מודעות עצמית תכונתית (באנגלית: Self-consciousness), המכונה לרוב מודעות עצמית, היא הנטייה למיקוד הקשב של האדם בעצמו, המוביל למודעות מוגברת לגבי איך הופעתו או התנהגותו נתפסים בעיני אחרים.[1] תחושה לא נעימה של מודעות תכונתית עלולה להתרחש כאשר האדם מרגיש שצופים בו, התחושה ש"כולם מסתכלים" עליו.
לפי פניגשטיין ואח' (1975) המיקוד בעצמי עשוי לבטא הבדלים אינדיבידואליים בנטייה יציבה יחסית, ולא רק כתוצאה מגירוי חיצוני. הם שיערו כי "מספר אנשים באופן עקבי חושבים על עצמם, בוחנים את התנהגותם (או הופעתם), ומהרהרים היטב במחשבותיהם – עד לרמה של אובססיביות" אצל אחרים לעומת זאת "חוסר המודעות העצמית הוא כה שלם, עד כי אין להם כל הבנה לגבי המוטיבציות שלהם או לגבי הדרך בה הם נתפסים על ידי אחרים".[1]
בשאלון שפיתחו פניגשטיין ואח' למדידת נטייה זו, סולם מודעות עצמית (Self-Consciousness Scale), נמצא כי ניתן לאפיין אנשים לא רק לפי מידת המודעות שלהם, אלא גם לפי סוג קנה המידה הפנימי שאליו הם משווים את עצמם:
אדם בעל מודעות עצמית אישית (Private Self-Consciousness) גבוהה קשוב יותר לעולמו הפנימי – לתפיסותיו, אמונותיו, מצבי רוחו ותחושותיו, כלומר לאספקטים באישיותו הנחבאים מעיני הציבור.
מודעות עצמית ציבורית (Public self-consciousness) באה לידי ביטוי במיקוד מוגבר ובהסטת הקשב להיבטים הציבוריים של הזהות, כגון הופעה חיצונית. במצב של מודעות עצמית ציבורית מוגברת, אנשים טרודים במה אחרים חושבים עליהם והם יתאמצו להציג תדמית מיטבית בעיני אחרים. ארווינג גופמן כינה זאת 'פרצוף'.
מחקרים מלמדים שגירויים המעודדים מיקוד בעצמי, מובילים לעלייה ברמת המודעות העצמית הציבורית. לדוגמה, מחקרים הראו שכאשר אנשים נמצאים מול מראה,[2] מצלמת וידאו,[3] או מתבקשים לצפות בעצמם על גבי מסך טלוויזיה,[4] ישנה עלייה משמעותית ברמת המודעות העצמית הציבורית. באופן כללי, מחקרים מצביעים על כך שהפניית הקשב כלפי העצמי החיצוני עשויה להיות חוויה בלתי נעימה המובילה לרגשות שליליים.[5] לשם המחשה, פלוני ימנע ככל האפשר מהדלקת המצלמה במהלך שיחת וידאו.
.jpg)
