הרצון לחדש ולפרוץ לתחומים חדשים של הסברה הביאו אותם לפתח את נושא המשחקים לילדים. הרצון היה להשפיע בשתי קבוצות: ילדים בגיל הגן וכיתה א', ותלמידים בסוף בית הספר היסודי. לכל קבוצה ניסו לפתח משחקים מתאימים, שהדגש בהם הושם, על המסר האידאולוגי-חינוכי שאמור לשרת את מטרות הקרן הקיימת ולא רק את פעילות המשחק וההנאה.
להפקה מפוארת מסחרית ולתפוצה ברחבי הגולה זכה משחק שנוצר באותה העת, והידוע בשם: "אעברה נא בארץ" וכן בשם "מפת טיול בארץ ישראל". לא היה זה המשחק הראשון בעברית שהשתמש במפת הארץ כרקע להרפתקאות, אבל היה זה ניסיון מוסדי מרכזי להפוך אותו כמכשיר הסברה לילדים ונוער. את המשחק פיתח יחיאל הלפרין, ואת התקציב דאג נתן אגמון (ביסטריצקי) מנהל מחלקת התעמולה של הקק"ל בירושלים.[1]
הפקת המשחק התבטאה בהוצאתו המפוארת, ובטיב מפת הארץ שצוירה עבורו. בסופו של דבר הפאר עמד למכשול בהפצת המשחק, עקב מחירו הגבוה וכן עקב בעיות מכס שהתעוררו. בחוזר פנימי, בעניין הפצה ראשונית של המשחק מתגלה חשיבות היוקרתיות והמאמץ שהושקע בפיתוח: ”המפה נדפסה בשבעה צבעים ובהידור רב אשר לא היה כמוהו בספרות החינוכית העברית. נקודות היישוב מסומנות לא על ידי עגולים ונקודות, כנהוג בכל המפות הגאוגרפיות, אלא על ידי ציורים אמנותיים מתאימים ומרהיבי עיניים. כך למשל, במקום העיר ירושלים מצוירים על המפה מגדל דוד וכפת הגג של האוניברסיטה, במקום העיר תל אביב מצוינים על המפה בניין הגמנסייה ומגדל המים”.[2]
משחקי ילדים במפות הארץ, כריכת קטלוג תערוכת המשחקים של בר לוי, אוצר דוד טרטקובר, 1999
את מפת המשחק צייר נחום גוטמן, שעבד באותן שנים עם אנשי מחלקת התעמולה[3] ומחלקת הנוער גם בנושאים נוספים. תוכן המשחק היה מבוסס על חמישה "תיירים יהודים" הבאים באניה לחיפה, מכניסים כסף לקופה, ועורכים מסע במאה ואחת נקודות יישוב. "התייר" המגיע לנקודת יישוב פורחת על אדמת ארץ ישראל, זוכה בכסף, וזה שמגיע לנקודה שוממה ועזובה, צריך לשלם סכום ידוע לקופה הכללית. "התייר" המגיע ראשון אל פסגת הר החרמון ומניף עליו דגל עברי הוא הזוכה בכל הכסף שבקופה.
הקק"ל ניסתה להפיץ את המשחק גם בקהילות היהודיות באירופה בשנות השלושים, אך נתקלה בקשיים עקב הצורך לשלם מכס רב על יבואן למדינות השונות. הצלחתה הקטנה יחסית של הקק"ל להפיץ ברבים את מפת המשחק, לא מנעה מיזמים פרטיים לחזור אל אמצעי חינוכי זה בשנים הבאות. משנות השלושים ואילך, מופיעים בארץ משחקים המשתמשים במפת הארץ כבסיס להרפתקאות, ומטמיעות אגב כך את האידאולוגיה הציונית בקרב הצעירים. אחד מהיזמים החשובים היה בנימין ברלוי שהרבה להוציא לאור משחקים ציוניים.[4]
מסורת הוצאת משחקי המפה על ידי יזמים פרטיים, המשיכה להתקיים גם לאחר קום המדינה, ואף לאחר מלחמת ששת הימים הופיע משחק של טיול ב"ארץ ישראל השלמה", כשהטכניקה והרעיונות החינוכיים הבסיסיים, היו אותם רעיונות וטכניקות שהינחו את אנשי התעמולה של הקק"ל ארבעים שנה קודם לכן.[5]
מפת הקיר של הקק"ל לבתי הספר
מפות קיר היו מאז המאה ה-19, אמצעי לימוד חשוב בשעורי גאוגרפיה בבתי הספר. בארץ בשנות העשרים, הביקוש למפה עברית מקורית הובעה פעמים רבות מפי מחנכים ואנשי מעשה עד אשר מצאה הד אצל נשיא הקרן הקיימת לישראל. גם הפעם נחלץ אוסישקין לעזרת החינוך העברי. וזמן קצר לאחר שעברה הלשכה הראשית של הקרן הקיימת מאירופה לירושלים, ולצידו כיהן יוליוס ברגר, כראש מחלקת התעמולה, החליטו להוציא לאור מפות של ארץ ישראל.
