ראשי ההנהגה של ירושלים והכנסייה. בנטוויץ' שביעי משמאל כשלימינו רונלד סטורס
בנטוויץ' הגיע לירושלים מיד לאחר כיבושה ונתמנה ליועץ משפטי של הממשל הצבאי הבריטי. עם הקמת השלטון האזרחי של המנדט הבריטי ביולי 1920, מונה בנטוויץ' ל-Legal Secratary שתורגם "המזכיר המשפטי"[1] או "מזכיר המשפטים".[2] באוקטובר 1920 כונסה המועצה הארץ ישראלית שכללה פקידים בריטים ונציגים יהודים וערבים שהיוו יחד מועצה מייעצת לנציב העליון,[3] ובנטוויץ' הוכלל במועצה כתובע הכללי (Attorney General).[4] בנטוויץ' פעל לארגון מערכת המשפט בארץ ולהחלפת החוקים וסדרי הדין העות'מאנים בחקיקה מנדטורית-בריטית.[5] החל משנת 1923 נודע בנטוויץ' בעברית בעיקר כ"יועץ המשפטי של ממשלת ארץ ישראל".[6] בתפקידו גם כיהן בוועדת עזבון למען בתי ספר עבריים בארץ ישראל[7] ובועד למען יתומים יהודים מאוקראינה.[8]
כיהודי וכציוני עמד בנטוויץ' במסגרת תפקידו בפני הדילמה הנובעת מכך שהיה עליו להפגין נייטרליות בסכסוך היהודי-ערבי. התוצאה הייתה כי הערבים ראו בו מתנגד לתנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל ומחמיר בדינם של נאשמים ערבים שהועמדו לדין על פעילות לאומנית, ואילו היהודים ראו בו את ההפך מכך, כמתנגד למטרות הציונות. ואכן בנטוויץ' לא צידד בכל המטרות הללו. בין היתר התנגד לעקרון של "עבודה עברית" (השאיפה כי הכלכלה של היישוב תתבסס על עבודתם של יהודים בלבד ללא העסקת ערבים).
באהדתו לציונות מצא עצמו בנטוויץ' עומד לצדו של אוהד נוסף של הציונות בצמרת ממשלת המנדט, והוא וינדהאם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, השני בהיררכיה לאחר הנציב העליון. דידס הגיע לאהדת הציונות מתוך הכרה נוצרית עמוקה. בנטוויץ' תיאר את דידס כ"קדוש מודרני". הצמד דידס ובנטויץ', באהדתו לציונות וליישוב, שימש משקל נגד לצמד רונלד סטורס מושל ירושלים וארנסט ריצ'מונד היועץ המדיני לממשלת המנדט, שגילו עוינות ליישוב ולציונות.
בנובמבר 1929, בעת שהיה בדרכו להפסקת הצהרים, ירה בו אחד העובדים הערביים במשרדו של מפקד משטרת המנדט באקדח, בניסיון להתנקש בחייו. בנטוויץ' נפצע בירֵכו אולם חייו ניצלו.[9] מאמר המערכת בדבר האשים את הערבים בהסתה שגרמה להתנקשות ואת ממשלת המנדט שפרקה את הפקידים היהודיים מהנשק האישי שלהם.[10] בדצמבר 1929 שב בנטוויץ' לעבודתו[11] ובסוף פברואר 1930 נדון המתנקש ל-15 שנות מאסר.[12] בספטמבר 1930 יצא בנטוויץ' לז'נבה כדי לייצג את הממשלה בבוררות כנגד הבעלים של מתחם אוגוסטה ויקטוריה.[13] משם עבר בנטוויץ' ללונדון והתעכב שם. במשך חודשים רבים נפוצו שמועות שהוא יועבר מתפקידו[14] ובסופו של דבר השמועות נתאשרו בספטמבר 1931.[15]
במשך שנים רבות דרשו הערבים את פיטוריו של בנטוויץ'.[16] לאחר פיטוריו של הארי לוק בגלל מחדליו בעת מאורעות תרפ"ט, ביקשו הנציב העליוןג'ון צ'נסלור[17] ושר המושבותהלורד פאספילד להעביר את בנטוויץ' מתפקידו והוצע לו להיות נשיא בית המשפט העליון בקפריסין או במאוריציוס, אך בנטוויץ' דחה את ההצעה באומרו כי עזב את אנגליה ואת עבודתו המדעית בתחום המשפט לא למען קריירה קולוניאליסטית, אלא כדי לעזור בהקמת בית לאומי בארץ ישראל, ופרש מתפקידו.[18][19] הפיטורים נבעו מדרישתו של הנשיא הבריטי של בית המשפט העליון המנדטורי ("זקן השופטים" על פי המינוח של אותה עת) מייקל מקדונל לסלק את בנטוויץ' מתפקידו[דרוש מקור].
