בשערורייה הראשונה שהסתבך בה, ב-1873, התברר כי אוסף חרסיםמואבי בן אלפי פריטים שמכר למוזיאון בברלין אינו אלא עבודת זיוף זולה של קדרים בני התקופה. עשור לאחר מכן, לאחר ששיקם את המוניטין שלו כסוחר עתיקות מומחה, הסתבך בשנית כשניסה ב-1883 להציע למכירה למוזיאונים אחדים באירופה אוסף מגילות שנתגלו, לכאורה, במערות באזור ים המלח. כאשר שפירא עמד על סף סגירת עסקה עם המוזיאון הבריטי בלונדון, נקבעו המגילות בידי מומחים כמזויפות בחוות דעת שהביאה לכישלון העסקה, להתאבדותו של שפירא ולאובדן המגילות.
ב-23 באפריל 1861 נשא שפירא לאישה, בכנסיית המשיח, את רוזטה יקל, אחות גרמניה ממסדר הדיאקוניסות, אותה הכיר כשסעדה אותו במחלתו עת אושפז בבית החולים הפרוטסטנטי. ב-1865 נולדה בתם הבכורה אוגוסטה-לואיזה-וילהלמינה, וכעבור 4 שנים, ב-1869, נולדה הבת הצעירה מריה-רוזטה (לימים הסופרת מרים הרי).[2] המשפחה התגוררה בבית בתוך מתחם כנסיית המשיח.
ירושלים של אותה תקופה מלאה אנשי דת, צליינים נוצרים, חוקרי מקרא למיניהם, דיפלומטים ממעצמות העולם, וכולם שלחו ידיהם בארכאולוגיה ובאיסוף עתיקות ומזכרות שהביקוש להם באירופה היה רב. שפירא נתוודע לעולם זה, גילה חוש עסקי ממולח, שאפתנות ושליטה בשפות רבות, והחליט לבנות את עתידו כסוחר. בהיותו מומר, נידתה אותו הקהילה היהודית בעיר וכינתה אותו "המשומד" ו"עבד המיסיון".
בשנת 1869 פתח שפירא חנות ברחוב הנוצרים, רחוב המסחר הראשי של הרובע הנוצרי בעיר העתיקה. בחנותו מכר מזכרות תיירים ועתיקות שרכש מאיכרים ערבים, כשלצידו עוזרו-שותפו סלים אל-ח'ורי[3], דרגומן ומדריך תיירים ערבי-נוצרי שכבר רכש לעצמו שם של נוכל ערמומי. בעזרתו של אל-ח'ורי השכיל שפירא ליהנות מפירות גל הצליינות ששטף את העיר ולעשות חיל בעסקיו. שפירא, ששנים אחדות קודם לכן הגיע לעיר בחוסר כל, היה לסוחר אמיד ששמו הלך לפניו כמומחה לעתיקות. הוא שכר את "טירת אגא רשיד" בעיר החדשה, וילה מפוארת עם גן רחב ידיים (לימים בית טיכו), ועבר לגור בו עם אשתו רוזטה ושתי בנותיו, אוגוסטה ומריה. הוא בנה לעצמו מערך קשרים בינלאומי שכלל מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות מחקר במדינות אירופה, אנשי דת ותאולוגים נוצריים ששהו או ביקרו בירושלים, שייח'יםבדואים ברחבי מדבריותהמזרח התיכון, קהילות יהודיות נידחות, אספנים שונים, ארכאולוגים מקצועיים וחובבים, ובין אלה רכש, מכר, תיווך, ייעץ והתייעץ. השלט בחזית חנותו ברחוב הנוצרים ציין שהוא "סוכן מורשה של המוזיאון הבריטי".[4]
פרשת חרסי מואב
בשנת 1868 התגלה בדיבון שבמואב, בעבר הירדן, לוח אבן בזלת שחורה עם כתובת, שנודע עד מהרה בשם "מצבת מישע" ועורר עניין אדיר בעולם הארכאולוגיה. גם שפירא גילה עניין רב בתגלית, ואף שלא היה שותף לגילויה, היה עד לחילוצה ושחזורה בידי הארכאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון-גנו, יחד עם עוזרו סלים. בחושיו העסקיים הבחין בפוטנציאל המסחרי הטמון בעתיקות מואביות, קשר קשרים עם שייחים בדואים בעבר הירדן, ותוך זמן קצר הופיעו בחנותו מאות חרסים נושאי כתובות מואביות. ב-1872 הצליח למכור 1,700 חרסים מואביים למוזיאון הישן בברלין תמורת סכום נאה, וחרסים נוספים לאספנים פרטיים.