לצורך זה הם גייסו בסוף שנות העשרים את א.י. ברוור הגאוגרף החשוב ביותר שהיה באותם ימים בארץ. כמו כן הם התקשרו עם הוצאת הספרים "אומנות", שהעומדת בראשה גב' שושנה פרסיץ, התלהבה מהרעיון. כך נוצר קשר הדוק בין שלושת הגורמים האלה, שהניב מפות קיר מצד אחד, ומאותן גלופות הוכנו גם מפות הסברה לקרן הקיימת בהדפסות נוספות.
אברהם ברוור (1975-1884) בראשית שנות העשרים חזר לירושלים ופרסם בה את ספרו הנודע "הארץ" (1927), שהפך לספר יסוד רגיונלי של ארץ ישראל. המעבר מן השלטון העות'מאני לשלטון המנדטורי הבריטי פתח בפניו אפשרויות מחקר חדשות : הודות לתנאי הביטחון הטובים ניתנה לו היכולת לסייר בכל חלקי הארץ ולהיעזר במיפוי המדעי החדיש שנערך על ידי השלטונות הבריטיים. על סמך מקורות אלה הכין את המפה הכללית של הארץ, המשמשת עד היום יסוד לכל מפות הקיר של א“י.[6]
שעור בגאוגרפיה בגרמניה, אמצע המאה ה-19, על הקיר תלויה מפת פלשתינה - ארץ הקודש, עם מפית של ירושלים. ציור של קארל הארטל.
התפתחותו המדעית והכרטוגרפית של ברוור, וגיבוש תפיסת עולמו הציונית "נפגשו" בצרכיה של הקק"ל להוצאת מפות הסברה באותן שנים. לפיכך בסוף 1928 החל המשא ומתן בין ברוור ובין הלשכה הראשית.
מסגרת הגבולות הגאוגרפים של מפת ארץ ישראל שהציע ברוור, היו מקובלים על אוסישקין ואנשי הקק"ל. במסגרת זו הארץ תחומה במזרח על ידי קווי אורך 36 וחצי או 37, ובמערב על ידי קו החוף של הים התיכון, נהר הירדן עובר במרכז המפה. היינו, מערכת הניקוז של הירדן, ובעיקר שלושת האגמים (החולה, כנרת וים המלח) המהווים כתמים בולטים בצבעם הכחול במפה, ציינו לפיכך את מרכז הארץ. הגבול הדרומי של המפה המפורטת עבר מדרום לבאר-שבע, והקו הצפוני עבר מצפון לצידון. צורה זו של הצגת תחום הארץ, בגבולותיו המקראיות היה אופייני למפות שהופיעו לפני כינון המנדט הבריטי, וחלוקת המזרח התיכון, כגון במפות בספרי לימוד עבריים מוקדמים.[7]
הפרדת עבר הירדן מתחום הבית הלאומי, וקביעת גבולות המנדט הבריטי, הביאה לעריכת מפות שונות, בהן מערכת הניקוז של הירדן הופיעה בקצה הימני (המזרחי) של המפה, ולא במרכזה, כגון במפה שהוציאה קרן הייסוד בשנת 1925. צורה זו של הצגת הארץ במפות לא תאמה את התפיסות הפוליטיות של אוסישקין, ולכן על מנת להסתייג מחלוקת הארץ, וקביעת גבולות המנדט, המשיכה הקק"ל בהוצאת מפות בהן מערכת הירדן עוברת לאורכן במרכז המפה. הייתה זו איפוא, הצהרה פוליטית באמצעים כרטוגרפיים, דרך נוספת לדה-לגיטימציה של השלטון המנדטורי, והתרסה כנגד התומכים בחלוקת הארץ. לפיכך, בחלק גדול "מהמפות המדעיות" שהפיקה הקק"ל באותן שנים, לא רק שתחומן רחב הרבה יותר מתחום ארץ ישראל המערבית, אלא כמה מגבולות המנדט הבריטי לא סומנו כלל.
