מירה נאיר (באודיה: ମୀରା ନାୟାର; באנגלית: Mira Nair; נולדה ב-15 באוקטובר 1957) היא במאית הודית-אמריקאית.[1] חברת ההפקה שלה, מירבאי סרטים, מתמחה בסרטים המיועדים לקהל בינלאומי על החברה ההודית. בין סרטיה הידועים הם "סלאם בומביי!" (1988), שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, "מיסיסיפי מסאלה" (1991), וזוכה פרס אריה הזהב "חתונת מונסון" (2001).
מירה נאיר נולדה ברורקלה, שבאודישה, הודו. היא גדלה עם שני אחיה הגדולים והוריה בבובנשוואר.[2] אביה, אמריט איברהים, הוא פקיד ממשלתי, ואמה, פראווין איברהים, היא עובדת סוציאלית, שעובדת עם ילדים מחוסרי השכלה.[3] כשהייתה בת עשר, נאיר ומשפחתה עברו לדלהי בעקבות עבודתו של אביה. בגיל 13 היא עזבה את הבית כדי ללמוד במנזר לורטו, בית ספר מיסיונרי אירי-קתולי בסימלה, שם היא התאהבה בספרות אנגלית. משם היא המשיכה ללמוד באוניברסיטת דלהי, בחוג לסוציולוגיה. כשהייתה בת 19, הוצעו לה מלגות ללימודים באוניברסיטת קיימברידג' ובאוניברסיטת הרווארד והיא בחרה בשנייה.[4]
לפני שהתחילה לעשות סרטים, נאיר התעניינה במשחק, והייתה מופיעה במחזותיו של בדאל סרקא, מחזאי בנגלי, וכן זכתה בפרס עבור ביצועה במחזה אדיפוס של סנקה.[2]
בתחילת קריירת הקולנוע שלה, נאיר בעיקר עשתה סרטים דוקומנטריים בהם חקרה את המסורת התרבותית ההודית. סרט הסיום שלה בהרווארד, עליו עבדה בשנים 1978 - 1979, היה סרט שחור-לבן, שכותרתו Jama Masjid Street Journal. בסרט, נאיר בוחנת את הרחובות של דלהי העתיקה ומנהלת שיחות אקראיות עם תושבים מקומיים.[4]
ב-1982, היא יצרה את סרטה השני, סרט תעודה נוסף בשם So Far from India, שעקב אחר סוחר עיתונים הודי החי ברכבת התחתית של ניו יורק, בעוד אשתו ההרה מחכה לו שישוב הביתה.[3] הסרט זכה כסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע האמריקאי, ובפסטיבל הכפר הגלובלי של ניו-יורק.[4]
הסרט התיעודי השלישי שלה, "India Cabaret", יצא ב-1984. הסרט השנוי במחלוקת ביותר שלה, בו היא הראתה את הניצול של אוכלוסיית הנשים שעובדות בחשפנות בבומביי, ועוקב אחר אחד הלקוחות, גבר שמבקר תכופות במועדוני החשפנות בעוד אשתו נשארת בבית.[4]
סרטה הדוקומנטרי הרביעי נוצר עבור הטלוויזיה הקנדית, וגם הוא היה בנושא שנוי במחלוקת בהודו. "Children of a Desired Sex" יצא ב-1987, ובו היא בחנה את נושא בדיקת מי שפיר, וכיצד הוא משמש בהודו לגלות את מין העובר, כאשר הריונות עם עוברים ממין נקבה מסתיימות בהפלות, לטובת הבאת ילדים זכרים לעולם.
