סְטִיבְן וִילְיֶאם קַפְלֶר (באנגלית: Stephen William Kuffler) נולד כוילהלם קופלר (Wilhelm Kuffler; 24 באוגוסט 1913 בטאפ, האימפריה האוסטרו-הונגרית – 11 באוקטובר 1980) היה נוירופיזיולוג הונגרי-אמריקאי בולט. הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי מדע העצב המודרני". קפלר, לצד חתני פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ידועים כדוגמת סר ג'ון קריו אקלס וסר ברנרד כץ נשא הרצאות מחקר באוניברסיטת סידני, והשפיע רבות על הסביבה האינטלקטואלית בה בזמן שעבד בבית החולים של סידני (אנ'). הוא ייסד את המחלקה לנוירוביולוגיה של אוניברסיטת הרווארד ב-1966, ותרם רבות להבנתנו את הראייה, הקידוד העצבי (אנ') והיישום העצבי של התנהגות. הוא ידוע במחקרים שלו על צומתי עצב-שריר בצפרדעים, עיכוב קדם-סינפטי והמוליך העצבי GABA. בשנת 1972 הוענק לו פרס לואיזה גרוס הורביץ מאוניברסיטת קולומביה.[1]
ביוגרפיה
סטיבן קפלר נולד בשנת 1913 בטאפ בהונגריה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), למד רפואה באוניברסיטת וינה משנת 1932, וסיים את לימודי הדוקטורט בדצמבר 1937. לאחר מכן עבד תקופה קצרה במרפאה השנייה של האוניברסיטה ובמחלקה לפתולוגיה לפני שנסע לאנגליה לכמה חודשים ולאחר מכן לאוסטרליה בקיץ 1938 לבית החולים של סידני, שם עבד במכון הפתולוגי על שם קנמאצו (Kanematsu Memorial Institute of Pathology) ובמעבדה של זוכה פרס נובל מאוחר יותר ג'ון קריו אקלס. שם הוא גם פגש את הנוירוביולוג ברנרד כץ, שהשפיע באופן משמעותי על תחומי העניין המדעיים שלו. לאחר שהיגר בשנת 1938 לאוסטרליה הוא שינה את שמו הפרטי לסטיבן.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוא היגר לארצות הברית ועבד באוניברסיטת שיקגו מסתיו 1945 לפני שהפך לפרופסור לפיזיולוגיה חזותית וביופיזיקה במכון לרפואת עיניים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס ב-1946. ב-1959, לפי הזמנה של אוטו קרייר (אנ'), הוא וקבוצת המחקר שלו עברו למחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטת הרווארד, שם ייסד את המחלקה העצמאית הראשונה בעולם לנוירוביולוגיה שבע שנים מאוחר יותר ועבד כפרופסור לנוירופיזיולוגיה ונוירו-פרמקולוגיה, ומ-1966 לנוירוביולוגיה ועד מותו. בנוסף לעבודתו בהרווארד, הוא וקבוצת העבודה שלו בילו בקביעות בקיץ במחקר במעבדה לביולוגיה ימית (אנ') בוודס הול (אנ') במסצ'וסטס ובין 1967 ל-1971 במכון סאלק למחקרים ביולוגיים (אנ').
סטיבן קפלר היה נשוי משנת 1943 ואב לארבעה ילדים. בתו יוג'יני קפלר (גר') היא מלחינה, חלילנית ורקדנית ידועה. ב-1954 הפך לאזרח אמריקאי. הוא מת בוודס הול בשנת 1980 כתוצאה מדום לב שלקה בו לאחר שחייה ממושכת במפרץ בזרדס (אנ'). תלמידיו באקדמיה כללו, בין היתר, את דייוויד הובל וטורסטן ויזל, שקיבלו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה שנה לאחר מותו.
פרסים ומחוות
קפלר זכה להכרה נרחבת כמדען מוח מקורי ויצירתי. בנוסף לפרסים רבים, תוארי כבוד והרצאות מיוחדות במדינות ברחבי העולם, סטיבן נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1960,[2] לאקדמיה הלאומית למדעים ב-1964,[3] לחברה המלכותית בתור עמית זר בשנת 1971, ולחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1978.[4] בשנת 1964 הוא מונה לפרופסור רוברט ווינתרופ לנוירופיזיולוגיה ונוירו-פרמקולוגיה (Robert Winthrop professor of neurophysiology and neuropharmacology). מ-1966 עד 1974 הוא היה פרופסור רוברט ווינתרופ לנוירוביולוגיה, וב-1974 הוא מונה לפרופסור ג'ון פרנקלין אנדרס (John Franklin Enders university professor).
תיאור מפורט, רוחש חיבה וסמכותי על חייו ויצירתו של סטיבן קפלר נכתב על ידי סר ברנרד כץ (זיכרונות ביוגרפיים של עמיתים מהחברה המלכותית, כרך 28, עמ' 225–59, 1982) ובספר בשם "סטיב, זיכרונותיו של סטיבן ו. קופלר" (Steve, Remembrances of Stephen W. Kuffler). דין וחשבון על עבודתו של קפלר נכתב על ידי אריק קנדל, "בחיפוש אחר זיכרון: הופעתו של מדע חדש של המוח" (In Search of Memory: The Emergence of a New Science of Mind, ניו יורק: נורטון, 2006), ובו נאמר: "אני לא חושב שמאז יש מישהו שנמצא בסצנה האמריקאית. שהיה משפיע או אהוב כמו סטיב קפלר".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