הגישה לבחירה קרטוגרפית מנקודת המבט הציונית נעשתה על ידי עורך המפה א.י. ברוור. הוא מציין כי במפה יהיו חמישה צבעים: צבע אחד יהיה מוקדש "לקרקעות היהודיים ולעתיקותיהם (חרבות בתי הכנסת, ערי הכהונה בגליל, עתיקות ירושלים במפה מיוחדת של העיר ". כמו כן הדגיש ברוור שגם ייסמן בסימן מיוחד את "הישובים החקלאיים שלנו (מושבה, קבוצה, מושב, משק הכשרת פועלות ובית ספר חקלאי "[8]
ברוור האמין איפוא, כי מאחר שזוהי מפה מדעית עברית, שהוצאה לצרכים חינוכיים ושימושים כלליים על ידי היישוב העברי ראוי כי הפרטים שיוכנסו אליה צריכים להתאים לקהל היעד ולאידאולוגיה של הקק"ל והמוציאים לאור. הגישה הכרטוגרפית שהציג ברוור, תאמה את מדיניותה ההסברתית של הקק"ל, שנבעה מתפיסת המרחב של ארץ ישראל, כפי שהוצהרה על ידי ראשיה.
עוד לפני שהופיעה לאור מפת הקיר הנידונה, הועברה בקשה על ידי הקרן הקיימת אל מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית, על מנת שזו תאשר את השימוש במפה בתוך כותלי בתי הספר העבריים. פניה זו הגיעה לשולחנו של יוסף עזריהו (אוזרקובסקי, 1872-1945) שהיה איש העלייה השנייה, עזריהו היה המפקח על החינוך התיכוני ודמות מפתח בבניית תוכניות הלימודים לבתי הספר העבריים. עזריהו היה קרוב לנושא הגאוגרפיה, ובעל חוש התבוננות חד והגיב בצורה מקצועית לחלוטין גם על נושא הבחירה היישובית, בהתאמתה של המפה לצורכי בית הספר.
כך לדוגמה העיר כי אין לכתוב את שמות המושבות העבריות באותיות גדולות יותר מאלה של שמות יישובים ערביים מאותו סדר גודל של אוכלוסייה. עזריהו אינו מתעלם מהישוב הערבי, וכתב במפורש ללשכה הראשית, כי יש לסמן במפה את כל שמות הערים הערביות בארץ להוציא את ירושלים וחברון, וכמו כן יש לכתוב במפה את השמות הערביים של ההרים הנחלים וכדומה. עזריהו התנגד לתוכנית לסמן על גבי מפת הקיר הראשית את גבולות השבטים, וכן ציון שמם של שבטי ישראל. במקום זאת הציע להוסיף מפית קטנה של שבטי ישראל בשולי המפה. כן ביקש שהמפה לא תדגיש בצבע חזק את אדמות היהודים, כדי לא לטשטש את המידע האחר שמופיעה בה.
הוויכוחים על מהותה הכרטוגרפית של מפת הקיר ומשמעותה לחינוך העברי, לא היו סוף ייסוריה של מפה זו: בשלב מסוים הודיעה "הוצאת אומנות" לקק"ל, כי אין אפשרות להדפיס את המפה בארץ בגלל חוסרים טכנולוגיים של מחלקת המדידות המנדטורית. אבל לבסוף הצליחו להתגבר על הקשיים, ומפת הקיר של הקק"ל, בעריכתו של ברוור, הופיעה בשנת 1932. המפה המשיכה והופיעה בהדפסות נוספות, בגדלים אחדים ולצרכים שונים במהלך שנות המנדט, ושימשה כתשתית למפות קיר רבות נוספות שנעשו על בסיסה מפה זו.[9]
מפת ישראל שעל גבי "הקופסה הכחולה"
"הקופסה הכחולה" לא הייתה רק כלי קיבול לאיסוף פרוטות, או פריט מרכזי בטקסים שפותחו בהשראת הקק"ל, אלא גם מכשיר חשוב להעברת מסר פוליטי. המסר הועבר בעזרת המפה שצוירה (ועדיין מצוירת על גביה) "מפת ארץ ישראל", שהיא מפה הטעונה במטענים של הסברה פוליטית ופרסומת ארגונית בה חזו מאות אלפי ילדים בחינוך העברי שהשתתפו בטקסים של הקק"ל.
עד סוף שנות העשרים, היו "הקופסאות הכחולות" בעלות מספר עיצובים. העיצוב השכיח היה של קופסת פח מלבנית, צבועה בצבע כחול בכל עבריה. על חזיתה הופיעו סמלים ציונים ויהודיים, כ"מגן דוד", או "גור אריה יהודה", וכתובת עם שמה של הקק"ל.[10]
"הקופסה הכחולה", המחודשת, 1985. המפה עוקבת בעקרונות עיצובה אחר המפה המקורית שהייתה על הקופסה בשנות השלושים.
