ואני מצאנו זה את זה היא כי יש לנו רעיונות דומים".[11]
מוות וריקבון
לאורך הסרט קיידן מתייחס למוות הבלתי נמנע ולרעיון שכולם כבר מתים. ג'ונתן רומני מ-אינדיפנדנט כתב: "כמעט כל דבר בקיום הגרוטסקי של קיידן מסמל תמותה וריקבון [...] בין אם זה נגעים בעור, הודעות פקס משובשות או תכולת האסלה של אנשים".[12]
סימולאקרום
אחד השמות שקיידן נותן למחזה שלו הוא "סימולאקרום" (Simulacrum). כמה מבקרים ציינו כי הסרט נראה בהשראתו של הפילוסוף הפוסט-מודרניסטי ז'אן בודריאר וספרו סימולקרות וסימולציה.[13][14][15] בודריאר מתייחס בספרו למשל המפה והטריטוריה של חורחה לואיס בורחס, המספר על יצירת מפת קיסרות מפורטת שמידותיה כמידות הקיסרות. מפה זו מכסה ומסתירה את שטח הקיסרות והתושבים החיים על פני המפה מתרגלים למציאות המדומיינת החדשה, מאמצים אותה כמציאות אמיתית, ומאבדים את הקשר עם הטריטוריה האמיתית ומוסיף כי עבורנו כיום "הטריטוריה כבר אינה קודמת למפה, וגם אינה מאריכה ימים אחריה. מעתה ואילך המפה קודמת לטריטוריה – זוהי קדימות הסימולקרה: המפה היא שמחוללת את הטריטוריה".[16] כמה פרשנים השוו את הסוף של הסרט, כאשר קיידן עובר ברפרודוקציה שלו כשהיא מתחילה להתפרק, לסיפור.[6][17]הגרדיאן הציע שהסרט הוא "הרומן הפוסט-מודרני האולטימטיבי".[1]
הספרים של הייזל
גם לספרים של הייזל יש משמעות בסרט. יש לה "את דרכו של סוואן" של מרסל פרוסט (הכרך הראשון של "בחיפוש אחר זמן אבוד") ואת "המשפט" של פרנץ קפקא; שניהם קשורים למוטיבים של הסרט.[5]
הפצה
הסרט הוקרן לראשונה בתחרות בפסטיבל קאן ה-61 ב-23 במאי 2008. Sony Pictures Classics רכשה את זכויות ההפצה בארצות הברית, לא שילמה כסף אבל הסכימה לתת לתומכי הסרט חלק מההכנסות.[18][19] הוא יצא לאקרנים בקולנוע בארצות הברית ב-24 באוקטובר 2008, והיה כישלון מסחרי עם יציאתו לאקרנים.
קבלה וביקורת
הסרט קיבל ביקורת מעורבות. חלק מהמבקרים כינו אותו יומרני ואחרים הכריזו עליו כיצירת מופת.
בשנת 2009 רוג'ר איברט דירג אותו כסרט הטוב ביותר של העשור.[20] בביקורתו ב"שיקגו סאן-טיימס" כתב איברט: "כשצפיתי בו לראשונה ידעתי שזה סרט נהדר [...] הנושא של 'סינקדוקה, ניו יורק' הוא לא פחות מחיי אדם ואיך הם מתפקדים. באמצעות במאי תיאטרון נוירוטי אפסטייט ניו יורק, הוא מקיף כל חיים ואיך מתמודדים ונכשלים. חשוב על זה קצת ואלוהים, זה קשור אליך, מי שלא תהיה".[21] המבקר אורן שמיר כתב כי הסרט, כתור סרט הביכורים של קאופמן כבמאי הוא "יצירתו הכאוטית, המופלאה, המבריקה והמופרעת ביותר, וגם ההוכחה שהוא אחד הגדולים בדורו".[22]
באתר Rotten Tomatoes, לסרט יש דירוג של 69% על סמך 195 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 6.80/10. לפי הקונצנזוס הביקורתי של האתר "הבכורה השאפתנית של צ'רלי קאופמן מתאמצת מדי פעם להתחבר, אבל בסופו של דבר מספקת תובנה מרתקת לתוך מוחו של כותב".[23] ב-Metacritic, לסרט יש ציון ממוצע משוקלל של 67 מתוך 100, המבוסס על 34 מבקרים, מה שמצביע על "ביקורות חיוביות בדרך כלל".[24] מספר מבקרים השוו אותו לסרטו של פדריקו פלינישמונה וחצי משנת 1963.[25][26][27]
הסרט היה מועמד לדקל הזהב, ומאז הופיע במספר סקרים של הסרטים הגדולים של המאה ה-21.[28][29] בסקר מבקרי ה-BBC משנת 2016 הסרט דורג במקום ה-20 של המאה ה-21.[30] בשנת 2019, הסרט דורג במקום ה-7 בסקר 100 הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21 שנערך על ידי הגרדיאן.[31]
פרסים ומועמדויות
הסרט היה מועמד על ידי פרסי האגודה לאפקטים חזותיים בקטגוריות " אפקטים חזותיים תומכים יוצאי דופן בסרט קולנוע ", "ציורי מט מצטיינים בסרט קולנוע", ו"סביבה מלאכותית יוצאת דופן בסרט קולנוע".[32]