שמחתו של שפירא לא האריכה ימים. הארכאולוג קלרמון-גנו, שמלכתחילה פקפק בשפירא ובאל-ח'ורי, ראה בחנותו של שפירא קבוצת חרסים זהה לחלוטין לזו שנמכרה למוזיאון בברלין והצליח להוכיח כי החרסים המואביים של שפירא מזויפים. לטענתו של קלרמון-גנו, הוא הגיע בחקירתו אל בתי מלאכה של קדרים מקומיים, שהעידו בפניו על ייצור החרסים.[4] ב-1876 פרסמו בלשניהשפות השמיותאלברט סוצין ואמיל קאוטש (גר') את תוצאות המחקר שערכו בכתובות שעל "חרסי מואב" וקבעו שהן מעשה זיוף.[5] שפירא הנבוך גלגל את כל האחריות לזיוף לפתחו של סלים אל-ח'ורי וטען שהיה קורבן תמים, אך המוניטין שלו כסוחר הגון נפגמו.
שפירא התאושש מהחשיפה המביכה והמשיך בעסקיו. פתיחת תעלת סואץ הגבירה את זרם הצליינים לירושלים, וחנותו של שפירא פרחה. הוא התמקד עתה ברכישה ומכירה של כתבי יד עתיקים. חלק ניכר מזמנו הקדיש למסעות לקהילות המזרח לרכישת גווילי קלף, ולארצות אירופה, למכירתם. בין היתר רכש את כתב היד של פירוש הרמב"ם למשנה, ומכר אותו בברלין. במסעותיו הגיע גם אל קהילות יהודיות בתימן וקיבל מהם ספרי תורה ישנים שיועדו לגניזה בארץ הקודש, ובהם סחר מאוחר יותר. תימנים שהגיעו לארץ ישראל, טענו בעדויותיהם ששפירא הציג עצמו אצלם כרב, והשתתף בתפילותיהם. לפי אחת הטענות, כשנתקל בסירוב למסור או למכור כתבי יד, לא היסס לשחד את אנשי השלטונות העותמאניים כדי שיוציאו בכוח את כתבי היד מידי בני הקהילה.[4]
מגילת ירמיהו
בשנת 1870 שפירא פרסם כי יש בידיו מגילה המכילה טקסט של ספר ירמיהו. העדות הישירה היחידה הידועה כיום היא עדותו של חוקר המקרא אנטון שולץ שביקר בחנותו של שפירא בירושלים על מנת להתרשם ואולי אף לקנות את המגילה, וכתב את רשמיו בספרו על היחס בין נוסח המסורה ונוסח השבעים של ספר ירמיהו.[6] לדבריו, שפירא טען שהמגילה התגלתה בסיני ושלדעתו היא נכתבה במאה הראשונה לספירה.[7] שולץ כתב שהיא נכתבה בכתיב חסר לגמרי, וכאשר הוא פענח כמה שורות מהמגילה הוא ראה שהן מקבילות לנוסח המשתקף בתרגום השבעים. שולץ חזר לשם כעבור כמה ימים אלא שהמגילה כבר נמכרה לידי אספן פרטי מאנגליה. מדבריו לא ברור האם כתב היד הכיל נוסח שלם של ספר ירמיה או רק חלקים ממנה.
