מַסִּיעוֹן (באנגלית: people mover, או automated people mover, לעיתים בקיצור APM) הוא מערכת אוטומטית להסעת נוסעים למרחקים קצרים במתחמים קטנים. מערכת זו מונעת על ידי מסוע הפועל באופן רציף והמניע את הקרונות, והיא אוטומטית במובן זה שאין בקרונות או ברכבות נהג.
מערכות מסוג זה משמשות בעיקר במתחמים קטנים בהם נדרשת הסעה מהירה של אנשים על פני טווחים קצרים. דוגמאות למערכות אלה קיימות בעיקר בשדות תעופה והן מקשרות בין טרמינלים שונים בנמלי התעופה או בין המבנה המרכזי של נמל התעופה לשערי היציאה.
מקור המונח בכינויה של מערכת הסקייבס (האוטובוס האווירי) שפותחה על ידי תאגיד האלקטרוניקה וסטינגהאוס בשנת 1964[1][2].
מתקן נוסף שנבנה בשנת 1967 בסגנון זה היה המתקן של חברת גודייר אשר נבנה בפארק השעשועים דיסנילנד שבקליפורניה ונקראה פיפלמובר (PeopleMover - הלחם בסיסים של שמו של סוג המתקן באנגלית)[3].
עם השנים הפך המונח לשם גנרי לתיאור מערכת הנעת המונים מסוג זה, אף שלעיתים נעשה שימוש במונח "מערכת הנעה אוטומטית מונחית" (automated guideway transit).
המערכת האוטומטית הראשונה להסעה המונית של אנשים הייתה ה"רכבת שאינה עוצרת" (ה-'Never-Stop-Railway') שנבנתה עבור תערוכת האימפריה הבריטית שנערכה בוומבלי שבלונדון בשנת 1924. רכבת זו כללה 88 קרונות שנעו ללא הפסקה סביב מתחם התערוכה, באופן אוטומטי וללא נהג. קרונות אלה נעו לאורך מסילת ברזל צרה שנבנתה עבורם, כאשר בורג מסתובב לאורך המסילה הניע אותם קדימה. קצב הנסיעה של הקרונות השתנה באופן אוטומטי בהתאם לסיבוב הבורג, וכך בהתקרבם לתחנות נעו הקרונות בקצב הליכה שאיפשר לנוסעים לעלות ולרדת מהם, ובין התחנות הם נעו בקצב מהיר יותר.
הרכבת פעלה במשך שתי שנות התערוכה, ופורקה עם סיומה.
בשנת 1949 החלה חברת הצמיגים והגומי גודייר, ביוזמת המהנדס אל נילסון, וביוזמת מייק קנדאל, המהנדס הראשי של חברת סטפנס-אדמסון (Stephens-Adamson) לתכנן מערכות הסעה אוטומטיות. לגודייר היה ניסיון רב בבניית מדרגות נעות ומסועים אוטומטיים.
במשך ארבע שנים עבדו שתי החברות על פיתוח המערכת, ומספר אבות טיפוס נבנו. אבות טיפוס אלה זכו לכינויים: "ספידווק" (Speedwalk - הליכה מהירה), "ספידראמפ" (Speedramp - רמפה מהירה) ו"קארוויור" (Carveyor - הלחם בסיסים של המילים "מכונית" ו"מסוע" באנגלית).
בדיסנילנד זכה המתקן לשם "פיפלמובר" - הלחם בסיסים של השם הגנרי של המתקן.
בשנות ה-70 נבנו מערכות מסוג זה ברחבי העולם. בין המערכות הידועות הן מערכת הקבינטקסי שפותחה בגרמניה על ידי חברת מנסמאן דמאג (Mannesmann Demag) ומסרשמיט-בולקוו-בלום (Messerschmitt-Bölkow-Blohm). מערכת זו כללה תאי נוסעים בני שמונה מושבים, אשר תוכננו לאסוף נוסעים לפי הזמנה בנקודות קבועות מראש ולהסיעם ליעדם. מערכת ניסיונית הושלמה בשנת 1975 ופיתוח הושלם בשנת 1979 אולם אף מערכת לא נבנתה בפועל.
בשנת 1966 הקצה הממשל הפדרלי בארצות הברית משאבים להקמת מערכות מסיעון בפרויקט שנקרא פרויקט מסיעון מרכז עירוני (Downtown People Mover Program). במסגרת פרויקט זה הוקמו ארבע מערכות: מערכת רומאג של חברת רוהר, מערכת איירטרנס של חברת LTV, מערכת מסיעון של חברת פורד ומערת הוברקראפט של חברת אוטיס מעליות.
המערכת הראשונה הותקנה בנמל התעופה הבינלאומי טמפה בפלורידה בשנת 1971 ומערכת נוספת הוצגה בשנת 1972 בנמל התעופה הבינלאומי וושינגטון דאלס.
קשיי תקציב בשנות ה-80 של המאה ה-20 גרמו לעצירת הפרויקטים, אולם במיאמי נבנתה מערכת מטרומובר וכן נבנתה בדטרויט מערכת המסיעון של דטרויט.
בלונדון נבנתה באותה עת מערכת מסיעון באזור הדוקלנדס שנקראה הרכבת הקלה של הדוקלנדס, בצרפת הוקמה הוהיקל אוטומטיק לג'ר ובקנדה הבומברדייה ART, ורכבת השמים של ונקובר, שהיא המערכת הגדולה בעולם ובה למעלה מ-60 ק"מ של מסילות.