לָלִיבֶּלָה (באמהרית: ላሊበላ) היא עיר במחוז צפון וולו במדינת אמהרה שבצפון-מרכזה של אתיופיה. העיר שוכנת ברמת אתיופיה בגובה של 2,630 מטר. לליבלה מכונה "פטרה של אפריקה" בשל הכנסיות החצובות בסלע הגעשי שנבנו בה, ש-11 מהן הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשנת 1978. עוד מוכרת העיר בכינוי "ירושלים החדשה" בזכות אתריה הדתיים הנושאים במקרים רבים שמות של אתרים בירושלים. בהיותה שנייה רק לאקסום בקדושתה, לליבלה היא מרכז עלייה לרגל. בשנת 2005 התגוררו בעיר 14,668 איש[1], כמעט כולם נוצרים השייכים לכנסייה האורתודוקסית האתיופית. דרומית-מערבית לעיר שוכן שדה תעופה קטן המשרת בעיקר את תנועת התיירים הפוקדים אותה.
לליבלה שימשה כבירתם של קיסרי שושלת זאגווה במאה ה-12 ובמאה ה-13. קודם לשלטונו של גברה מסקל לליבלה, קיסר אתיופיה, שמלך בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13, נודעה לליבלה בשם רוהא. בניית הכנסיות החצובות בסלע בעיר מיוחסות לפי האגדה לקיסר זה אשר עם מותו העניק לה את שמו. משמעות השם לליבלה היא "הדבורים מקיימות את ריבונותו", ולפי האגדה ניתנה לקיסר בשל כך שכאשר נולד הקיף אותו נחיל דבורים, ואימו ראתה בכך סימן כי יהיה הקיסר הבא. לפי מסורת אחת ביקר הקיסר לליבלה בירושלים וניסה לשחזר את מבניה ולהקים את "ירושלים החדשה" לאחר שהמוסלמים כבשו את ירושלים ב-1187, ולפי מסורת אחרת עשה כן בעקבות התגלות אלוהית. לא רק שמות הכנסיות בעיר לקוחים מארץ הקודש, אלא גם שמו של נחל ירדן הזורם בה, וההר הסמוך לה המכונה "דברה זיית" (הר הזיתים).
למעשה המבנים ברחבי העיר כה שונים זה מזה בסגנונם ובמצב שימורם, עד כי נראה שנבנו על פני תקופה ארוכה בהרבה מתקופת מלכותו של הקיסר שנמשכה כ-30 שנים[2]. אף שייתכן שחציבתם של כל המבנים בסלע הייתה אפשרית בתוך פרק זמן של כרבע מאה, בהתחשב בכך שסלע הטוף הגעשי רך למדי, הרי שלפי דייוויד בוקסטון (David Buxton) הושלמה המלאכה רק במאה ה-14[3]. דייוויד פיליפסון (David Phillipson) מאוניברסיטת קיימברידג' אף הרחיק לכת וטען שחלק מהמבנים נחצבו כ-500 שנים לפני מלכותו של הקיסר לליבלה, בימיה האחרונים של ממלכת אקסום[4]. נראה שהמקום היה מרכז שבו שכנו נזירים, שגם תרמו להתנצרותה של האימפריה האתיופית, וכי לליבלה רק השלים את הפיכתו למרכז דתי נוצרי[5].
האירופי הראשון שביקר במקום היה הפורטוגזי פרו דה קוביליה (Pêro da Covilhã). בן ארצו פרנסיסקו אלווארש (Francisco Álvares) הגיע לעיר בתחילת המאה ה-16 והפליג בשבחי מבניה:
"נלאיתי מלהוסיף ולכתוב אודות בנינים אלה, כי נראה לי שלא יאמינו לי אם אמשיך ואכתוב"[6]"
לפי מספר מקורות אחמד אבן איברהים אל-גאזי, שליטה של סולטנות אדאל המוסלמית במאה ה-16, העלה באש את אחת הכנסיות בעיר, אך הדעות חלוקות באשר לנכונות הטענה ובאשר לזהות הכנסייה בה מדובר.
הכנסיות החצובות בסלע בלליבלה ייחודיות בשל שלושה מאפיינים - בריכוזן בתא שטח כה קטן, בעידונן, ובעובדה שארבע מהן לא חצובות בסלע במובן המקובל אלא חופשיות מכל צדדיהן. הכנסיות ערוכות בשתי קבוצות עיקריות - האחת מצפון לנחל ירדן כשכנסיית ביתה גיורגיס מעט מרוחקת מהן לכיוון דרום-מערב, והאחרת ממזרח לנחל. חלק מהכנסיות ומפסלים ויצירות האומנות שבהן, נמצאים בסכנה וזקוקים לשימור ותיקון[7].