אלברט סוצין ערער על מהימנותה של המגילה, בעיקר על סמך העובדה שבאותו הזמן לא היו ידועים שום כתבי יד מקראיים קדומים מאד, ולדעתו לא סביר שמגילה כזו תשרוד זמן רב כל כך.[8] ככל הנראה סוצין לא ראה את המגילה כלל, ולא ידע עליה דבר מלבד עדותו של שולץ.[9]
החוקר אדולף קוך ביקר בירושלים בקיץ 1975 ומסר נתונים נוספים על המגילה, אשר לטענתו שמע משפירא. לדבריו, המגילה נכתבה בכתב עברי על קלף לבן, הכילה רק שלושה עמודות שבהם פרקים יז-יח מספר ירמיהו, ושהיא נמכרה ל"Colonel Campbell" אשר היה באותו הזמן בבירות.[10] הוא אף טען שמקור המגילה אינו בסיני אלא בצנעא (ושולץ התבלבל בין sinai לsana'a), ושלא היו בידי שפירא שום מגילות מסיני כלל.[11]
באופן כללי העניין במגילות אלה היה מועט, מכיוון שהמגילה נמכרה תוך זמן קצר לאוסף פרטי. פרשת הזיוף של חרסי מואב, ומאוחר יותר פרשת מגילות שפירא גרמו לכך שהעניין במגילת ירמיהו דעך ונעלם, וכיום לא ידוע מה עלה בעקבותיה. העניין המחודש במגילות שפירא בשנים האחרונות עורר עניין גם במגילת ירמיהו, ומספר חוקרים חזרו לחקור אודות המגילה.[12]
פרשת המגילות
ערך מורחב – מגילות שפירא העתק אחד מקטעי מגילת ספר דברים, לונדון 1883
שרטוט קטע מן המגילה
ב-1883 טען שפירא כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאום במערה בנחל ארנון בעברו המזרחי של ים המלח, ולטענתו תוארכו למאה השביעית לפנה"ס. ככאלה, היוו לטענתו את כתב היד המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד אז. במגילות הופיעה גרסה שונה במקצת של ספר דברים מזו שבנוסח המסורה המוכר לנו, שכללה את עשרת הדיברות ובה דיבר אחד נוסף. המגילות היו בידיו של שפירא מאז 1878, והוא ניסה כבר אז לעניין בהן את המלומד הגרמני קונסטנטין שלוטמן (גר') מאוניברסיטת האלה, אך שלוטמן, שהיה אחד המומחים הגרמנים שניכוו והובכו בפרשת חרסי מואב, דחה בבוז את פנייתו וטען שמדובר בזיוף. את הפקפוקים שעלו באשר לאותנטיות של המגילות אמנם דחה שפירא בטענה כי רכש אותן בפרוטות, ולא יעלה על הדעת כי ישקיע אדם מאמץ כה רב בזיוף כזה תמורת רווח כה זעום, אולם הוא המתין חמש שנים נוספות טרם החליט לנסות לצאת איתן שוב להערכת מומחים.
שפירא הגיע עם המגילות לגרמניה ביוני 1883 וניסה מחדש לעניין את הגרמנים בקנייתן. בעודו ממתין להחלטתם ותוצאות בדיקתם, הגיע ב-24 ביולי גם למשרדי הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) שמושבה בלונדון, שם בחנו את המגילות מזכיר הקרן וולטר בזנט, קלוד קונדר ומלומדים נוספים. בזנט הפנה את שפירא אל המוזיאון הבריטי שגילה עניין רב במגילות, ואף הציג שתיים מהן לציבור הרחב, בעוד מומחי המוזיאון בודקים את המגילות האחרות. הידיעה על התעניינות המוזיאון הבריטי והצגת המגילות בו הכתה גלים בבריטניה וברחבי אירופה, ואלפים הגיעו לבקר בתערוכה, ובהם ראש הממשלה ויליאם גלאדסטון. הסכום שנדרש עבור רכישת המגילות היה גבוה מאוד: מיליון ליש"ט, למרות הספקות ההולכים ומתרבים אצל מומחים ביחס למקוריותן.
קריקטורה שפורסמה ב"פאנץ'" ולועגת לשפירא, המוצג כנוכל עם מאפיינים יהודיים סטריאוטיפיים
ב-18 באוגוסט התפרסם בטיימס מכתבו של קלוד קונדר, מראשי הקרן וחוקר ארץ ישראל. במכתב הביע קונדר ספקות, על סמך היכרותו את ארץ ישראל, באשר לסיכויי ההשתמרות של יריעות עור בתנאי האקלים בארץ. ב-21 באוגוסט פרסם ה"טיימס" הלונדוני את חוות דעתו של שארל קלרמון-גנו, שטען כי המגילות הן זיוף נוסף מבית היוצר של שפירא, וכי אינן אלא רצועות שנגזרו משולי ספרי תורה ישנים והושרו בכימיקלים כדי לשוות להן חזות עתיקה. מספר ימים אחר כך התפרסמה חוות דעתו של מומחה המוזיאון הבריטי כריסטיאן דוד גינצבורג, המחזקת את חוות דעתו של קלרמון-גנו. מאוחר יותר התברר כי גם המומחים הגרמנים הגיעו למסקנות דומות.
