טוביה קושניר נולד בירושלים בשנת תרפ"ד-1923, בנם הבכור של אסתר ושמעון קושניר, חלוצים בני העלייה השנייה וממייסדי כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הוריו התגרשו כשהיה בן 14. קושניר החל להתעניין בטבע עוד בהיותו בבית הספר היסודי, עשה ניסיונות מדעיים שונים עם פרחים ומצא ממצאים שהיו נדירים בזמנו. כמו כן, עוד מגיל צעיר היה בקשר עם בוטנאים שונים לצורכי החלפות מידע ואוספים. הוא גילה את השושן הצחור (בכרמל), סלמנדרות ואת הדבורנית הגדולה (בזמנו הייתה ידועה רק במדבר יהודה).
לאחר גירושי הוריו עבר לפנימיה ביגור, ובאחד מטיוליו על הכרמל פגש קושניר את מיכאל זהרי מהמחלקה הבוטנית של האוניברסיטה העברית ואף התכתב איתו. אחד מצמחי השום ששלח לאוניברסיטה העברית התגלה כמין חדש למדע וכונה שום החורשים על ידי נעמי פיינברון-דותן. שום זה נמצא בסכנת הכחדה וגדל רק בחורשים סביב יגור. לבסוף קושניר עבר לבית משפחת זהרי בירושלים והמשיך את לימודיו התיכוניים. הוא זכה להערכה רבה ממוריו, שניבאו לו גדולות בתור מדען[1].
בשנת 1942, לאחר סיום לימודיו התיכוניים, נאלץ למלא מעין שנת שירות בכפרו (כפר יחזקאל). במהלך שנה זו יצא לטיול בחרמון (אז בשליטה צרפתית ומחוץ לגבולות ארץ ישראל) עם חברו יגאל תלמי. בדרכם לחרמון פגשו באביבה, אז בת 14, שטיילה גם היא עם עוד שלושה נערים לחרמון, והחלה חלופת מכתבים בינה לבין קושניר.
בשנת 1944 חזר לכפר-יחזקאל והחל שנת שירות של עבודה חקלאית ואימוני נשק. בשנה זו גילה שלושה מיני כרכומים כמינים חדשים לישראל. כרכום צהבהב במנרה, כרכום נאה ליד חלחול וכרכום החרמון (אנ'), תת-מין ארץ ישראלי על יד רמאללה.
בשנת תש"ט (1949), כשנה לאחר מותו, ראה אור בהוצאת עם עובד הקובץ "מחקרי טבע ומכתבים" מפרי עטו. מהדורה מתוקנת ומורחבת בעריכת מיכה לבנה, ובה מכתבים והערכות עליו ועל עבודתו, ראתה אור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1982.
בשנת 1948 התפרסם חלקו הראשון של המחקר הגנטי על הערצבים בכתב העת Nature[2].
בשנת 1952 התפרסם ב-Journal of Genetics שבעריכת ג'ון הלדייןמאמרו של קושניר על ערצב הגינה (Gryllotalpa gryllotalpa) והתפתחותו הביולוגית, ובפרט בבעיות התורשה של הזן האופייני לארצות החוף המזרחי של הים התיכון. המחקר נערך לאחר מותו על ידי אלמנתו וחבריו. בשולי המאמר ציין העורך הולדן כי לקורא המאמר ברורה האבדה שנגרמה לביולוגיה בגין מותו של קושניר[3].
על שמו של טוביה קושניר נקראת "סתוונית טוביה" (Colchicum tuviae) – מין מיוחד של סתוונית, הגדל רק במדבר יהודה, צפון הנגב וצפון סיני. הפרח בהיר ואבקניו כהים, בצבעי ירוק ארגמן[4]. נקרא על שמו גם אירוס טוביה (Iris regis-uzziae), צמח נדיר הדומה לאירוס ארץ-ישראלי המצוי בנגב ואנדמי לארץ ישראל[5]. בשנת 1943 אסף טחב שהוגדר בשנת 1955 בשם Ephemerum sessile var. Kushniri. בשנת 1947 אסף בחרמון נימפית מהמין Polygonia c-album הייתה זו הפעם היחידה שנמפית זו נמצאה בחרמון, דובי בנימיני קבע את שמה העברי נימפית טוביה.
בשנת 1959 פרסם אביו, שמעון קושניר, את הספר "בדמדומי בוקר", שאותו הקדיש לבנו[6], וב-1970 כתב את "האיריסים עודם פורחים", קורות לחימתם ונפילתם של הל"ה בהדגשת דמותו של טוביה. הסופרת דבורה עומר כתבה עליו ביוגרפיה לבני הנעורים בשם "סערה באביב" (1987).
טוביה קושניר מונצח גם בשירה של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו גיורא", בשורה "טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים".
לקריאה נוספת
טוביה קושניר, מחקרי טבע ומכתבים, תל אביב: עם עובד, תש"ט 1949.
שמעון קושניר, בדמדומי בוקר, תל אביב: מכורה, תשי"ט.
שמעון קושניר, האיריסים עודם פורחים, תל אביב: עם עובד, תש"ל 1970. (מהדורה ב: תשל"א 1971) (קורות לחימתם ונפילתם של הל"ה, בהדגשת דמותו של בנו טוביה קושניר)
