בשנת 1889 נישא לרחל לוי היפואית, בתו של הסוחר נחום ריזו לוי, והזוג עבר להתגורר ביפו כיוון שקורקידי סבר ששם המתיחות בין אשכנזים וספרדים פחותה מאשר בירושלים. ביפו פעל קורקידי לאיחוד ועדי שתי העדות והצליח להשפיע על ועד הקהילה הספרדי שיצטרף לוועד האשכנזי ליצירת ועד משותף ליהודי העיר. היה זה ועד דמוקרטי ששפתו עברית (עובדות עליהן העיר הסופר ש. בן ציון: "מופתים הם אשר לא נראו עוד בארץ אלא ביפו בלבד"[2]). קורקידי היה גם חבר בוועד בית החוליםשער ציון, בית החולים היהודי הראשון ביפו, חבר לשכת המסחר וחבר הנהלת חברה קדישא בעיר, כן היה חבר מועצת העיר יפו בין השנים 1910–1913.
לזוג נולדו שלושה בנים ובת בביתם ברחוב ד"ר שטיין בנווה צדק: פורטונה (1890–1973), אברהם (1894–1954), נחום (1899–1978) ויעקב (נולד בשנת 1905 ונפטר בהיותו פעוט).
בין היתר נודע קורקידי בגישתו לגבי העסקת פועלים ערבים. לדידו, בניגוד לדעת פועלי העלייה השנייה, אין להתעקש על עבודה עברית אלא יש לשתף גם את השכן הערבי בשפע העבודה שהביא המפעל הציוני לארץ ישראל[3].
בסוף המלחמה, קורקידי אולץ לעזוב את מקומו ביפו ולעבור לטבריה עם משפחתו, ושם הם התגוררו זמן-מה אצל משפחת הרב אבולעפיה, אשר היה אחד הרבנים החשובים בטבריה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה המשיך בפעילות ציבורית. היה מבין מייסדי בנק קופת עם ושכונת "בית וגן" (לימים בת ים).