גורמים ציוניים ראו בפיטורי בנטוויץ' את אחת מהעוולות החמורות ביותר של ממשלת המנדט עד אותה עת.[20]
קריירה מאוחרת
בשנת 1932 נתמנה כפרופסור ומופקד הקתדרה ליחסים בינלאומיים על שם חיים ויצמן באוניברסיטה העברית בירושלים.[21] בפברואר 1932 החל להעביר קורס "למען השלום" שעורר רוגז בקרב החוגים הלאומיים ביישוב, אשר טענו שמדובר בבזבוז כספים ופגיעה במחנה היהודי, כאילו הוא זה שצריך לפעול למען השלום והערבים פטורים מכך.[22] להרצאת הפתיחה שלו הופיעו אנשי ברית הביריונים והפריעו לדבריו.[23]
בשנים 1933–1936 שימש כמנהל הנציבות לענייני הפליטים היהודים מגרמניה, שהוקמה על ידי חבר הלאומים. במסגרת זו הציע לדוד בן-גוריון הצעה לקלוט חלק מן הפליטים בארצות ערב במקום בארץ ישראל, כדי שלא להחריף את הסכסוך היהודי-ערבי על עתיד ארץ ישראל. בן-גוריון דחה את ההצעה.
בשנת 1938 השתתף בישיבת הוועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות היהודית כאשר הייתה כוונה למנותו לחבר בוועד. בישיבה הוא הביע את עמדתו שיש לרדוף אחר השלום ולצורך כך יש לותר באופן זמני לערבים בענייני עלייה.[24]
בנטוויץ' היה פעיל במועצה הארצית לזכויות האזרח באנגליה ובמסגרת זאת פעל למנוע הסגרת אסירים סינים לידי היפנים בשנת 1939.[25]
בשנת 1951 פרש בנטוויץ' לגמלאות מן האוניברסיטה העברית ושב לאנגליה, בה כיהן כיו"ר שוחרי האוניברסיטה העברית בבריטניה.[26] בנטוויץ' פרסם ספרים רבים במשפט בינלאומי וכן בנושאים יהודיים וציוניים. בשנות השישים פעל למען רווחתם של ביתא ישראל באתיופיה.
הוא נפטר בשנת 1971.
חייו האישיים
נורמן היה נשוי להלן קרוליין לבית פרנקלין (1892–1972), בת למשפחת בנקאים יהודית-אנגלית מבוססת, שמוצאה מפולין (שמה המקורי: פרנקל). אביה היה, בין היתר, מבעלי ההוצאה הגדולה ראוטלג' (Routledge). הרברט סמואל, הנציב הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל, היה בעלה של ביאטריס לבית פרנקלין, אחות אביה של הלן רעייתו של בנטוויץ'. רוזלינד פרנקלין, ביופיזיקאית יהודייה-בריטית שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-די-אן-איי, הייתה אחייניתה של הלן.
הלן הייתה מנשות החברה הבולטות בירושלים של שנות העשרים. היא סייעה רבות לבעלה בצד החברתי של תפקידו, ובאישיותה ובמרצה פעלה לקירוב הקהילות בעיר ולדו-שיח בין יהודים, בריטים וערבים. בנוסף, ארגנה פעילות סוציאלית לעזרה לבנות ירושלים העניות, ותרמה רבות לשיקום מערכות החינוך והבריאות בעיר. בנטוויץ היה נגן כינור והופיע באירועים שונים.[27]
נורמן והלן בנטוויץ' חילקו את חייהם בין ירושלים ללונדון. בירושלים החזיקו בית שהשקיף על גיא בן הינום. בלונדון, לאחר שובם לאנגליה, הייתה הלן פעילה במפלגת הלייבור. סִמלי הדבר שלאוטוביוגרפיה שלו קרא "הנודד בין שני העולמות".
הזוג בנטוויץ' היה חשוך ילדים. לאחר מותו ציווה בנטוויץ' את כל הונו לאוניברסיטה העברית.
לקריאה נוספת
'בנטויץ', נחמן יצחק נורמן', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 89–90. (הספר בקטלוג ULI)