עסקת מיליון השטרלינג קרסה, שפירא הוקע כזייפן ונוכל, והסערה הרעישה את עולם הארכאולוגיה וחקר התנ"ך בעולם. עיתוני לונדון הפיצו בהרחבה את הגילויים החדשים, מלווים בלגלוג על שפירא ועל המוזיאון הבריטי שנפל בפח, וקריקטורות שלא נעדרה מהן נימה אנטישמית. עלתה גם הסברה כי הגרמנים עיכבו במתכוון את פרסום מסקנותיהם, כדי לצחוק לאידם של הבריטים במפלתם.
שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במכתב לכריסטיאן דוד גינצבורג, כתב: "אינני חושב שאצליח לשרוד את הבושה הזאת. עדיין אינני משוכנע שמדובר בזיוף, אלא אם כן מסייה גנו עשה זאת".[13] במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה ידועה בערי אירופה, כשעל פי המשוער הוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. עם זאת, מסמכים מהמוזיאון הבריטי מעידים כי במהלך חודשים אלה עדיין רכש המוזיאון משפירא מספר פריטי עתיקות. ב-9 במרץ1884, במלון קטן ברוטרדם, הסתגר שפירא בחדרו ושם קץ לחייו ביריית אקדח.
אחרית דבר
בית שפירא ברחוב הנביאים (היום - בית טיכו)
אשתו של שפירא ושתי בנותיו, מריה ואוגוסטה, שנותרו בירושלים, לא שמעו דבר ממנו משך חודשים והתבשרו על מותו באיחור. בהיעדר אמצעים לכלכל את עצמן, ובהצטברות חובותיו של שפירא הנעדר, נטשו את הבית הגדול בירושלים ועקרו לגרמניה. לפני עזיבת העיר עוד הספיקה רוזטה שפירא למכור את אוסף העתיקות שהשאיר שפירא בירושלים, וכלל בעיקר מטבעות עתיקים וכתבי יד, לאיל ההון היהודי-אמריקני אדולף סוטרו (לימים ראש עיריית סן פרנסיסקו), ששהה באותה עת בביקור בירושלים.[4]
הבת מריה השתקעה לבסוף בצרפת, שם הייתה לסופרת ידועה: מרים הרי, כלת פרס פמינה היוקרתי. בשנת 1914 פרסמה את ספרה "בת ירושלים הקטנה", שבו סיפרה את סיפור ילדותה בירושלים בצל שערוריית זיוף העתיקות.
^E. F. Kautzsch and A. Socin, Die Echtheit der moabitischen Altertümer geprüft, Strassburg: Karl J. Trübner, 1876
^Scholz, Anton, 1875. Der masorethische Text und die LXX-Übersetzung des Buches Jeremias, Regensburg:
G.J. Manz, 229.
^במקור (כמו שמופיע בעדותו של שולץ): "בערך בזמנו של ישו".
^Socin, Albert and Kautzsch, Emil, Die Aechtheit der moabitischen Alterthümer, Strassburg 1976, pp. 19-21
^הוא הבין מדברי שולץ שהמגילה הכילה את כל ספר ירמיה, ושעדותו לגבי ההקבלה לספר ירמיה מבוססות על הקריאה של הפסוקים הראשונים בספר ירמיה. זה גרם לכך שהוא ערער על מהימנות המגילה מכיוון נוסף, כיוון שלטענתו ההבדלים המשתקפים בנוסח השבעים בפסוקים הראשונים לא משקפות שינוי נוסח אלא ניסוח חופשי של המתרגמים. אלא שזה מבוסס על הבנה מוטעית בדברי שולץ, שלא הזכיר מה הכילה המגילה, וכתב (בתרגום חופשי): "השורות הראשונות שאני קראתי היו מקבילים לתרגום השבעים".
^לפי השערה של Hamilton (ראו להלן), ייתכן שהכוונה ללוטננט-קולונל ארכיבלד קמפבל(אנ'), שהסתובב באותן שנים במצרים ובפלשתינה, ורכש ממצאים ארכאולוגיים וכתבי יד יקרים. אמנם לא ידוע האם היה באותה העת בבירות או בירושלים.
^Koch, Adolf, Moabitisch oder Selimisch?: Die Frage de moabitischen Altherthümer neu untersucht,
Stuttgart, 1876 E. Schweizerbart, 91-94