הסרט העלילתי הראשון שלה היה "סלאם בומביי!", אותו כתבה עם חברתה, סוני טרפורוואלה. לקח להן חמש שנים עד שהסרט יצא ב-1988. נאיר השתמשה בניסיון שלה מסרטי התעודה כדי למצוא "ילדי רחוב" אמיתיים, כדי לתאר בסרט נאמנה את המציאות של ילדים ששורדים ברחובות.[2] אף על פי שהסרט לא הצליח בקופות, הוא זכה ב-23 פרסים בינלאומיים, הבולטים שבהם פרסי מצלמת הזהב ופרי דה פובליק בפסטיבל קאן ב-1988. "סאלאם בומביי!" גם היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1989.[5]
בעקבות ההצלחה של "סלאם בומביי!", נאיר וטרפורוואלה המשיכו לאתגר קהלים פעם נוספת עם סיפורם של בני הקהילה ההודית ילידי-אוגנדה שמצאו עצמם עקורים במיסיסיפי, בארצות הברית. הסרט יצא ב-1991 בשם "מיסיסיפי מסאלה",[3] בהשתתפותם של דנזל וושינגטון, רושאן סת, וסריתה צ'ודהורי. הסרט חושף את הדעות הקדומות בקהילות השחורות וההודיות. כמו "סאלאם בומביי!", הסרט זכה לתשבחות על ידי המבקרים, והקהל עמד על רגליו במחיאות כפיים סוערות בפסטיבל סאנדנס ב-1992. הסרט זכה גם בשלושה פרסים בפסטיבל הסרטים של ונציה.[4]
נאיר ביימה עוד ארבעה סרטים, לפני שיצאה עם הסרט שנחל את ההצלחה הגדולה ביותר מסרטיה עד כה, "חתונת מונסון". הסרט יצא ב-2001, וסיפר את סיפורה של משפחה פנג'אבית שעורכת חתונה הודית גדולה, עם הרבה דרמות משפחתיות. הסרט נכתב על ידי סברינה דהוואן, וכלל קו עלילה על התעללות מינית בילדים. הסרט - שהופק בתקציב מוגבל וצוות קטן, כאשר נאיר משתמשת במכרים ובני משפחה בחלק מהתפקידים - הכניס מעל 30 מיליון דולר ברחבי העולם, הסכום הגדול ביותר שהכניס סרט הודי אי פעם.[3] הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה; נאיר היא האישה הראשונה שזכתה בפרס זה.[6]
הפרויקט הבא של נאיר היה הסרט זוכה פרס גלובוס הזהב, "עיוורון היסטרי" (2002). לאחר מכן ביימה את הסרט האפי על פי ספרו של ויליאם מייקפיס תאקרי, "יריד ההבלים" (2004). ב-2006, ביימה סרט המבוסס על ספרו של ג'ומפה להירי, הרומן רב המכר "עניין של שם" (2006). נאיר התבקשה לביים את "הארי פוטר ומסדר עוף החול", אך דחתה את ההצעה כדי לעבוד על הסרט הזה. הסרט סיפר את סיפורו של בן למהגרים הודים בניו יורק, שרוצה להשתלב ומתקשה להתרחק מדרכם המסורתית של משפחתו. "עניין של שם" זכה בפרס "גאוות הודו" בטקס פרסי בוליווד.
ב-2009 יצאה בסרט הביוגרפי על חייה של אמיליה ארהארט, "אמיליה", בכיכובם של הילרי סוונק וריצ'רד גיר. ב-2012 יצאה עם "The Reluctant Fundamentalist", מותחן המבוסס על הרומן רב המכר של מוחסין חאמיד, “פונדמנטליסט בעל כורחו”. הוא פתח את פסטיבל ונציה של אותה שנה, וזכה לביקורות נלהבות.
ב-2016, ביימה נאיר את סרט הדיסני "מלכת קטווה", בכיכובם של לופיטה ניונגו ודייוויד אוילאו, המבוסס על סיפורו האמיתי של עילוי השחמט מאוגנדה פיונה מוטסי. היא גם עבדה על העיבוד כמחזמר לבמה של הסרט "חתונת מונסון".
נאיר היא פעילה חברתית מסורה. היא הקימה בקמפלה, אוגנדה את "מאישה מעבדת סרטים", מרכז ללא מטרות רווח, שם במאים צעירים מרחבי מזרח אפריקה יוצרים סרטים תחת העיקרון ש"אם אנחנו לא נספר את הסיפורים שלנו, אף אחד אחר לא יספר אותם".
היא השתמשה ברווחים מ"סאלאם בומביי!" להקים קרן שפועלת עבור ילדי רחוב הודים. במסגרת עבודתה באוניברסיטת קולומביה, היא תומכת בסטודנטים בינלאומיים שבאים ליצור במעבדת הקולנוע שלה.
ב-1977, פגשה נאיר את בעלה הראשון, מיץ' אפשטיין, בקורס צילום באוניברסיטת הרווארד.[2] הם התגרשו ב-1987, וב-1988 היא פגשה את בעלה השני מחמוד ממדני, כשהייתה באוגנדה בשביל מחקר לסרט מיסיסיפי מסאלה. בנם, זוהרן, נולד ב-1991. כמו אשתו, גם ממדני מלמד באוניברסיטת קולומביה.[3]
ביולי 2013, נאיר דחתה הזמנה מפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה כאורחת הכבוד, כדי למחות נגד המדיניות של ישראל לגבי פלסטין. בהודעות שלה בטוויטר, נאיר הצהירה "אני אסע לישראל כאשר ייפלו החומות. אני אסע לישראל כאשר הכיבוש לא יהיה עוד... אני אסע לישראל כאשר המדינה לא תיתן זכויות יתר לדת אחת על פני אחרת. אני אסע לישראל כאשר האפרטהייד יסתיים. אני אסע לישראל, בקרוב. אני עומדת לצד הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל (PACBI) והתנועה הרחבה יותר, חרם, מניעת השקעות, ועיצומים (BDS)."[7][8][9][10]
היא זכתה בפרס הודו בחו"ל - אשת השנה לשנת 2007.[11] ב-2012 הוענק לה על ידי נשיאת הודו, Pratibha פרוואטי, הפרס האזרחי השלישי בחשיבותו של ממשלת הודו, פרס פראטיבה פאטיל.[12]
{{cite news}}
{{cite book}}
{{cite web}}