באותם ימים, הייתה נטייה לעטר את שערי הביטאון של הקק"ל – "קרננו", במפות, וכן לעשות פוטומונטז'ים גרפיים מעניינים. בפעם הראשונה מוצאים את השילוב של מפת "ארץ ישראל" על גבי הקופסה, בשער של "קרננו", מחודש חשוון, תרפ"ט, נובמבר 1928. הגרפיקאי של אותה חוברת היה פסח עיר-שי, והוא יצר איור שברקע שלו הופיעה הקופסה הכחולה הקלאסית, ועל גביו מוטלת מפת ארץ ישראל: מהליטני ועד באר שבע ומהים ועד המדבר. בתחילת שנות השלושים, כשניגשו לעצב מחדש את הקופסה הכחולה הקלאסית, אימצו את הרעיון הנ"ל שהופיע ”בקרננו" והקופסה עם המפה מתחילה להופיעה בשנת 1934.[11]
המפה של הארץ, הייתה מצוירת בצבע לבן, ללא גבולות, ובתחום שמשתרע מאזור באר שבע צפונה לתוך לבנון, ומזרחה למדבר. על גבי הרקע הלבן, מופיעה בצורה בולטת באמצע חזית הקופסה, מערכת נהר הירדן ושלושת האגמים (החולה, הכנרת וים המלח). הצבע הלבן אינו מסתיים בחזית הקופסה, אלא גולש ונמרח גם על צידה הימני. המפה שעל הקופסה, מציגה לפיכך, מרחב צבוע בלבן, ללא גבולות, שעוצמתו מוגברת על רקע הצבע הכחול של הים-התיכון. היה במפה זו ביטוי להשקפתו של אוסישקין לגבי תחומה של ארץ ישראל, והתנגדותו לקריעת "עבר הירדן המזרחי" ממנה.
אנשי הקק"ל האמינו כי המפה על הקופסה הכחולה, תחזק את דמותה החיובית, ותסביר את מעשיהם בארץ. באותה העת, במאבק הפנימי בתוך התנועה הציונית, סברו אנשי הקק"ל כי עדיף שידגישו בפרסומים השונים את "האדמות של הקק"ל", שתופרדנה בדרך כרטוגרפית (צבעים עזים) מאדמות שנגאלו על ידי יהודים אחרים – היינו הסקטור הפרטי.
שיטה זו של הדגשת אדמות הקק"ל בצבע חזק, הביאה לתפיסה מהירה יותר של העין את האלמנט הבולט. הבלטת אדמות הקק"ל, נעזרה בעובדה נוספת: אדמותיה היו מרוכזות בכמה גושים גדולים שהייתה בהם רציפות מרחבית בעיקר עמקי יזרעאל וזבולון.
עדות חשובה להשערה כי לא הייתה מיקריות בציורי המפות של הקופסה הכחולה, אפשר לראות בידיעה שהופיעה בשנת 1947, בביטאון "קרננו", שדיווח כי הופיע דגם חדש קופסה כחולה וכך נאמר: "...מפת א"י המצוירת עליה מביאה כבר את הכתמים הצפופים יותר [הדגשה במקור] של אדמות הקהק"ל ושל אדמה יהודית בא"י, והיא ממחישה בבהירות הן את ההתקדמות שהושגה והן שטחי הריק והשממה שעוד מצווים אנו לגאול כדי לתת קרקע תחת רגלינו.."[12]
לא כולם היו שבעי רצון עם העיצוב של מפת ארץ ישראל על הקופסה הכחולה, וכאשר הפצת הקופסה הכחולה בעיצוב החדש התרחב, והיא הגיעה לאוסטריה, עורר העיטור תגובה שלילית, ולכן היא כתבה הלשכה הארצית בווינה ללשכה בירושלים: "האגף הריביזיוניסטי מצא פגם [ובכתב יד, בעברית נכתב: מפת א"י על הקופסה] - עבר הירדן לא נראית על הקופסאות, האם מכך צריך להסיק שהקרן הקיימת ויתרה על עבר הירדן?" תגובת הלשכה הראשית הייתה:
"אנו רואים בטענת הציונים הריביזיוניסטים, שנמסרה במכתבכם, אחת התואנות מחוסרות היסוד כלפי קרננו שאנו שומעים מהם לעיתים תכופות. אולם מי בר-דעת ובר-אחריות שיתיחס ברצינות לטענה שהקהק"ל מותרת על עבר הירדן. גם במפת הקופסה יוכל כל מי שאינו מחפש מומים לראות את עבר הירדן בכל הקרקע שמשמאל לירדן הנמשך גם על צלע הקופסה. אגב, בקופסאות שהוכנו בא"י גדול השטח הזה עוד יותר גם על הצלע הקדמי של הקופסה".[13]
