כחלק מהפרקטיקה האומנותית שלה, צדקה עובדת עם מצלמת פילם, ומפתחת בעצמה את הנגטיבים בחדר חושך, ביצירתה מתמודדת צדקה עם חומרים אוטוביוגרפיים, היא מבצעת פרויקטים של הסתגרות, אותם היא מכנה "זיכרון חי של סוביקטיביות אפשרית" בחללים ציבוריים ובחללים פרטיים כגון מרפסת בית, חדר בבית בו התגוררה בפולין וחדר בבית אביה בתל אביב, במסגרתם היא ישנה על מזרן שפרוש על הרצפה, לא יוצאת לשירותים, משתכרת, חותכת את ידיה מטיחה את ראשה בקיר, יוצרת טקסט ורישומים בחלל.
על תערוכתה "המעבר בתעלות הדמע התקין" שהוצגה ב-2010 בגלריה דולינגר כתבה סמדר שפי: "צדקה שייכת לאמנים שחיכוך בין החיים לאמנות הוא אמיתי, כואב וחורק אצלם כמו בין גלגלי שיניים שנכנס בהם חול. הגריסה, החריטה, הטחינה, הכאב הגדול - כל אלה נחשפים בפני הצופים באופן שהוא לא פעם מביך. מביך - מפני שהחשיפה פשוטה כל כך, נטולת מנגנוני הגנה, כך שההרגשה אינה של מציצנות; אי אפשר להיות מציצן כשהדלת והחלון פתוחים לרווחה והצופה מוזמן להיות הקיר הרביעי של הבמה שצדקה מופיעה עליה"[3]
הוצאת ספר
בשנת 2019 הוציאה לאור את ספרה: "האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא: כרוניקה של מחלקה לצילום" בו היא סוקרת את קורות החיים של המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות בצלאל, וממפה את הדמויות המשמעותיות בשדה הצילום בישראל[4]. בספר צדקה נוקטת עמדה ביקורתית ותרה אחר דמויות (בעיקר נשים) שנעלמו מהתודעה[5]".
