נושא (בלועזית: סובייקט) הוא מונח בתורת התחביר המציין את מעמדו התחבירי של רכיב המשפט, אשר נשוא המשפט (בלועזית: פּרֶדיקַט) מתארו או מאפיינו[1]. יש להבחין בין השימוש במונח נושא כמתאר מעמד תחבירי מוגדר בשפה נתונה, לבין השימוש במונח זה כמתאר מעמד תחבירי התקף בכל השפות (הגם שהדוגלים בדקדוק אוניברסלי אינם מקבלים הבחנה זו). בעוד עבור שפה נתונה ניתן להציע אפיונים פנים-לשוניים למעמד הנושא (ראו דיון בנושא העברי בהמשך), קשה להציע אפיונים התקפים לכלל הלשונות. עיקר הקושי נובע מכך שמושג הנושא משלב בתוכו במסורת הבלשנית שלושה אפיונים שונים:
- אפיון לפי מבנה המסר: הנושא הוא התמה של המשפט. כלומר, הנושא הוא הרכיב הידוע, ש"עליו מדבר המשפט". יספרסן השתמש במונח נושא פסיכולוגי לתיאור אפיון זה.
- אפיון לפי תפקיד סמנטי: במשפט פועלי ניתן לאפיין את הנושא כמבצע הפעולה (בלעז אגנס או agent), אך אפיון זה בעייתי עבור משפט סביל. יספרסן השתמש במושג נושא לוגי לתיאור אפיון זה.
- אפיון תחבירי: פעמים רבות ניתן לאפיין את הנושא לפי אמות מידה צורניות-תחביריות, כדוגמת הרכיב במשפט אשר גורר התאם עם הפועל, הרכיב אשר מסומן ביחסת הנושא (נומינטיב) וכדומה.
הנושא בתחביר העברי
בעברית קל לאפיין את נושא המשפט הפועלי, כרכיב במשפט אשר גורר התאם עם הפועל:
- הילד אכל תפוח.
- הילדה אכלה תפוח.
במשפט השמני המצב סבוך יותר. על פי רוב, הנושא מאופיין בהיותו הרכיב המיודע של המשפט, בעוד שהנשוא הוא הרכיב הבלתי מיודע:
אפיון זה בעייתי במשפטים שמניים שבו שני הרכיבים הם מיודעים או בלתי-מיודעים:
- ילדים זו שמחה.
- הנשיא הוא ראש המדינה.
בפועל, זיהוי הנושא במשפטים שמניים נעשה לפי מבנה המסר: הרכיב הידוע, ש"עליו מדבר המשפט" מאופיין כנושא.
במשפטים אחרים, זיהוי הנושא מתבסס בעיקרו על קונבנציה תחבירית:
- יש לי כסף.
- אסור לעשן.
הנושא במשפט סביל
כאמור מעלה, הנושא ניתן להגדרה על ידי מאפיינים שונים. לעיתים, מאפיינים אלו אינם עולים בקנה אחד. דוגמה בולטת לכך היא משפט הסביל, שבו מבצע הפעולה איננו הטופיק (הרכיב הידוע, שעליו מדבר המשפט). לדוגמה:
- החברה הוקמה בידי יוסי כהן.
במשפט זה, מבצע הפעולה הוא "יוסי כהן" אך הטופיק הוא "החברה". התחביר העברי מאפיין בכל זאת את "החברה" כנושא המשפט, כיוון שזהו הרכיב הגורר התאם עם הפועל. מבחינה בין לשונית, משפטים סבילים מיוחדים בכך שדווקא מקבל הפעולה נמצא במעמד הנושא, ולא מבצע הפעולה. לכן, ייתכנו משפטים סבילים ללא מבצע פעולה מפורש:
- האש כובתה.
הנושא במבט בין לשוני
בשפות רבות (שוודית, למשל) אין התאמה בין הנושא לפועל, ובשפות אחרות (שפות ארגטיביות, כמו בסקית) הפועל מתאים דווקא למושא, או לנושא ולמושא גם יחד; לכן כלל ההתאם לא יכול לשמש כבסיס להגדרה אוניברסלית.
נושא סתמי
נושא סתמי הוא מצב שבו במשפט יש פועל, אולם מבצע הפעולה אינו מוזכר בצורה מפורשת. אלה משפטים שלאחר קריאתם אנו שואלים את עצמנו מי עושה את הפעולה במשפט, ואיננו יודעים לענות על השאלה. דוגמה: "ביטלו את המבחן". הנשוא במשפט זה יהיה "ביטלו", אך כשנשאל "מי ביטלו?" לא נוכל למצוא לכך תשובה במשפט, ולכן הנושא במשפט הוא נושא סתמי והוא מצטרף אל הנשוא, כיוון שלא ידוע מי ביטל את המבחן.
שימוש בנושא סתמי מהווה אחד מהאמצעים הרטוריים ומטרתו היא להדגיש את הפעולה עצמה ולא את מבצע הפעולה, וזאת או מכיוון שמבצע הפעולה אינו חשוב, או כדי להימנע מלקיחת אחריות של מבצע הפעולה. כמו כן, משתמשים בנושא הסתמי כשרוצים להביע פעולה כללית או מנהג. לדוגמה: ביפן אוכלים באמצעות מקלות עץ. בשפות רבות, כגון בעברית, נושא זה מצוין על ידי התאם של גוף "נסתרים", ואילו בשפות אחרות קיים כינוי גוף מיוחד לנושא זה כגון man הגרמני או on הצרפתי.
דוגמה לכך הוא שם הגוף האנגלי it במשפט הבא:
- it rains
נושא זה מכונה נושא סתמי (בלעז dummy subject). לעיתים משמש הנושא הסתמי לציון נושא אימפרסונלי (נושא לא-אישי), אשר מתייחס למבצע פעולה אנושי, אך לא מוגדר:
- גנבו לי את המכונית
- אומרים שיירד גשם.
לקריאה נוספת
- O. Jespersen, The Philosophy of Grammar
- W. Croft, Typology and Universals, Cambridge University Press (2003)
- E.L. Keenan, ‘Passive in the World’s Languages’, in: T. Shopen (ed.), Language Typology and Syntactic Description, Vol. I, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 243–281
מקורות
הערות שוליים
- ^ מרדכי יואלי, תחביר עברי, מהדורה שישית, ישראל: יסודות, 1961, עמ' 24
