כניעה, או כְּניעוּת,[1] וכן הכנעה, היא קבלת מרותו או שלטונו של האחר על העצמי, לכתחילה, או לאחר מאבק. משמעויותיה הקרובות והשונות הן: ענווה, יראה, שִפלות הנפש וותרנות.
במחשבת היהדות
בימי הביניים
בימי הביניים שובחה הכניעה, בדומה לענווה, אל האל, והונגדה אל הגאוה והדגשת ערך העצמי. ההכנעה והענווה שהאדם חש מפני האל, בהיותן על פי ספרות המחשבה היהודית מוקד העניין האנושי, תשלכנה על גם על יחסיו עם הבריות והתנהגותו אליהן בענווה והכנעה. על כן, שולבו הכניעה מפני האל והכניעה מפני הבריות בקנה אחד, למשל, בבקשה הנאמרת סיום תפילת שמונה עשרה; הפותחת במילים: "אלהי נצור" וממשיכה
”יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. שֶׁלֹּא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים. וְשֶׁלֹּא אֶכְעוֹס הַיּוֹם וְשֶׁלֹּא אַכְעִיסֶךָ. וְתַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע. וְתֵן בְּלִבִּי הַכְנָעָה וַעֲנָוָה.”.
כניעה היא נושא עיקרי בספרו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה חובות הלבבות, הוא מודיע לקוראיו בהקדמה:
”שמתי את הכניעה שורש שישי לכלל מחובות הלבבות”; מגדיר אותה ביחס אל קרובותיה:
”הכניעה היא שפלות הנפש ושחוּתה ומִעוט ערכה אצלה, והיא מִדה ממדות הנפש, וכאשר תתישב בה, יראו אותותיה על האברים: הם - הלשון הרכה והקול הנמוך והענָוָה בעת הכעס ומעוט הנקמה אחר היכֹלת עליה”.[2]
ומסביר כי
”ובקשת המחילה (מן האלהים) אות על כניעתו ושפלותו לפני אלהים”.[3]
רבי משה בן-מימון, הרמב"ם, תיאר בספרו מורה נבוכים ”באלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההתפעלות המביא לכניעה המכוונת”.[4]
בעת החדשה
הכניעה או ההכנעה שובחה בחסידות רבי ישראל בעל שם טוב. רבי אשר פריינד מנהיג חסידי בירושלים נהג להמליץ לחסידיו על מידה זו: ”בשעת הכשלון ולא יאשים לא את עצמו ולא את זולתו מתוך הכנעה ליסוד האין שלו ולא יתלה סרחונו באחרים בעת תקלה”.[5]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב קלצקין, הערך: כניעה, אוצר המונחים הפילוספיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יהודה הלוי, הכוזרי, ג, נג
- ^ בחיי בן יוסף אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הכניעה, א.
- ^ בחיי בן יוסף אבן פקודה, חובות הלבבות, שער התשובה, ג.
- ^ משה בן-מימון, מורה נבוכים, ג, מ"ז.
- ^ אשר פריינד, צוואה,
