בהלכה היהודית, יום ליקוט עצמות הוא היום בו אוספים את עצמות הנפטר מקברו הזמני, ומעבירים אותן אל קבר קבוע. על-פי ההלכה, יום זה הוא מעין יום קבורה, והקרובים נוהגים בו מקצת מנהגי אבלות.
במשנה במסכתמועד קטן (פרק א, משנה ה) נחלקו ביניהם התנאים האם מותר ללקט עצמות בחול המועד. רבי מאיר סבר שהדבר מותר "מפני ששמחה היא לו". כלומר ליקוט העצמות הוא מאורע משמח ולכן מותר לעשותו בתקופה שמחה, בחול המועד. לעומתו, רבי יוסי סבר שליקוט העצמות הוא מאורע של אבלות ולכן אין לעשותו בימי חול המועד.
ההלכה נפסקה כרבי יוסי וביום ליקוט עצמות יש לנהוג מנהגי אבלות מסוימים.
דבריו של רבי מאיר שיום ליקוט העצמות הוא יום שמחה נראים תמוהים במבט ראשון. ההסבר המובא להם בתלמוד הירושלמי על המשנה במסכת מועד קטן הוא שכל עוד לא לוקטו העצמות הרי שהמת עדיין סובל מחיבוטי הקבר ולאחר ליקוט העצמות מסתיימים ייסוריהם. בלשון התלמוד הירושלמי "שנינוחו אבותיו מן הדין" כלומר שהתקופה בה התייסר הנפטר על חטאיו תמה ולכן יש לשמוח. (בתלמוד הבבלי על משנה זאת (מסכתמועד קטן, דף ח, עמוד א) הוסברו דברי רבי מאיר באופן אחר).
הברייתא המובאת בתלמוד הירושלמי שהוזכר לעיל מאזנת בין שתי התחושות ומורה על יום אבל ביום ליקוט העצמות ויום שמחה ביום שלאחר מכן. וזה לשון הברייתא:
"בראשונה היו קוברין במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח שנינוחו אבותיו מן הדין."
ההלכות הקשורות ביום ליקוט עצמות מופיעות בספר הטור ובשולחן ערוך בסימן תג, הסימן החותם את חלק יורה דעה. ההלכה מחייבת לנהוג מנהגי אבלות אם כי מנהגי האבלות ביום ליקוט עצמות פחות חמורים ממנהגי האבלות הנהוגים בשבעת ימי האבל.
הראשונים נחלקו ביניהם האם ביום ליקוט העצמות נוהגים גם מנהגי אנינות כל עוד לא נטמן הנפטר במקומו החדש. בטור מובאים דברי המהר"ם מרוטנברג ולפיהם
"כתב הר"מ מרוטנבורק כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות לאסור בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבלות עד הערב."
"ואבי אדוני הרא"ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום"
הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך פסק בסוגיה זאת כדעת הרא"ש.
רקע היסטורי
הסיבה לצורת הקבורה הדו־שלבית הזאת היא שבתקופה הראשונה היו ממתינים עד שיתאכל הבשר מגופת הנפטר. לאחר התאכלות הבשר ולאחר שמגופת המת נותרו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם - חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר. מטבע הדברים כשפסק המנהג לקבור את הנפטר באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה של יום ליקוט עצמות. למרות זאת הלכה זאת מצויה בשימוש גם בימינו אנו.
בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות נאספו עצמות נרצחיכפר עציון ועצמות חללי לטרון ומקומות נוספים והובאו לקבורה. ביום הבאתן לקבורה היו מקרובי החללים שנהגו מנהגי אבלות עקב היותו של יום זה מעין יום ליקוט עצמות. גם בביצוע תוכנית ההתנתקות נזקקו חלק ממפוני גוש קטיף להלכה זאת. בית הקברות היהודי שבגוש קטיף פונה וגופות הנפטרים הובאו לקבורה מחודשת בהר הזיתים. ביום הוצאת המתים מקברם היו מקרובי הנפטרים שנהגו מנהגי אבלות עקב היותו של יום זה מעין יום ליקוט עצמות.
בשנים האחרונות מתקיים שיח[1] על חידוש מנהג ליקוט העצמות, ופיילוט ראשון נערך בקבוצת יבנה.