אפשר לומר, כי תשובת הלשכה הראשית ללשכה הארצית בווינה, מאשרת כי לא הייתה מקריות בעיצוב המפה שעל הקופסה הכחולה - מפה ללא גבולות המשתרעת גם על שטחי עבר הירדן מזרחה (על "צלע הקופסה"). זהו איפוא, ייצוג גרפי של הצהרה פוליטית שנאמרה על ידי הקק"ל והעומדים בראשה שאותה העת. כפי שהסברה הפוליטית מצאה את גלגולה והופיעה במפות המדעיות, כן היא פורסמה מעל גבי הסמל החשוב ביותר של הקק"ל - הקופסה הכחולה. הנגדת הצבעים (כחול חזק לעומת לבן), וקו הירדן המודגש במרכז השטח הלבן, היו לפיכך אמצעי קרטוגרפי קל ונוח לקליטת העין, ולהעברת המסר הפוליטי.
הערכה של מפות הקק"ל
אנשי מחלקת התעמולה של הקק"ל ידעו לנצל את המדיום המפתי בצורה מתוחכמת מאוד להעברת מסריהם, ויישמו את שפיתחו עושי המפות במרכז אירופה בתקופה זו. הם ידעו לנצל את הטכניקה הכרטוגרפית המדעית, ולרתום אותה לפעילות ההסברה הציוניים. הם ידעו לנצל עד תום את טכניקות ההסמלה, וההפשטה של המפה כמודל של המציאות. בעיצוב המודל של "מפת ארץ ישראל", הם ערבבו בין המציאות של תקופתם, ובין שאיפותיהם הפוליטיות. ועל כגון אלה, נזכיר את הערתו של מונמונייר (Monmonier 1991) כי בתהליך בניית המודל המפתי, חייבים להשתמש "בשקרים לבנים" לצורך ייצוג המציאות, ולפיכך ניתן גם להחדיר למפה פרטים אחרים על מנת להשפיע על תפיסת המציאות ופרשנותה על ידי המשתמשים במפות.[14]
עיצוב "המציאות" המשתקפת במפות הקק"ל לא הייתה רק עבודתו היצירתית של גרפיקאי מסוים, אלא מדיניות ברורה של אנשי המקצוע והנהגתה הפוליטית. בהשפעתם, תכנונם והנחייתם נוצרו כמה מהייצוגים המפורסמים ביותר של "מפת ארץ ישראל“ - מפת הקיר של אברהם יעקב ברוור, והמפה על "הקופסה הכחולה", וכן המפות שהופיעו על בולי הקק"ל במהלך השנים, ליוו התלמידים בכיתותיהם במערכת החינוך העברית בארץ ובתפוצות לא רק בתקופות היישוב אלא גם שנים רבות לאחר הקמת מדינת ישראל. בכך הפכו מפות אלה למודלים מוכרים ומקובלים של המציאות הנקראת "ארץ ישראל".[1]
הערות שוליים
^ 12יורם בר-גל, 1999, סוכנת תעמולה ארץ ישראלית, הקרן הקיימת לישראל 1924–1947, אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, חיפה
^פרטים על המשחק, ראה תכתובות שונות בארכיון הציוני, תיק 2378, KKL 5
^לפני קום המדינה היה שימוש נרחב במושג תעמולה, וכך היה גם שם המחלקה בלשכה הראשית של הקק"ל. אחרי מלחמת העולם השנייה השם "תעמולה" נדחק על ידי שמות מקבילים - "הסברה", "יחסי ציבור" וכדומה. מבחינת המהות הן עושות אותה פעולה - שכנוע המונים.
^טרטקובר, ד. (עורך), 1999, טיול בארץ, משחקים מחנותו של מר ברלוי, הוצאת המוזיאון לארץ ישראל, תל אביב
^דוד פאר, "טוב לנוע בדרכים", משחק-טיול סביב ישראל השלמה, הוצאת א. גינדי (שנת הוצאה לא ידועה)
^קרמון, י., 1984, "לדמותו של אברהם יעקב ברוור הגאוגרף", ארץ ישראל,, כרך 17, עמ' יז
